אחרי המתנה מורטת עצבים וליווי צמוד של גיא פינס מגיעה אלינו סוף-סוף הטלנובלה הישראלית החדשה, "משחק החיים", המושתתת על המטאפורה השייקספירית הגדולה "כל העולם במה וגו'". עוד תובנות העומדות במרכזה של הטלנובלה: 1. "עולם התיאטרון הוא עולם קשה וחסר רחמים", "עולם התיאטרון הוא קר ואכזר". 2. "אין שחקנים קטנים, יש תפקידים קטנים".3. "משחק החיים הוא כמו תעתוע" (לקרוא בקול של ריקי גל ובפאתוס של צביקה פיק). 4. "אחי, אתה חייב לבוא - יש מלא חבצלות באודישנים האלה".
ההתחלה היא זו: ליה (לירון וייסמן ארוכת הצוואר, ענוגת המבט וברבורית הקוקו) היא במאית תיאטרון מתחילה ששלאגר אחד בלונדון מאחוריה, אשר נבחרה לביים אופרת רוק המבוססת על רומיאו ויוליה ב"תיאטרון הכוכב" התיאטרון של אביה, שאול ברגר (דן תורן). בעלה של ליה, קובי (ניר "נירו" לוי) הוא כוכב תיאטרון מקומי ושמוק שבוגד בליה על ימין ועל שמאל, בין היתר עם אחותה ריקי (יעל שרוני). עבור קובי אף משחק אינו מלוכלך מדי בשביל להשיג את התפקיד הראשי בהצגה של אשתו, שהרי משחק החיים הוא משחק מלוכלך (וקשה, חסר רחמים, קר, אכזר ומתעתע). בינתייים, בצד השני של העיר, חולם ארז (רון שחר) על התפקיד של רומיאו, אלא שליה שמה עין דווקא על החבר הכי טוב שלו שהתלווה אליו לאודישן, ירון (גיא "אני פה במקרה" אריאלי). מהרגע הראשון שמבטה של ליה נח על ירון היא ידעה שמצאה את הרומיאו שלה, אלא שירון לא יכול לעשות את זה לארז וגם לא למשפחתו שסוחבת טראומות מעולם התיאטרון בכלל ומשאול ברגר בפרט. אל תשאלו באיזה מתח סבתא סוניה (מרים גבריאל) מכל זה!
על פניו אין ב"משחק החיים" קונפליקט עדתי או מעמדי חריף כמו שהיה ב"לגעת באושר" וב"לחיי האהבה", מה שעלול להסתמן כבעיה. האליטות כאן הן לא אנשי עסקים מיליונרים, אלא אנשי התיאטרון הבוהמה, ישמור השם! - ולפי הקיטורים של שאול ברגר נראה שגם להם לא כל כך הולך מבחינה כלכלית. כבר בפרק הראשון מסתמן איזשהו קונפליקט תרבותי בין התרבות הגבוהה של ליה, אותה מייצגת מילת המפתח "לונדון" (אותה כולם אומרים בטונים דרמטיים שונים, שנעים בין יראת כבוד לזלזול נבער) לבין התרבות הנמוכה של אחותה הפרחה שלא בדיוק זוכרת מי זה שייקספיר וקוראת לו "האנגלי ההוא". גם קובי הערס לא מבין הרבה בעניינים כמו לונדון, וכל מה שיש לו להגיד על השנה שהוא העביר שם עם ליה זה שהיה אפור, קר וגשום, ושהוא זיין את השחקנית הראשית בהצגה של ליה. בדיכוטומיה הזאת התרבות הנמוכה מקושרת כמובן ליצרים ולמיניות, בעוד שהתרבות הגבוהה מקושרת לאהבה הטהורה של רומיאו ויוליה ולמזג הפריג'ידי של ליה. ההבדל בין השמות ליה וריקי כבר אומר הכל.
על אף שחסר לי פה איזה מיליונר מרושע, נראה שזה יכול לעבוד, אם כי אני מזהה בעיה מהותית אחת: דן תורן. תמיד חיבבתי את דן תורן, גם בתור שחקן וגם בתור מוזיקאי, אבל אני פשוט לא מסוגלת לראות אותו בתור הפטריארך הגדול, שאול ברגר. ברגר אמור להיות איש קשה ונרגן, איש למוד ניסיון, איש שנמצא כל כך הרבה שנים בעסק שהדעות שלו הן כבר פאסה, איש שהשנים לימדו אותו דבר או שניים על משחק החיים (המלוכלך, הקשה, חסר הרחמים, הקר, האכזר והמתעתע). קולו של שאול ברגר צריך להיות חרוך כשל איש שחי את כל חייו בבוהמה, איש שזוכר את הימים הטובים של פעם ומתקשה להסתגל לשינויים שהעולם עבר, איש שהיו לו פעם חזון ואידיאלים, אבל השנים גרמו לו לאבד אותם. התפקיד תפור על אסי דיין, למשל. אלא שדן תורן לא מעביר לי מכל הדברים האלה כלום. גם עם קרחת, זקן וכרס דן תורן נראה תמים וחמוד כמו בימים בהם ישב על הברזלים. ומי שיושב על הברזלים, כידוע, אינו משתתף במשחק החיים.
את מהבוהמה?
18.2.2003 / 9:47