השנה היא 1853. הרשתות החברתיות והלייקים עוד לא הומצאו, והמילה "סטורי" מתייחסת למשהו פשוט בהרבה. באותם ימים החל מאבק גדול ומתוקשר בין הסופר הבריטי המהולל צ'ארלס דיקנס לבין ג'ורג' קרוקשאנק, מי שהיה בעבר המאייר של כמה מספריו. הוויכוח התחיל כשקרוקשאנק טען שהוא זה שהמציא את עלילת הסיפור של "אוליבר טוויסט", אבל הידרדר לוויכוח פוליטי חריף בין ליברליות ושמרנות בספרות ילדים. דיקנס פרסם מאמר בו הוא תקף את קרוקשאנק על כך שהחל לפרסם גרסאות "מתוקנות" למעשיות עם ידועות, מלוות במוסר השכל דידקטי ומטיפני כנגד שתיית אלכוהול והימורים. לטענת דיקנס, הגרסאות של קרוקשאנק למעשיות הילדים הן למעשה זיוף. קרוקשאנק, אלכוהוליסט בגמילה, טען כי הוא בסך הכל מנסה להגן על ילדים מאימת השיכרות, והאומללות שמתלווה לה.
כמה שנים לאחר מכן יכתוב קרוקשאנק את גרסתו לאגדת הילדים "החתול במגפיים", ויגלה שכמה שהוא לא ינסה (והוא ניסה, כולל הפיכתו של החתול לבן אדם בסיום הסיפור), אי אפשר "לזייף" מוסר השכל חיובי לסיפור הזה. במוזיאון הבריטי בלונדון נמצא כתב היד המקורי, ובו הערה של המחבר, שפשוט לא הבין איזה הורה יתן לילדים שלו לקרוא את הסיפור המקורי: "כפי שזה נראה, המעשייה היא סיפור הצלחה של נוכל. שיעור מאלף שמלמד כיצד לשקר! מערכת של כזבים שמתוגמלת על ידי פרסים ושלל יתרונות ארציים".
ואכן, "החתול במגפיים" הוא סיפור קצת מוזר בתוך עולם אגדות הילדים. סיפור על ילד שלא קיבל ירושה, ובמקום ללכת לעבוד הוא נעזר בחתול ערמומי כדי להשיג במרמה את ידה של נסיכה ואוצרותיה. בשנת 1922 הפיק וולט דיסני, טרום ימי מיקי מאוס העליזים, גרסה מצויירת קצרה של הסיפור שמתרחשת בארה"ב של תחילת המאה ה-20. אם אתם לא זוכרים את הסרט הזה, זה בגלל שהוא לא טוב. והוא לא טוב בגלל שהוא מפספס את הפואנטה: "החתול במגפיים" מעולם לא היה סיפור ילדים.
את המקורות לסיפור אפשר לתארך עד למאה החמישית לפני הספירה. בכתבים העתיקים של הפנצ'טנטרה ההודית כבר נכתב סיפור על חתול, שמנסה לעשות הון בחצרו של מלך עשיר. הסיפורים, שעשו את דרכם לאירופה במאה השישית קיבלו אופי מערבי יותר, והותאמו לילדים. מהספר העתיק הגיחו גם הגרסאות המוכרות של "הנסיכה והאפונה" ו"דג הזהב", בין השאר.
הגרסה שמוכרת לנו היום של "החתול במגפיים" פורסמה לראשונה בשנת 1695 כחלק מסיפורי אמא אווזה של הסופר הצרפתי שארל פרו. שווה להתעכב על הגרסה הזו, שכמעט כולנו גדלנו עליה, כדי להבין כיצד דווקא היא, שלא הייתה הראשונה להתפרסם ביבשת הישנה, היא זו שכבשה את לבבות הילדים במשך מאות שנים. פרו פשוט הבין שקהל היעד שלו הוא לא באמת הילדים, אלא חבריו המתנשאים מהאריסטוקרטיה הצרפתית.
פרופ' זהר שביט הסבירה בספרה "מבוא לפואטיקה של ספרות ילדים" כי הגאונות של פרו הייתה בין השאר הפניה שלו לשני נמנעים בו זמנית - ילדים ומבוגרים. שביט מתארת את המינפולציות שעושה פרו בטקסטים, תוך כדי קריצת עין מאחורי גבו של "הנמען הרשמי" - כלומר, הילדים. "אין ספק, שהטון האירוני והתבנית הסאטירית פנו אל הנמען המבוגר בן המעמד הגבוה, ולא אל הילדים ובני המעמד הנמוך", מסכמת שביט.
הגרסה החדשה של "החתול במגפיים" בתיאטרון המדיטק בחולון מנסה לשמר על אותה אמביוולנטיות בתוך המגבלות של הצגת ילדים. המחזאי עידו ריקלין והבמאי רפי ניב מצליחים לשמר את אותו טון אירוני שזעזע חלק מהקוראים הפוריטנים באירופה של המאה ה-18, ובו זמנית נאלצים להתאים את המעשייה האפלה והבלתי מוסרית לקהל של ילדים. באופן מפתיע למדי, הם מצליחים, בלי לשנות יותר מדי מהסיפור המוכר. למעשה, נראה שהיוצרים המוערכים, שבכלל בלתי נקלט ששמם הוצמד להצגת ילדים, הצליחו להביא את רוח הסיפור האמיתית: סאטירה על המעמד הגבוה, על הריקנות והשטחיות שלו, ועל חוסר ההוגנות שנטועה עמוק בשיטה הכלכלית שלנו.
ההצגה מוצלחת קודם כל בגלל שהילדים בישראל של המאה ה-21 כנראה יותר מפותחים אינטלקטואלית מהמבוגרים של המאה ה-18. נכון, ילדים לא קוראים סונטות של שייקספיר ומעטים מהם, אם בכלל, קראו את הקומדיה האלוהית של דנטה - ועדיין, קשה להאמין שילדי דור האינסטגרם והטיקטוק צריכים תיווך הורי כדי להבין שאף חתול לא הולך לסדר להם את החיים. זאת גם כנראה הסיבה שענייני הירושה שמניעים את גלגלי העלילה בסיפור המקורי, נחתכו מהגרסה המקומית החדשה. בכל זאת, המילה "ירושה" היא בעלת משמעות כלכלית גדולה במציאות הישראלית של ימינו. במקום, ריקלין מוסיף שכבה של אבסורדיות שאופפת את הדמויות האנושיות, בדגש על בן הטוחן העני והנסיכה המפונקת.
הטיפול בנסיכה הוא המקורי ביותר בעיבוד החדש, והוא גם זה שהופך את המחזה למוצלח כל כך, מעל לכל הציפיות. השחקנית שרון כהן רז מביאה לתפקיד אופי שפשוט לא היה קיים באף אחת מהגרסאות המקוריות של הסיפור. הנסיכה האדישה תמיד התלהבה מהבגדים הנוצצים שסידר החתול במגפיים לנסיך, כפי שצפוי היה מנסיכת אגדות. הגרסה החדשה מציגה נסיכה שעוברת שינוי מביצ'יות (שגם הילדים הצעירים ביותר בקהל יכלו להבין שזו תגובה טבעית לבדידות) לאהבה כלפי כלבה עזובה שהחליטה לאמץ, עד להתאהבות בנסיך בגלל שהוא מציג תכונות אופי טובות, ולא רק בגלל שהוא לבוש בהידור. הציוות הנשי עם בר אקרמן לא "מושלם", כי הוא לא אמור להיות כזה, אבל זה מה שמביא כל כך הרבה אנושיות לבמה. במובן מסוים, זה אפילו טוויסט פמיניסטי.
בתפקיד הראשי של החתול מככב גיא דמידוב, יורש העצר של הזוג המלכותי של תיאטרון גשר, שכובש את הבמה עם כריזמה מרשימה ותנועות חתוליות טבעיות. בעולם שמנוהל על ידי שרלטנים ונוכלים, לדמידוב יש מגוון רחב של השראה להביא אל דמות הנוכל הפרוותית - אך הוא נשאר נאמן ליתרונות הטבעיים של החתול. ממזר, אבל לא אנוכי. נוכל, אבל בלית ברירה. דמידוב משלב טכניקות אנתרופומורפיות לתפקיד, אבל נראה שהוא היה מצליח לכבוש את דמיונם של הילדים גם בלי תלבושת של חתול. העתיד של דמידוב נראה די מובטח (בלי קשר לייחוס המשפחתי), ונראה שהרבה ילדים יוכלו להתגאות בעתיד שהם ראו אותו פעם, בתחילת הדרך, כשעוד כיכב בהצגות ילדים.