בעולם המוזיקה נהוג שלפני הוצאת אלבום גדול, אמנים מקיימים ריאיון בפרופיל גבוה כדי לקדמו. אליל הנערות הארי סטיילס, שהוציא בשבוע שעבר את אלבומו השלישי "Harry's House", לא שבר את המסורת. מה שכן, הזמר הבריטי לא הלך על בטוח כשבחר לקיים את הריאיון בתוכנית הרדיו של הווארד סטרן (ולא בפעם הראשונה, אגב). על פניה זאת בחירה לא מובנת מאליה. סטרן בן ה-68 משדר בתחנת SiriusXM בעיקר לקהל מבוגר ותוכניתו עמוסה בפוליטיקה, רחוק מאוד מקהל היעד הרגיל של סטיילס. אבל כמו כל דבר בקריירה של סטיילס, זה היה מהלך מחושב. סטיילס רוצה להתקדם מתדמית כוכב הפופ ולהתחיל להיחשב כאמן בוגר ורציני. ריאיון אצל סטרן, מבחינתו, הוא רק עוד תחנה בדרך לשם.
במהלך הריאיון, שהתמקד בעיקר באלבום, סטיילס הבין איך להתחנף לקהל היעד החדש ולהגיע אליו. הוא חשף לדוגמה שהתמודד על התפקיד של אלביס פרסלי בסרט החדש בבימויו של באז לורמן. "כילד אלביס היה הדמות הראשונה שהכרתי, מלבד המשפחה שלי", סיפר סטיילס. "בגלל זה יש משהו ממש קדוש באלביס. לכן חשבתי שאנסה לקבל את התפקיד".
כשחושבים על זה, זה די לא סביר שהדמות הראשונה שסטיילס יכיר כפעוט היא של אלביס. סטיילס נולד בשנת 94', כמעט עשרים שנה אחרי מותו של המלך, ויש להניח שהוא הכיר את הטלטאביז הרבה לפני אלביס. אבל כשאתה מתראיין אצל שדרן בגיל הפנסיה ומנסה להגיע לקהל יעד מבוגר יותר, לקשור את עצמך לאלביס הוא צעד בהחלט נכון. יש שיגידו צעד מושלם.
והארי סטיילס תמיד מושלם. כשסוקרים את קריירת 12 השנים שלו, הוא תמיד יוצא מדהים. לא רק שאי אפשר להגיד עליו שום דבר שלילי, התדמית שלו מצליחה להפוך אותו לסוג של סופרמן של עולם הפופ, כזה שאי אפשר לא לאהוב או להתרשם ממנו. הוא היה הגבר הראשון שהופיע (סולו) על שער ווג, ועוד לבוש בשמלה; הוא אייקון אופנה שטוען שוורוד הוא הצבע הכי רוקנרולי שיש; הוא בזוגיות עם השחקנית והבמאית האמריקאית המוערכת אוליביה וויילד ואין לו בעיה שהיא מבוגרת ממנו בעשור. הוא הרי מגדיר את עצמו כפמיניסט. בדרך הוא גם מגייס כספים לחקר הסרטן, מריץ קמפיינים לזכויות להט"ב ואפילו לוקח חלק אקטיבי בתנועת ה-Black Lives Matter.
כשהארי נתפס עם חולצת כדורגל, היא לא תהיה של אחת הקבוצות המצליחות. הארי יצטלם עם חולצה של קבוצה נטולת תארים מעיר פועלים. כשהארי יקבל תפקיד בקולנוע, זה יהיה של גיבור מלחמה בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, בסרט "דנקירק" של כריסטופר נולאן. הארי הוא כזה אדם מרשים, שאפילו אחרי שהוא וטיילור סוויפט נפרדים - היא לא תכתוב עליו שירים מטנפים כפי שעשתה על כל האקסים שלה.
וישנה גם המוזיקה. וגם שם סטיילס שומר על השלמות שלו. למרות שהוא יוצא וואן דיירקשן, להקת הבנים הגדולה ביותר בשני העשורים האחרונים, הוא ממש לא עושה פופ. מהרגע הראשון שסטיילס יצא לקריית סולו היה ברור שהוא הרבה יותר רובי וויליאמס מאשר ג'סטין טימברלייק. הסינגל הראשון שלו, "Sign of the Times" היה בלדת רוק עם פסנתר עוצמתי שנשמעה כאילו היא נכתבה בסבנטיז. השיר התקבל באהבה רבה והיה להצלחה עצומה. בזמן שהקריירות של שאר חברי וואן דיירקשן לא התרוממו, זאת של סטיילס רק התעצמה.
האלבום השני "Fine Lines" יצא ב-2019 והפך לאחד הגדולים של השנה. הלהיט הגדול מתוכו "Watermelon Sugar", יצא במאי 2020, שיא תקופת הסגרים והקורונה. השיר הקיצי והכיפי, שעוסק באקט מיני מסוג מסוים, הצליח לשבור את הדיכאון של הנגיף ולהגיע עד למקום הראשון בארצות הברית, הישג נדיר לזמרים בריטים.
עכשיו כאמור מגיע האלבום השלישי, זה שהארי רוצה לפרוץ עמו לקהל המבוגר יותר, להכניס אותו לפנתיאון. הסינגל הראשון מתוכו, "As it Was", כבר עושה את העבודה, פחות או יותר. עם נגינת סינתיסייזרים שנשמעת שייכת ללהקת גל חדש משנות השמונים וליווי רוקיסטי-עדין שמזוהה עם להקות אינדי ובריטפופ, סטיילס הצליח ליצור להיט איכותי. למרות שהוא לא הלך על המובן מאליו, "As it Was" הפך ללהיט הכי גדול של השנה עד כה. מקום ראשון כבר חודשיים בבריטניה, מקום ראשון גם בארצות הברית. סטיילס הביא את מוזיקת השוליים למיינסטרים. משהו שרק הסופרמן המושלם של עולם הפופ יכול לעשות.
באלבום המלא אין אף שיר שיעשה את אותו הרעש של הסינגל הראשון. כנראה שזה מכוון. סטיילס הוא לא אד שירן, הוא לא ניסה לעשות אלבום של להיטים. כבר מהעטיפה אפשר להבין שסטיילס הולך על דרך שונה ולא קונפורמיסטית. על עטיפת האלבום רואים לכאורה את הבית של הארי. התקרה היא הרצפה והרצפה היא התקרה. למעלה ממוקמת הפוך פינת הישיבה ואילו על הרצפה עומדים זקורים האהיל - והארי, לא מסורק, לבוש בטוניקה מקוצרת, ג'ינס באגי, נעלי בלט ונראה מהורהר.
מהאלבום עצמו מבינים שמה שסטיילס מהרהר בו הוא בעיקר מערכות יחסים. 12 מ-13 השירים עוסקים ביחסים שבינו לבינה. על הרגעים שזה עבד, על הרגעים שזה התפספס. רוב המוזיקה כאן היא תוצר של מחשבים. אין כאן המון כלים חיים. כמעט כל המקצבים, לדוגמה, מתוכנתים, ותופים חיים נמצאים רק בשניים מהשירים.
סטיילס שר בצורה די רגועה. ככל שעוברות השנים הקול שלו מקבל צרידות קלה שמעניקה לו עומק שמשדרג אותו. הוייב הכללי הוא של הסופט-רוק של שנות השבעים. תחשבו דונלד פייגן, פליטווד מאק או סופרטראמפ. בין היציאות הטובות באלבום כדאי להאזין לקטע השלישי "Grapejuice", שנשמע קצת מושפע מסיינט אטיין. שאר הקטעים המעניינים נמצאים דווקא בחציו השני של האלבום. שירים כמו "Cinema" הFאנקי, "Satellite" הפסיכדלי ו-"Keep Driving" האינדי-פופי המעולה.
למרבה הצער, התכנים באלבום לא מתעלים לרמות גבוהות מדי ומסטיילס לא נשמעות תובנות מעניינות מדי על יחסים. לא נראה שבאף אחד מהשירים הוא לא מגיע לכנות אמיתית. חריג בכל הקטעים האלו הוא השיר "Boyfriend" המינורי שמספר על איך גברים מתייחסים לא יפה לנשים. האם משהו בתדמית המושלם של סטיילס נשברת?
עוד שיר שמצליח לסקרן הוא "Matilda", השיר היחידי באלבום שלא מדבר על קשרים. השיר, שמלווה בגיטרה אקוסטית, מספר בלחשושיות על אישה שמשפחתה מתעמרת בה והיא מחפשת מפלט מכך, חיים אחרים. האלבום מסתיים עם בלדה מעט פומפוזית שנקראת "Love of My Life". הקטע, לאלו שחששו, הוא לא חידוש לקלאסיקה של קווין. מדובר בשיר שהוא קינה לאהבת חייו שעזבה.
סטיילס נראה ונשמע כאילו הוא התבגר. התדמית, ביחד עם ההפקה האינטליגנטית לאלבומו החדש גורמים לך לרצות למקם אותו בפנתיאון של הזמרים הבריטיים הגדולים, הקלאסיים. סטינג, פול מקרטני וכאלו. אבל סטיילס עוד לא באמת שם. הוא אולי יגיע לשם, אבל בינתיים חסר לו העומק. המעטפת מתוחכמת, אבל סטיילס עדיין שר על הוא והיא והיא והוא כאילו הוא עדיין בלהקת בנים. אולי זה טוב שכך. חוסר השלמות באלבומו מוכיח שבסופו של דבר סטיילס הוא לא סופרמן, הוא כמונו. עוד בן אדם.