בשנת 2013 כתבתי ביקורת מפרגנת על הופעת הבכורה של אביתר בנאי עם שירי האלבום החמישי שלו "יפה כלבנה". באופן שתואם את המעמד, הביקורת שלי התחילה בכלל עם התייחסות לאלבום אחר: "גם בעוד ארבעים שנה, כשאביתר בנאי יהיה בן 80, עדיין יצעקו לו בהופעות לשיר שירים מהאלבום הראשון. וגם אז, הוא יגניב חיוך מתחת לכיפה שחורה וזקן (או שלא) ויביט מובך אל מול הקהל. זו גם תמשיך להיות השאלה הקבועה בכל הראיונות שהוא ייתן לתקשורת עד לביאת המשיח - והוא ימשיך להסביר, ואנחנו נבין אותו, אבל עדיין נתפלל, כל אחד לאלוהים שלו, שאביתר יחליט בהופעה הבאה לשיר את 'תיאטרון רוסי'".
ראיתי מאז את אביתר בנאי עוד הרבה פעמים. כבר מזמן הפסקתי להתפלל לשמוע את "תיאטרון רוסי", למרות שאשקר אם לא קיוויתי בכל פעם מחדש לאיזו הפתעה מהאלבום הראשון. הוא היה מגניב פה ושם את "יש לי סיכוי" ואת "אבות ובנים". זכורה לי אפילו גרסת אוונגרד אלקטרונית ל"כלום לא עצוב". אבל בשורה התחתונה, בנאי התרחק משירי האלבום הראשון שלו. זו לא רק ההתרחקות הרוחנית לאזורים המורכבים יותר של היהדות, אלא גם התרחקות טבעית של אמן מיצירת הביכורים שלו.
חצי יובל עבר מאז. הנערים והנערות ששיננו כל מילה מהאלבום ההוא כבר בגרו. סביר שכמו אביתר עצמו, זה מרגיש להם פתטי לצעוק בזעם על האקסית המיתולוגית: "אני כועס ומקווה שתיכשלי". השנים מחשלות, השנים מוסיפות פרספקטיבה. ועדיין, אנחנו עושים את זה לפעמים, כי זה אנושי לצעוק. וזה אנושי לאהוב. וזה אנושי לרצות להיות נאהב. וזה כל כך מפחיד לפעמים. אביתר מכנה את האלבום הזה "היצירה הכי מפחידה שלי". הוא מדבר עליו כמו על חדר מפחיד שהוא ממאן לפתוח את הדלת אליו, בחשש ממה שהוא ימצא בפנים. בשתי הופעות נדירות שערך בשבועיים האחרונים, הוא פתח את הדלת לראשונה מזה שנים, ונתן לנו להיכנס אליו לעמקי הנשמה.
האלבום הראשון שנושא את שמו של הזמר הצעיר והאנונימי דאז (עד כמה שאפשר להיות אנונימי כשאתה נצר למשפחת בנאי) כבר הפך לחלק מפסיפס אמנותי של אחד האמנים היחידים שהצליח לזכות באהבה מהמגזר החילוני, כמו גם מהמגזרים הדתיים והחרדיים. זאת גם אולי הסיבה ששם המופע לא היה "אביתר בנאי חוזר לאלבום הראשון", אלא "חוזרים לאלבום הראשון". זה מסע משותף של אמן והקהל שלו אל הרגע הכי אישי ואינטימי שלו.
ההופעה בבית האופרה הייתה חלק מסדרת "השתקפויות", אותה מנהל אמנותית שלומי שבן (שאף הצטרף לבנאי למספר שירים על הפסנתר). על הבמה חיכתה לבנאי תזמורת הקאמרטה הישראלית, בניהולו של אבנר בירון. על התזמורת, שהוגבהה מעל הבמה, הופקדה המנצחת קרין בן יוסף. התחושה הייתה של משהו חגיגי וגדול, והתוצאה הייתה אפילו מושלמת יותר מכל מה שאפשר לצפות לה.
אולי אלה הגעגועים, אולי הבגרות ואולי התזמורת החיה שהוסיפה רובד עשיר של יופי - ואולי זה הכל ביחד, אבל האלבום ההוא מ-1997 מעולם לא נשמע יפה יותר. מהאוברטורה הבארוקית היפה, דרך הנצחת הגרוב הדיסקואי של "שמתי לי פודרה" ועד ביצוע ההיפ-הופ המפתיע ל"אקדח". הביצוע המלא של האלבום זכה לטיפול מבריק, כשהתזמורת לוקחת חלק פעיל. מדהים שאת היצירה המפעימה הזאת, שלא נופלת מיצירות "חשובות" יותר שעולות על הבמה של בית האופרה, כתב ילד בן 23.
הקהל בהופעות של אביתר בנאי בשנים האחרונות הוא שעטנז מבורך של ישראליות שוחרת יופי. מבוגרים, צעירים, חילונים ודתיים. אפשר לראות ביציעים משפחות שלמות לפעמים, כולל ילדים קטנים - לצד חברים בברנז'ה התל אביבית. הפעם זאת הייתה הופעה שונה. הקהל הורכב ברובו ככולו מחילונים בוגרים. כאלה שבשנת 1997 זעקו יחד עם אביתר את "תתחנני אליי". אנשים שבכו עם "אבות ובנים". אנשים שלא האמינו ששמעו ברדיו גבר צעיר שר על זקפה. אנשים שכבר שנים משתוקקים לשמוע את זה שוב בלייב.
החיוך השובב של אביתר לא יורד מהפנים שלו מהרגע שהוא מתחיל לבצע את "מתי נתנשק", ועד הרגע שהוא גומר. כלומר, מסיים. הרצינות ממנו והלאה באותו הרגע. גבר בן 45 מתייחס למילים אחרת מאשר בגיל 23, אבל אביתר עדיין נבוך במקצת כשהוא מגיע לשורה ההיא. "הופס, אני גומץ", הוא שר, ומחייך לעצמו, כאילו טעה לא בכוונה דווקא בשורה הכי מפורסמת שהוא כתב אי פעם. הסשן המוזיקלי הטיפולי הגיע לשיאו בדיוק בזמן.
לרגע זה מרגיש שהאמת הקטנה שהוא הקליט אז באולפני המון נותרה זקופה, לא תלויה בחסדי הזמן והמקום. וזה כל כך יפה. גם ב"תיאטרון רוסי", שחזר לרפרטואר שלו לאחרונה, הוא מתקשה לשיר את המילים המקוריות, ובמקום לאחל לזאת שהשיר מוקדש לה שתישאר לבד לנצח, הוא מאחל לה את ההפך הגמור. האמת שזה בכלל לא משנה, כשמעל ל-2,000 איש שרים את המילים המקוריות ביחד. כמה הם חיכו לזה. לעתים רחוקות אנחנו מודעים לכך שאנחנו חווים נס, זו אחת הקללות של המין האנושי. ביום חמישי כולנו היינו מודעים לנס המוזיקלי שהתחולל על הבמה.
אחרי ביצוע מלא של האלבום הראשון, שהסתיים כמו במקור בביצוע סולו של אביתר עם הפסנתר ל"תתחנני אליי" (עוד שיר שמי בכלל האמין שעוד נזכה לשמוע שוב מפיו של היוצר המקורי), אביתר חזר לבמה למספר שירים שכמו משלימים את האלבום ההוא מבחינת המסע האישי שלו. ב"מגדל המים" הוא מתייחס ישירות לאותו ילד מפוחד שכתב את האלבום הראשון, גם ב"עד האהבה" היפה הוא מבטיח לעצמו לא לברוח יותר, בלי להטיח אשמה בעצמו. "פרגולה", "מכור" ו"מתנות" ממשיכים את המסע, בעיבודים יפים וגרוביים של תמיר מוסקט, המפיק המוסיקלי של הערב. התזמורת בשלב הזה עוד על הבמה, אך תפקידה מינורי עד בלתי מורגש. בשם הקטנוניות אציין שאחרי החזרה לשנת 1997, היה מתבקש לגשת בחזרה גם לחומרים הנשכחים מ"שיר טיול" האנדר-רייטד, אבל כנראה שיש גבול למספר השיאים שאפשר לדחוס לערב אחד.
ההופעה נערכת באותו יום בו מסר הרב אורי זוהר את נשמתו לבורא. בנאי מדבר עליו בהתרגשות, מספר שהוא למד ממנו הרבה ומקדיש לו את "עד האהבה". קשה שלא לעשות הקבלה בין שני הנפילים, שעברו את השינוי הכי קיצוני שאפשר בתוך התרבות הישראלית. להבדיל מהרב אורי, אביתר המשיך ליצור גם בגלגול הדתי שלו. הטקסטים שלו, גם אם מדיפים לעתים ארומה אמונית, נשארו חילוניים במהותם. המסע האמנותי של בנאי הוא מסע לגילוי עצמי ואהבה.
בסוף הערב הוא הקדיש את המופע להרבה אנשים שליוו אותו במהלך המסע: חיים שמש שהפיק את האלבום; צח דרורי, אסף אמדורסקי, קורין אלאל ועמי איילי שעיבדו את השירים; שלומי שבן שהזמין אותו לחזור בזמן 25 שנים אחורה; האישה והילדים שבלעדיהם כלום לא היה שווה - אבל את התודה האחרונה הוא שמר לעצמו. מי שמלווה את אביתר בנאי בעשרים השנים האחרונות מבין שזו התודה הכי פחות צפויה, אבל בערב הזה היא הייתה הכי רלוונטית. תזכורת שאין שני "אביתר בנאי", יש רק חוסר פוקוס שעובר ממראה מקום אחד לאחר.
להדרן השני אביתר בנאי עלה לבד בלי הלהקה, וכיבד את התזמורת בנוכחותו עם ביצוע פשוט ל"שוב מלבלב" של מאיר, אחיו המנוח. בערב שכולו אינטימיות והסרת חומות מהקהל, אביתר שכבר לקח אותנו לחדר הכי מפחיד שלו מחליט לפתוח לנו את הדלת לחדר הכי בטוח שלו. ממ"ד של אהבה. הוא מתאר בפנינו את החדר של מאיר הצעיר שעובד על שיר קטן ומתוק, והוא, האח הפעוט, מסתכל על האצבעות שלו מפיחות חיים בתווים והופכים אותם לצלילים צבעוניים. זה הרגע בו הוא הבין שהוא רוצה להיות מוזיקאי. ההתרגשות בעיניים של אביתר הייתה אמיתית, גם האהבה הגדולה שהוא קיבל מהקהל שסירב לעזוב במשך דקות ארוכות. את הוויכוחים על דת ומדינה אביתר בנאי כנראה לא יפתור, אבל הוא כן הזכיר את דבריו של האדמו"ר פרנק זאפה: "מוזיקה היא הדת היחידה שתמיד מספקת את הסחורה".
בקטנה
כחלק מהמסע שלו, ואולי מתוך מקום של צניעות טהורה, אביתר בנאי העלה בשנת 2000 מופע שלם משירי מתי כספי. בגלגול מאוחר יותר הוא גם אירח אותו בהופעות. ביום חמישי האחרון קשה היה לפספס את מתי כספי יושב בגפו בשורה החמישית של בית האופרה וצופה במופע ברצינות תהומית, ובהנאה מרובה. סגירת מעגל נאה, וגם הצעת הגשה מתבקשת כל כך להמשך סדרת "השתקפויות" המרשימה של האופרה הישראלית.