הדבר הכי משמעותי בסיפור של מינימל קומפקט הוא שהלהקה הזאת יצאה לכבוש את העולם. זה לא משנה אם הם הצליחו בקטן או נעלמו כלעומת שבאו העיקר שהם ניסו. זה הישג עצום בפני עצמו ואקט בכלל לא פטריוטי: חוצפנים, שקודם יוכיחו את עצמם בישראל ורק אחר כך יהיו אור לגויים. מינימל מגלמת בעיניי את התשוקה הכי בסיסית אצל כל מי שמבקש, אפילו במובנים הכי מינוריים, ליצור כאן משהו בעל ערך אוניברסלי: הרצון לעוף מהמדינה הזאת קיבינימט. לנסוע ואחר כך לחזור. ואחר כך לנסוע שוב ולהתגעגע ולחזור או שלא לחזור.
כאלה היו פורטיס וסחרוף ומלכה שפיגל וסמי בירנבך. התחושות האמביוולנטיות שלהם כלפי הזהות הלאומית, הצורך להיות חלק מתמונה גדולה, ההבנה שכל מה שאתה אוהב ורוצה להשיג לא נמצא פה אלא שם, ההכרה שהיישות הישראלית הזאת רק תפריע לך בדרך להגשמת החלום, כל אלו היו תנאי בשביל מינימל קומפקט. סחרוף לא רצה לשרת במילואים, על פורטיס אמרו שהוא משוגע, בירנבך היה איש העולם הגדול, ושפיגל קצת מוזרה ולא ידעה לנגן. לא היה להם מה לחפש כאן. אז הם התחפפו לאמסטרדם והשתלבו יופי בין להקות גל חדש אירופאיות כמו טוקסידו מון ו-Mecano, הוציאו תקליטים מעולים, הופיעו המון והתפרקו.
מינימל קומפקט הותירו זכר וסימן. מאז, פורטיס וסחרוף התנחלו פה לתמיד, בירנבך נהיה די.ג'יי מורפאוס, ומלכה שפיגל נשואה לקולין ניומן, מופיעה ומגדלת עגבניות שרי. הם סיימו את תפקידם בעיצוב ההיסטוריה, עכשיו הגיע זמן הזיכרון.
"נשמות גועשות", סרטו התיעודי של נתן מנדלבאום, מתחקה אחר ההיסטוריה של מינימל קומפקט דרך ראיונות עם חברי הלהקה וקטעי ארכיון, המוצגים, באופן מסוים, דרך הזווית האישית של במאי הסרט, שחווה את הסיפור של מינימל והנגזרות התרבותיות שלו במקביל לסיפור התבגרותו בתל אביב של שנות השמונים ודרך מקטעים בנראטיב הישראלי.
הנה פורטיס מופיע בחגיגות יום העצמאות השלושים למדינה. ילדה אחת אומרת למצלמה בהתלהבות: "השנה ירקדו פאנק ולא הורה". מנדלבאום מציין שבשינקין של שנות השמונים "יכולתי להרגיש כמו בחו"ל". פורטיס על הפינגווין: "היתה אווירה". שלושה פרגמנטים מבאסים על אודות העתיד לבוא: ביום העצמאות ה-54 אף אחד לא רקד פאנק, בשינקין אתה מרגיש כמו בפח זבל, ואווירה יש רק במגרשי כדורגל.
"נשמות גועשות" הוא סרט תעודה מוזיקלי שנותן בלב ובכליות קטעי הארכיון הם דליקטס ברור מאליו (במיוחד סמי בירנבך בלוק של טופל'ה טוטוריטו בהופעות של מינימל באמצע האייטיז, ופורטיס שמתגלה שוב ושוב כאחד הפרפורמרים הכי מג'נונים שידע הרוק); הראיונות המעניינים מלכה שפיגל מתגלה כאחת הבחורות הכי חמודות בעולם, בירנבך אנליטי, סחרוף מהורהר אבל חברמן, ותמיד תענוג להקשיב לפורטיס מאבחנים את הלהקה בפרספקטיבה מפוכחת וקצת כואבת, כפרויקט שהצליח אבל גם פוספס ברגעים המכריעים: סחרוף נתפס עם קוקאין בבן גוריון, נכנס לכלא לשמונה חודשים (למען יראו ויראו) ודופק ללהקה את סיבוב ההופעות, מינימל לא מקבלים אשרת כניסה לארה"ב דווקא לפני הרגע המכריע שעשוי לסמן את הפריצה שלהם שם. שני אירועים שקשורים במידה זו או אחרת, כמה לא מפתיע, בבומרנג הישראליות.
למרות שמנדלבאום קושר ב"נשמות גועשות", הן אסוציאטיבית והן כרונולוגית, בין סיפורה של מינימל קומפקט לאירועים בחיי המדינה, הרי שסיפורה של זו בשנים שבהן מינימל היתה קיימת כלל לא היה פונקציונלי ברובד האישי של הלהקה כמיתוס סחרוף מעיד שהם קראו עיתונים ישראליים שאמא שלו היתה שולחת לו, אבל את הלהקה הזאת שום אתוס ישראלי לא יכול היה לנכס לעצמו. אפילו לא הנוסטלגיה. מינימל קומפקט היתה להקה בעלת דחף לועזי ואחד המקרים הנדירים האלה שבהם אנשים צעירים בארץ הזאת מתאווים להיות חלק בהתרחשות שגדולה ממידותיהם. היום אין כמעט סיכוי שזה יקרה. כאן הכי טוב, לנו אין מה לחפש בחלל החיצון.
* הסרט "נשמות גועשות" משודר בערוץ יס פלוס ביום שלישי ב-22:00
גבוה, מעל הרי גלבוע
18.2.2003 / 9:57