כל הדרמות האפשריות כמעט התרחשו כבר בחתונמי, ואז עוד קצת עמדו לקרות, ועוד קצת, והותירו אותנו עם כאב ביצים טלוויזיוני וציפייה לבאות. מעיין עשתה כל שביכולתה לאטום את בן בזוגיות בשיטת סיר הלחץ, מה שעתיד להתפוצץ או להינצר בלבו של בן עד שיברח ללא הסבר, כמו שעשה לדבריו בקשרים קודמים; מ"מ סיימו את ירח הדבש הדיסנאי שלהם ונחתו אל מציאות מלאת שגרה ושיערות כלב; גיא ומתן המשיכו לעמול על תחזוקת בריאותו הנפשית של מתן; רינת החלה לשתות יותר כוסות יין ממה שהרשתה לעצמה אי פעם; וליאור חתר ביום השני להיכרותו עם קטיה להחזיר אותה בתשובה, להפרות את ביציותיה ולחטוף אותה לארץ אחרת. גם הפרק, הכל הולך ממש כמעט לקרות.
ליעד ולימור
זוג חדש בא בשערי החתונמי, הצמד לילי. הכירו את ליעד, 38. לדברי מעיין המומחית, זהו גבר שמעולם לא ראינו ב"חתונמי", דהיינו היפסטר. מלבד סטייל משותף עם דרי רחוב יש בו מגוון יתרונות: הוא איש חינוך שרואה במקצוע שליחות (כמו כל משתתף חתונמי שעובד במשהו), אוהב את ילדי ה' 2 אשר תחת חסותו עד המצאת שיר המורל "ה' 2 הכי קולית וואט וואט בוינג", והוא כבר מדבר על החיים כמסע - מה שמבהיר למה המומחים התאהבו בו. דבר אחד לא מסתדר בתמונה ההיפית-לאברית שמצטיירת לגביו: איך לעזאזל הוא מונוגמי?
גם המשודכת לימור, 38, פרי ספיריט שסביבה "אנרגיה", נמצאת בקבוצת סיכון מרכזית לפוליאמוריה. התעסוקה היציבה שלה - בתכנון הרכבת הקלה - אמנם סוטה קצת מהנרטיב, אבל בסך הכל ההגעה שלהם לתכנית נראית כמו טעות במסלול בדרך לקומונה במדבר. שניהם חובבי בעלי חיים, שניהם מקועקעים עד מעל הראש. להשערתי, שניהם התקשו למצוא זוגיות כי לא הבינו שהם אמורים לתחזק חמש כאלה במקביל, עם לולב, חרטום, נהרג'ה וקיטי אשר ידה גם בעולמות הבדס"מ.
על פניו יש פה שידוך משמיים, עם סלע מחלוקת בודד בנושא יציאות ובילוי. בשונה מלימור, דרת המידברן (אלא מה) - ליעד הוא סוליסט, מסתגר ולא יזרום עם לימור על מסיבות, אבל זה לא יהווה להם בעיה עם ארבעה בני זוג נוספים. מבין השורות מתגלה מכשול נוסף, והוא ערכו העצמי הירוד של ליעד, שלא מסוגל אפילו להסתכל על עצמו במראה ואולי בגלל זה מסתתר תחת זקן שרק מחמיר הכל. טור זה דוגל בבאדי פוזיטיביטי, אך גם כתישה אכזרית של בחירות קלות לשינוי. חוץ מזה, מוכרחות לומר שאובייקטיבית, ליעד נאה, אף נאה פלוס.
אממה, השנאה העצמית שלו מושרשת מאז הילדות, לפני הטינדר, אז קל היה לשכנעו שגובה הוא חיסרון. הילדים קראו לו "טו טול", כינוי די מעפן, אם יורשה לי, יחסית ליצירתיות הידועה של ילדים בתחום הבריונות. בזמני היו קוראים לאנשים "גילה מגעילה", "בן השמן" - מה עם משקל, חריזה? אבל הכינוי חסר המעוף הזה השיג את המטרה וליעד גדל להיות גבוה אך שפוף. מה שלא עשה עמו חסד הוא חסרונו של האב, מחסור מצלק אמנם אך בעל פוטנציאל להתיישב בול על הצלקת של לימור שגדלה ללא אם.
עד שנגמרות תעודות הזהות כבר אוזלת ללימור אחרונת הביציות אבל הנה בשעה טובה היא מתבשרת על חתונתה ב-10.10, תאריך עם כמות סמ"ך לא הוגנת עבורה. היא נושאת את הבשורה בחשש אל אביה הביקורתי, אך זוכה לברכה המרגשת: "39 שנה לא מצאת בן זוג, מקווה שיצליח". המומחים מסגרו אותה כזו עם המאמי אישיוז, אבל בסוף רובנו נדפקות על האבא, בין אם נשאר בתמונה או לא.
לעומתם, ליעד ואמו נהנים מקשר חם וקרוב, וגם הוא זוכה לברכה ייחודית מאחורי הגב: "הייתי רוצה שהוא יהיה קצת פחות מיוחד, וימצא את הזוגיות שלו". כמה נורא לשמוע דבר כזה מאמא שלך בטלוויזיה, ולא, למשל, "הייתי רוצה שימצא מישהי מיוחדת כמוהו". חוץ מזה, אם אמא של ליעד הייתה עושה סיבוב אחד בפלורנטין, היא הייתה חוששת שהוא נבלע ברקע.
לתחושתי לימור הולכת לקבל אותו בדיוק כמו שהוא, גם היא הרי מחפופה על כל הראש ומחפשת מישהו עם "הילה של גוד וייבס", צפו לסדנאות פות בהנחייתה בעוד כחמש שנים גג. את ההילה היא תקבל, ויש לי תחושה שגם המראה לטעמה - אבל ידוע שביטחון עצמי ירוד עלול להפוך כל חתיך לבלתי שכיב בעיני המתבוננת. מהצד שלה היא יכולה להיות רגועה, כי ליעד מחפש מישהי "עם דופק ואהבה לבעלי חיים".
עת לחילופי מתנות, והמילה "מסע" נאמרת מספר פעמים גבוה מכפי שיכולה האוזן האנושית לשאת. מה יהיה כשיחזרו יחד מסופ"ש איוואסקה? הם מחליפים ביניהם תמונת פילים חמודה על מה שנראה כדף A-4 ויומן בסיסי, מתנות קלאסיות מעולם המסעות ודלות החומר. מעניין אם הרוחניות תעמוד לצדם במפגש פנים אל פנים, מעמד שבו כולנו, ברנרים או הולכי מדרכות, שופטים זה את זו חיצונית.
כעת לאחד הרגעים האהובים עליי ב"חתונמי": התייחדות קרובי המשפחה עם החתן והכלה בחדרם, אז נחשפות כל הדפקות שהוסוו בהצלחה יחסית עד כה. על לימור מופעל לחץ פיזי מתון מצד בת זוגו של אביה שרוצה מאוד משום מה שלימור תרקוד עם אביה - מבלי שהוציא מילה בנושא. מנגד אריה, אבי החתן ודמות מ"היורשים", עושה מאמץ מיוחד להגיע כדי להזכיר לליעד את כל מה שהוא מרגיש שחסר בו. "אני מבין שהייתי צריך לעבור כל מה שעברתי כדי להגיע לרגע הזה", מרגיע את עצמו ליעד במשפט שנאמר לרוב סביב הצלחות. מי יודע, אולי זו תהיה אחת כזו.
זמן להתאסף תחת החופה. הוא בלבוש גורו מפוקפק, היא - נערת פרחים, העיניים נפגשות ואין ספק שהם מנט טו בי. מבחינת החברים זה היה ברור עוד כשגילו ששמותיהם מתחילים שניהם בל'. כאילו, מה הסיכויים? אנו נוטים להרים גבה על התהליכים המואצים של "חתונמי", אבל לפנינו הזוג הראשון שמצליח להאיץ את המואץ, ועוד לפני שהצלם מספיק לתפוס אותם הם סורקים את הקעקועים זה של זו. נוכחות המצלמות לא חביבה במיוחד על שניהם, וזה סימן טוב - כי זה אומר ששניהם באו לפה כדי למצוא אהבה.
ובכל זאת, מספרים לנו הפרומואים ושמו של פרק - "הבריחה" - שמשהו הולך להשתבש. אבל מה? ובכן, מסתבר ש"חתונמי" השובבים הערימו עלינו ממש כמו הצמד חמד שכאן, שבורח מהחתונה ומותיר את אביה של לימור לרקוד עם עצמו אחרי 39 שנה של ציפייה. כולי תקווה שלא מביאים צ'קים לחתונה כזאת, כי במקום האורחים, הייתי מפרקת את התיבה.
"לא, הם לא יכעסו", משערת לימור בביטחון יתר. אם להניח את האורחים בצד - והם אכן הונחו בצד - מרגש לראות שני יצורים שחיפשו שנים את היצור שישב להם בול על הגומחה של הפאזל. הם חיכו לזה המון זמן. מי היה מאמין שדווקא מ"חתונמי" תבוא הישועה? ואיך היא לא הגיעה, שוב, ממסיבת חיבוקים בפרדס חנה? התשובה כנראה טמונה בהתלהבות של לימור מהטבעת ואיי סיישל.
לכאורה, ללימור וליעד כל הפרמטרים להתאים לאהבה קומונרית, אבל אינם מתברגים לסטריאוטיפ עד הסוף. לדאבונם מדובר בהיפים מונוגמיים, וחלומות האהבה שלהם קונפורמיסטיים בהרבה מהתפאורה שמקשטת אותם והמושגים מעולם הזן. מתחת לכל הלרלורים האנרגטיים, שניהם גדלו על דיסני בדיוק כמו משה ומאי, ולשניהם מתחשק בסוף היום להעלות לאינסטה תמונה של אצבעות על רקע מפל ולכתוב "אמרתי כן". סוף סוף הם קיבלו את זה.
גיא ומתן
הזוגיי שלנו נחת מירח דבש אל ספת הדני, באמתחתם בדיחות אבא משותפות ושניהם מאשרים שהכל יופי טופי. ואף על פי כן, החרדה שוב נסוכה על פניו של מתן כשגיא מצנן, "התאמה לא מושלמת". לכאורה זו יכולה להיות אמירה תמימה, במיוחד שלפני רגע דיבר בשבחיה של ההתאמה, אבל בחיים של גיא אין מקום לפחות ממושלם, יעידו חפיסות המנטוס המסודרות על המדף. בשילוב עם חרדתו של מתן מדחייה, יש פה מתכון לאסון.
לפחות כל זה מדובר, כמו גם נושא הדחייה המוקדמת שמתן חווה מגיא. לפי דני, הו מה נעשה בלעדיו, שניהם מקדמים דחיה: גיא בפרפקציוניזם שלו, ואילו מתן בחרדה מאותה דחייה - שלמעשה מגשימה את עצמה. באינטואיציה שלי, הם לא ישארו יחד דקה אחרי התכנית, אבל לכל הפחות נאלצו לעבוד על החולשות הכי גדולות שלהם, וזה כבר הישג. אפשרות שניה, שאיננה מציגה כהמלצה כי אם אופציה קיימת בלבד: ששניהם יעזבו את התכנית, ילכו לעשות פטריות, ירוקנו את המוחות המוטרפים ויכירו מחדש.
זמן לקבל החלטת מגורים והשניים עוברים לגור אצל גיא, כדי לאפשר לו, לדברי מתן, "להיות באזור הנוחות שלו". שתי דקות בדירתו של מתן מגלות שמתן ממילא יישפט במידה מירבית וזהה בשתי הדירות. גיא, אני קוראת אותך לסדר. תירגע, לא פיזי - נפשי. לשפוט אדם על ביתו מרגע הכניסה אליו שווה ערך ללשפוט אותו עצמו על הדקה הראשונה. כולנו עושים את זה בלב, לא בקול רם.
אוסף המדליות המוצג לראווה בכניסה לדירתו של גיא, זכר לפוטנציאל הספורטאי הבלתי ממומש, מתחיל לתת למתן מושג לגבי רמת התובענות הכללית שנקלע אליה. אבל גיא לא משאיר מקום לספקות ומתחיל להפציץ במשמעת עם פריקת המזוודות. "למה התתחתונים לא מקופלים?", הוא מטיח במתן, שלראשונה עוקץ חזרה, "מה, אתה אמא שלי?". קצת קשה לצפות במפגש הזה בין מתן, שנבוך מעצם קיומו - לא כל שכן מתחתוניו - אל מול גיא, שנכון להלאים כל אספקט אישי בחיי האדם משל היה ענף ספורט בברה"מ.
מצד שני, נראה שמתן מת על זה. הוא חולה ריצוי ורק מחפש מורה דרך שלא יהיה מרוצה ממנו אף פעם, משבצת שגיא ניאות למלא. "אני לא יודע איזו כרית הייתה קודם", הוא שוקד על סידור המיטה תחת עיניו השיפוטיות של הרס"ר. פתאום כל כך ברור למה מתן חתם קבע למאה שנה. הוא מת על המסגרת הזאת, שמכתיבה לחייו קווים וחוקים ומסלולים ברורים להשקטת החרדה מפני הלא נודע.
לא בטוח שפגישה עם משפחתו של גיא תהלך עליו שלווה דומה. זהו היום העשירי להיכרותם, ו"חתונמי" ממשיכה בקו מפגשי המשפחות המוקדמים, הזדמנות להיכרות מעמיקה או חורבן הזוגיות או שניהם יחד כפועל יוצא זה של זה. למרות החרדה המובנית באירוע, מתן לא מתבלבל והולך על טקטיקה ידועה - קניית לבו של הטף. כרגע ריילי הקטנה לא רואה אותו ממטר, אבל פעלול "אווירון" משנה את דעתה. עכשיו רק נשאר לרכוש את אמון הדודה, שמקדישה חלק נכבד מהשיחה לחשיבות ההתעלמות ממינוסים בקשר מוצלח ועל ידי כך מנכיחה למעשה את כל אותם מינוסים.
"מאוד נוח לי", מרגיע גיא את הסובבים ואת עצמו, מתגרד כרגיל במרץ תוך כדי. למתן באופן מפתיע באמת נוח, כלומר נוח ככל שיכול להיות למתן. הוא שובה את לב הסובבים וחשוב מכל: דודה חבי (חביבה? חביאר?) מאשרת. צ'ק על המפגש המשפחתי. עכשיו, כשמתן קיבל לפחות את אחד מהאישורים שנזקק להם, כולי תקווה שיוכל להתפנות מהמרדף אחריהם ולשאול את עצמו אם בכלל בא לו על גיא.
רינת ודניאל
היום של רינת ודניאל מתחיל בצורה האהובה עליה - בנפרד. בזמן שהיא משוחחת עם חברות מסוכנות ניצבים - דניאל פונה גם הוא לעזרת הגברים, מתאונן על כך שהוא "רגיל להתקרב מיד", אם כי עשה את זה גם במקרה של רינת באופן חד צדדי. ולמרות האורות האדומים שהוא מקבל מרינת שוב ושוב, לדבריו, הוא "אול אין". בשלב הזה לא נותר אלא לפתוח בינגו חתונמי, ובו מגוון הביטויים האהובים ממחולל המילים של ההפקה, ביניהם "אול אין", "תהליך", "ניצוץ", "הישגי" ו"משפחתי". המנצח/ת זוכה במתנה בלתי שימושית בצירוף מכתב אהבה גנרי.
שתי החבורות מעודדות את דני וסנדי לתת לזה צ'אנס, אבל אלה דניאל ורינת ואין להם פסקול מרקיד כדי לגשר על הפערים ביניהם, או כימיה בסיסית. כדי להצליח לשבת איתו יחד בלנדוור היא מוכרחה להטביע יגונה בטיפה המרה, איפשהו בעולם כבר שש בערב. בעזרת היין היא צולחת גם מפגש "מקרי" עם חברים של דניאל, ומדווחת: "אני מרגישה יותר בנוח", נחושה בדעתה לעבור את "התהליך" שפימפמו לה, עד שאפילו היא מאמינה לעצמה שהיא עוברת אותו.
זהו היום ה-13 שלהם יחד, וגם להם אין מנוס ממפגש מרובה משתתפים הכולל הפעם חברים משני הצדדים. "שהכוכבים יובילו את נקניק להיות יותר כמו פונצ'ו", מתמקד חברו של דניאל בשידוך בעל סיכויי ההצלחה. אחרי מספר כוסות משקה רינת זוכה לשחרור שיחלה לו, ואפילו מחבקת את דניאל מרצון. "הוא מוציא ממך משהו שהוא הכי את!", מגזימה החברה השיכורה שלה כמו שרק חברה שיכורה יכולה להגזים, ועל פי המבט שלה, באותו רגע נזכרה רינת בפער בין הרצוי למצוי.
רינת אמנם נהנית לחבק את דניאל תחת כמות מספקת של משככי תודעה, אבל לא הייתה רוצה מישהו שגורם לה להרגיש עצמה. היא רוצה מישהו להתעלות על עצמה למענו, ובקיצור: את הבלתי מושג. מה שבאמת נכון לה הוא כמובן טיפוס דומה יותר לדניאל - לכולנו נכון יותר טיפוס כמו דניאל - אבל זה לא אומר שהיא מסוגלת לשכנע את עצמה לרצות אותו. לדברי רינת, היום נחשפה ל"צד אחר שלו, יותר זורם". לדעתי זה בכלל לא קשור אליו, אלא לחברים שהביא איתו, עליהם נדלקה באמת והפתיחות אליו היא רק תופעת לוואי של ההנאה מהם.