כשאומרים צנון מרגישים את הלשון, כשאומרים בצל מקבלים תאבון וכשאומרים "ינטל" חושבים על ברברה סטרייסנד. ובצדק. בשנת 1983 סטרייסנד הייתה לאישה הראשונה שהפיקה, כתבה, ביימה וכיכבה בתפקיד הראשי של סרט הוליוודי גדול. באותה שנה הפסקול של "ינטל" זכה בפרס האוסקר וברברה עצמה הפכה לאישה הראשונה שזוכה בפרס הבימוי בגלובוס הזהב.
סטרייסנד רכשה את הזכויות לסיפור הקצר של יצחק בשביס-זינגר בשנת 1968, והסתובבה במשך 10 שנים עם תסריט מעובד שכתבה יחד עם ג'ק רוזנטל וקיבלה רק "לא" מכל אולפני הסרטים. רק לאחר שמחקה את שמה מהתסריט, החליטו אולפני MGM לתקצב את הפרוייקט ב-12 מיליון דולר. באופן אירוני, סיפור העלילה של "ינטל" מזכיר מאוד את סיפור הפקתו של הסרט. סיפור על אישה שצריכה להתחזות לגבר כדי ללמוד תורה, שהופק לסרט על ידי אישה שנאלצה להתחבא מאחורי שמו של גבר כדי להוציא אותו לאור.
ברברה סטרייסנד הייתה כוכבת ענק עוד לפני "ינטל", אבל הבכורה שלה כבימאית עזרה לה לחזק את המיתוג שלה כמנתצת תקרות זכוכית סדרתית. הסרט זכה להצלחה רבה בקופות, גרף פרסים ואפילו זכה לביקורות משבחות. היה רק מבקר אחד, קשוח במיוחד, שלא אהב את תצוגת התכלית של סטרייסנד - קראו לו יצחק בשביס-זינגר, האיש שכתב את הסיפור הקצר, ומאוחר יותר אף עיבד אותו לבמת התיאטרון - לפני שמכר את הזכויות לסטרייסנד, דבר שהוא יתחרט עליו עמוקות בהמשך.
הסוף הטוב של ברברה סטרייסנד הוציא את בשביס-זינגר מדעתו
בינואר 1984, הניו יורק טיימס פרסם בעמוד הראשון של מדור התרבות שלו, "ריאיון" של בשביס-זינגר עם עצמו. בריאיון המוזר, זוכה פרס הנובל מסביר לעצמו למה הוא לא אהב את גרסתה של סטרייסנד לסיפור שלו. "לא מצאתי ערך אמנותי בתסריט או בבימוי", תקף הסופר היידי המהולל, "אני לא חושב שהגברת סטרייסנד הייתה בשיאה בתפקיד ינטל. היא קיבלה הרבה ייעוץ מרבנים, כנראה יותר מדי, אבל רבנים לא יכולים להחליף במאי".
באותו ריאיון חשף בשביס-זינגר כי הוא כתב תסריט משלו לסרט, אך סטרייסנד סירבה להשתמש בו. לא מן הנמנע שזו הסיבה למרירות שלו כלפי הסרט. "מי שמעבד ספרים לבמה או למסך חייב להיות מומחה במקצוע, בנוסף להגינות לשמור על הרוח האמנותית של היוצר המקורי. אי אפשר לעשות אדפטציה בניגוד למהות של הספר או בניגוד לאופי של הדמות הראשית", טען.
נראה שהדבר שהכי הפריע לבשביס-זינגר בעיבוד של סטרייסנד היה הסוף ההוליוודי המתקתק של הסרט, שאכן לקח כיוון שונה לחלוטין מהסוף של הסיפור המקורי. בעוד בספר ינטל נעלמת, ומשאירה את אביגדור והדס להינשא ב"חתונה ללא שמחה" - בגרסה הקולנועית כל הדמויות זוכות לסוף טוב. אביגדור והדסה מממשים את אהבתם, בעוד ינטל מפליגה לאמריקה כאישה חופשיה. הניסיון להציג את אמריקה שבין המאה ה-19 ל-20 כמפלט חיובי ליהודים, ובמיוחד ליהודיות, הוציא את בשביס-זינגר מדעתו.
"דמיינו לכם שתסריטאי היה כותב שאנה קרנינה מתחתנת בסוף הסרט עם מיליונר אמריקני במקום להתאבד, או שרסקולניקוב של דוסטוייבסקי היה הופך לסוחר בבורסה של וול סטריט במקום להישלח לסיביר. זה מה שסטרייסנד עשתה לינטל", כתב בשביס-זינגר, "למה שהיא תחליט להפליג לאמריקה? זה הסוף הטוב שגברת סטרייסנד ייעדה לה? מה ינטל תעשה באמריקה? תעבוד 12 שעות ביממה בסדנת יזע בלי שזה ישאיר לה דקה ללמוד? אולי היא תתחתן עם איש מכירות בניו יורק, תעבור לגור בברונקס או בברוקלין ותשכור דירה עם מקרר ומעלית שירות? הסוף הקיטשי מסכם את כל המגרעות של העיבוד הקולנועי. הוא נעשה ללא שום חיבה לדמות של ינטל, לערכים שלה, להקרבה שלה ולתשוקה הגדולה שלה לרוחניות עילאית. משם כך, לכל ההפקה הגרנדיוזית הזאת אין שום ערך מלבד מסחריות".
נראה שכעת, על במת תיאטרון "הבימה" בתל אביב, נעשה התיקון המושלם. גרסת 2022 של "ינטל" נאמנה לרוח ולאופי של ינטל של בשביס זינגר, כולל הסוף המורכב. מאידך, הוא שומר על האופטימיות והמוזיקליות של הגרסה הקולנועית (כולל גרסה עברית ללהיט Papa, Can You Hear Me), בנוסף להקללת האווירה התלמודית עם הרבה הומור יהודי. לא בטוח שזה היה יכול לעבוד כל כך טוב בשום מקום אחר בעולם. בישראל עדיין מותר לצחוק על יהודים גלותיים. בישראל עדיין זוכרים שלפעמים לצחוק על משהו זו דרך להראות אהבה.
ההיסטוריה של "ינטל" בישראל התחילה עוד לפני שהסרט של סטרייסנד צולם. המחזה עלה בתיאטרון הקאמרי כבר בסוף שנות ה-70 (עוד לפני הסרט), בעיבודו של יעקב שבתאי ובכיכובה של ג'יטה מונטה. ב-2009, שוב בקאמרי, עלתה הפקה נוצצת בשיתוף תיאטרון חיפה על בסיס המחזה שכתב בשביס-זינגר עם הסופרת לאה נפולין, בגרסה עברית של משה קפטן ודן אלמגור, שגם כתב את מילות השירים למוזיקה של יוסי בן נון. המחזמר המפתיע קצר שבחים רבים בעיקר בזכות צוות השחקנים - בראשות אולה שור-סלקטר ויחזקאל לזרוב - ששילבו בצורה כובשת את הדרמה עם הקומדיה תחת שרביטו של משה קפטן.
ההפקה החדשה של "הבימה" היא למעשה גרסה קאמרית של המחזמר המוצלח מ-2009. זה לאו דווקא דבר רע. ב-100 דקות מהודקות (ללא הפסקה) מצליח הבמאי רפי ניב להציג את כל הצדדים של ינטל, בצורה נאמנה מאוד לרוחו של בשביס-זינגר, בתוספת מעטפת פמיניסטית ואפילו להט"בית לסיפור. צוות השחקנים התומך מגלם בהצלחה המון דמויות (רוב השחקנים מגלמים מספר תפקידים שונים) עושה עבודה יעילה ומשאיר נתח עסיסי לדרמה המשולשת של ינטל-אביגדור-הדס (שהופכת בישראל משום מה ל"הדסה"). כאן גם נמצא עקב האכילס של ההפקה.
בעוד מאי מלר מבצעת בצורה נאמנה ומאופקת את תפקידה של הדסה, שני השחקנים הראשיים מזכירים לנו כל הזמן שאנחנו צופים בהצגה. זאת לא מחמאה. ייאמר לזכותה של רוני דלומי שזאת לא אשמתה שהיא נשית מדי מכדי לשכנע שהיא מצליחה להתל בכל כך הרבה אנשים שהיא בעצם נער. זאת יותר בעיה של מחלקת האיפור, או אולי של מחלקת הליהוק. ובכל מקרה, נראה שדלומי עצמה מודעת לכך שלמרות קול השירה המופלא שלה, היא פשוט לא השחקנית המתאימה לתפקיד כל כך מורכב, "נשמה של גבר שנולדה בגוף של אישה", דבר שמתבטא בהרבה רגעים של משחק מוגזם ומבולבל. ברגעים שהיא אמורה להיות דרמטית היא משדרת הומור, ברגעים שהיא אמורה להיות קלילה היא משתמשת בטונציה חזקה מדי. כשמדובר בדמות שסביבה נבנית כל ההצגה, מדובר בבעיה לא קטנה.
קשה היה שלא להיזכר בסצנה המופתית מהסדרה "חזרות" בה ורה (יבגניה דודינה) מסבירה למיה (אגם רודברג) למה היא לא מלהקת אותה לתפקיד של נינה ב"השחף" של צ'כוב: "זה תפקיד לבחורה בדיכאון ועצובה כמו המוות, שרוצה את מה שהיא לא מקבלת. את עכשיו יפה ושמחה, מה את צריכה את זה?". נראה שבתיאטרון "הבימה" הפכו את דלומי למין ברירת מחדל בשנים האחרונות, והבחירה בה ל"ינטל" נראית כמו המשך טבעי לתפקידיה הקודמים - אלא שהתוצאה היא פספוס של מהות הדמות והמחזה כולו. החן הטבעי של דלומי כובש, קל להתאהב בה על הבמה, אבל נראה שהפעם זה פשוט לא מספיק.
גם העזר כנגדה, אלכס קרול בתפקיד אביגדור, מרגיש מפוספס לפרקים. רגע אחרי שמבטלים את ההשוואה המתבקשת למנדי פטינקין שמגלם את הדמות בסרט, אפשר לראות שקרול מביא גרסה אותנטית יותר לתפקיד. דמות האברך הרומנטית מתבטלת ובמקומה מתגלה גבר צעיר מלא תאווה ותשוקה, ולא רק לתורה. המשחק של קרול מרשים, אבל משהו בכימיה שלו עם דלומי לא אמין ובעיקר לא זורם.
השיא מגיע ברגע הדרמטי בו ינטל, בדמותה כגבר, מתוודה בפני אביגדור שהיא בעצם אישה. מדובר באחד הרגעים הדרמטיים הכי מושלמים שאי פעם נכתבו לבמה. בית ספר לכתיבה לכל מי שאי פעם חשב למשוך בעט. באותו רגע, מי שמעולם לא ראה את המחזה או ראה את הסרט, לא יודע מה הולך לקרות. הקהל רוצה בטובתן של כל הדמויות על הבמה באותו רגע, אבל יודע שאין מצב שכולן יקבלו את הסוף הטוב שמגיע להן. הצופה יודע שהולכת להיות פה הקרבה רצינית מתוך כמה אפשרויות לא נעימות. זה קטע מופלא, כזה שרק חתן פרס נובל לספרות יכול להגות. הדרמה פה אמיתית. אפשר לחתוך את המתח בסכין קצבים כשרה. אלא שהנטייה הטבעית של קרול לקומדיה, שבאה לו בקלות, גורמת לקהל לצחקק לאורך כל הסצנה. זו בחירה מוזרה, מכעיסה אפילו. זו לא סצנה שאמורה להצחיק.
יצויין לחיוב דוב רייזר הענק, מי ששיחק ב"ינטל" על בימת הקאמרי לפני יותר מ-40 שנה, וחוזר הפעם לתפקיד הכפול של אביה של ינטל וגם של ברל החייט, שיחד עם בן זוגו שמרל מהווה את האתנחתא הקומית של ההצגה, ועוטף אותה גם בצבעי גאווה עזים ובלתי מעודנים בעליל. הנגיעות המודרניות האלה, שמכניסות צבע ליצירה משנות ה-50 שהפכה לקאלט אצל אנשי הקהילה הגאה, הן אלה שהופכות את ההצגה לזורמת וכיפית כל כך למרות הבעיות הבולטות שבה.
בשביס-זינגר התכוון שינטל יהיה סיפור על מאבק אישי לחירות אינטלקטואלית של אישה אחת, אך מטבע הדברים הוא הפך למשהו גדול הרבה יותר. זה סיפור שאומץ על ידי התנועה הפמיניסטית והקהילה הגאה (לאה נפולין, שכתבה איתו את המחזה, הייתה חלק משתי הקבוצות), ובו זמנית יכול למשוך ליציעי התיאטרון יהודים מאמינים שייהנו משלל הציטוטים מהגמרא. ביציע יכולה לשבת אישה חרדית שתזדהה עם השאיפה היהודית כל כך ללמוד תורה אל מול "החובות הנשיות" שלה, ובאותו זמן יכול לשבת גבר טרנס שיזדהה עם התחושה של להיוולד למגדר הלא נכון (כך למעשה מוגדרת ינטל בסיפור המקורי). זו מחשבה מרגשת, שנהרסת בגלל כמה סצנות וולגריות מיותרות - כמו למשל הרגע בו אביגדור מספר לאנשל (הגרסה הגברית של ינטל) איך הוא מאונן. זה בעיקר חבל, כי למרות כל חסרונותיה, יש להפקה הזאת של "ינטל" פוטנציאל להיות הצגה ישראלית מושלמת לכל המשפחה.