המפלצת יצאה ממנו: מאי אולי מגיבה בילדותיות, אבל התגובות של משה מפחידות

בכל עונה של חתונמי יש פרקים שצריכים להגיע עם אזהרת טריגר. בעונה הקודמת, בערך חמישים אחוז מהפרקים היו כאלה, ואילו בעונה הנוכחית, שמדשדשת כמו הקשר של עידית ורפאל, נראה שהמראות הקשים לצפייה מתחילים עכשיו. לפחות חצי מדינה טעתה לחשוב שהוא מקסים, אלוהים יודע איך הצלחתם לפספס את המבט הקרחוני הזה, מבט שעולה ממנו צליל מתכתי השמור לסדרות אימה נורווגיות, אבל אני כאן כדי לומר: אמרתי לכם.

עוד בוקר עולה על בית המ"מ ומשה ממשיך ליפול קרבן לטרור השעונים המעוררים, באשמת מציאות חייה של מאי. מה שמאי לא יודעת, בעודה מצחקקת "אויש, אתה מגזים", הוא שברגעים אלה מקננת בלבו של משה פצצה מתקתקת. את הפצצה הזו הוא נושא עם אחיו לפק"ל קפה, פולט צחוק פלצטי עם כל איזכור של מערכת יחסים רצינית. "טוב לו", מפרש האח, שכנראה לא צפה ב"ג'וקר".

את הלילה הבא לא מוכן משה לעבור בלי אינטרוונשן בנושא השעונים, ומאי מסכימה להקריב את הקריירה שלה למען שנתו של משה כשהיא מסכימה להסתפק ברטט במקום צלצול. התוצאה: משה נהנה מבוקר של 200 סלפיז בשמש בעוד מאי נאלצת להסביר את עצמה לבוסית מ"השטן לובשת פראדה".

שני הצרכים שלהם מובנים ולגיטימיים - הוא רוצה לישון, היא רוצה לעבוד. אין לי פתרון מבריק לספק במצב כזה מלבד שינה נפרדת, שגם היא מבאסת בדרכה. כך או כך, זו הבעיה האחרונה שלהם. כי עוד רגע מתחילה המלחמה העקובה מדם, שתינצר בדפי ההיסטוריה כמלחמת כיכר-רבין-יפו. שבת בבוקר, מאי משתוקקת לטייל ביפו, אך משה מציע דווקא לרדת להסתובב בקרבת מקום, כיכר רבין. על פי תגובתה של מאי, הצעה רק מעט יותר ראויה מלשדוד יחד בנק או לצפות בפורנו קטינים. "רציני? אתה רציני איתי?", היא משתוממת, ומשה נכנע לנסיעה, זומם כל הדרך במונית איך לחרב את האירוע.

התגובות של מאי יכולות להיות מופרזות אמנם, בלתי מותאמות או מתיילדות - אבל התגובות של משה מפחידות, והשתיקה שלו רועמת. כשהם עומדים לחזור מיפו בלי לדפוק אבו חסן, מאי מבינה שמשהו כנראה באמת לא בסדר והיא מנסה לדובב אותו, אבל משה איתן בדעתו להישאר כועסי, ונטפל לטון הדיבור שלה כדי להמשיך לשלוט בסיטואציה. אם יגיד לה, חלילה, מה הוא באמת חושב או מרגיש - הכוח עלול לעבור לידיים שלה.

"מה אתה רוצה?", היא מנסה בכל זאת, ומשה נחוש בדעתו להתעצבן, מה שמוציא ממנו את המשפט הסתום: "אולי במקום מה אני רוצה נחשוב מה אנחנו רוצים?". לא הבנתי, המוחות שלכם מסונכרנים בבלוטות'? לשניכם רצונות שונים, זה כל שורש המריבה. אבל משה לא יכול להגיד מה הוא רוצה ולסיים עניין - הוא נהנה שמכרכרים סביבו בנסיונות להבין את צפונות נפשו. הוא אוהב להיות מרכז האירוע.

מאי באמת מנסה לדבר איתו, לדברר אותו, אבל משה הודף - "אני לא מתכוון לריב איתך עכשיו". לא מוכרחים לריב, אפשר לדבר, אבל משה מעדיף להמשיך לשבת ולשתוק כקריפומט. "אני לא מתקשר כשאני מרגיש עצמות כאלו", הוא מנסה להסביר. "אני נושם, אני מכניס את עצמי לפרופורציות". זה הרגע האנושי ביותר שראיתי הפרק אצל משה, וכבן אנוש, הוא טועה.

קודם כל, משה לא באמת מצליח להרגיע את עצמו או להכניס את עצמו לפרופורציות. אם עברה שעה ולא הצלחת - זרוק את השיטה לפח. אני מכירה אותם, את הכועסים השתקנים. הם בטוחים שהם מעבדים את הרגשות שלהם בצורה הטובה ביותר בינם לבין עצמם, אבל הלכה למעשה, הם רק מחממים את עצמם עוד יותר.

מה שעוד השתקנים הכועסים לא מבינים, הוא שבזמן שהם לוקחים את הספייס שלהם, העולם לא עוצר מלכת. בת הזוג שלהם ממשיכה להתקיים באותו מרחב, והשתיקה שלהם עוטפת אותה, סוגרת עליה, מכבידה ובלתי ניתנת להתעלמות. לאנשים אין מושג כמה הם מסוגלים להכאיב בשתיקה שלהם.

מאי מנסה להציג את הצד שלה, אבל משה לא רואה בעיניים: "את נכנסת לעמדה קורבנית, עובדתית זה מה שעשית". עובדתית? סליחה, אבל איך "עמדה קורבנית" יכולה להיות עובדתית? זו עובדתית דעה. אבל בלהט הרגע העובדות לא מעניינות יותר את משה, ומפלצת האסהול הירקרקה פורצת ממנו במלוא הדרה. "נתת את הנאום שלך מאי, וזה היה באמת נוגע ללב, עכשיו אני אדבר", הוא הולך ומידרדר לרמת טוקבקיסט בבוקסר בסלון של אמא. אחרי שהוא מטיח בה את דברי השטנה שלו, בקור מקפיא, קמה מאי להמשיך משם בדרכה. היא כבר דרוסה וסחוטה, אבל משה מוסיף הנחתה אחרונה: "זה שאת קמה עכשיו מהספסל, זה לא מכבד".

אחרי שחבט בה מכל כיוון, נאנח משה למצלמות, "השיח ביני לבין מאי מגיע לעוצמות שאני לא רוצה בחיי". הוא לא רוצה זוגיות שמביאה לפיצוצים, אבל אני לא יודעת כמה בקלות הוא ימצא קשר כזה, כי למרבה הצער, לכל קשר שלו משה יביא את עצמו. אחרי האירוע האכזרי הזה מתחשק למאי לשבור את הכלים, ולי מתחשק בשבילה, אבל סביר להניח יותר שהיא תתן למשה עוד הזדמנות, ועוד אחת ועוד אחת, בשם "התהליך".

קטיה עומדת בפני ניתוח חשוב, עוד סיבה עבור ליאור לקום איתה לקפה ומאפה ב-05:00, לאחר שהספיק קרוב לוודאי גם להזמין מסוק שיכתוב לה ברכה מעל שמי בית החולים. ההרגל הזה שלו כל כך נוח ומחמיא לה, שרק עכשיו החלה לתהות עד כמה זה בעצם תקין. "לא היה ברור לך שמי שיהיה איתך יצטרך לעשות את זה?", מושך ליאור בכתפיו, כאילו מעולם לא ראה זוגיות אחרת.

"זה מקסים וכל כך לא טריוויאלי וכל כך לא רגיל", משבחת קטיה, ואשמח רק להוסיף: "ומפחיד". אני מנסה בכל כוחי לעכל את הרומנטיקה חסרת התקנה של ליאור, אבל לא יכולה שלא לשאול מספר שאלות. למשל, האם הוא עושה דברים נוספים במהלך היום מלבד לעבוד את קטיה? מישהו זוכר בכלל במה הוא עוסק? היה שם משהו עם תוכנה, אבל אני יותר ויותר משוכנעת שגם לתוכנה הזאת קוראים קטיה, וכל יעודה לעקוב אחרי הלו"ז של קטיה בת האדם ולסנכרן איתה את ליאור.

תחשבו רגע כמה קל זה: מרגע שאמרת שאתה עובד ב"סטארטאפ" ומחבר לזה עוד כמה מילים באנגלית, הבחורה לא תשאל עוד שאלות, גם כדי לא לצאת מטומטמת וגם כי התשובות ממילא משעממות נורא. ככה גם עשית רושם של קרייריסט מצליח ועסוק וגם מצאת לך סיפור כיסוי. אני אומרת לכם, "עובד בסטארטאפ" זה ה"סוכן מוסד" החדש.

אבל לקטיה נעים מכדי לחשוד בהתחזות, וחוץ מזה, גם מתחזה שמחכה לך עם קפה ודונאט בבוקר כבר עדיף פי כמה וכמה על האחרים שם במחלקת היצורים של חיים אתגר, אז מה כבר יקרה אם יתגלה שבמקום חשבון בנק יש לו אוסף של שיערות ראשה. "מעולם לא חשבתי שאגיע לעומקים כאלה של תקשורת", היא מדווחת ליעל, וגם אנחנו לא חשבנו, ועדיין מחפשים את העומקים המדוברים.

כשהיא חוזרת תשושה מיום עבודה, ליאור כבר מחכה לה עם בקבוק יין. לשניהם היה יום עמוס: היא החזירה היום את השמיעה לילדה בת שנתיים, והוא ככל הנראה חיכה לה מהבוקר עם כוסות היין בידיו כפסל חי. כשהם מרימים לחיים, דווקא ליאור מעלה לראשונה את החשש שמה שבא מהר יברח מהר, ומצד שני הם מחזיקים יחד כבר די הרבה זמן במונחי חתונמי, ובמונחי חתונמי הם גם לגמרי "אול אין". וכשליאור אומר את זה, הוא מתכוון.

לדאבונו, הפרידה הצוננת מלימור השפיעה בעיקר עליו, ובזמן שהיא מתפננת על חיה ליעד מוצא את עצמו מאבד את זה לגמרי. גם בחזרה הביתה הוא לא זוכה לקונטרה שקיווה לה במבטו החמור, ולימור קלת הלב והדעת מדלגת לה אל הקפה תוך פרסומת קלה למשקה הסויה נותן החסות של הפרק. אומרים שהנקמה הטובה ביותר מוגשת קרה, וליעד לוקח את הביטוי במלוא מובן המילה כשהוא מגיש ללימור ארוחה כמו טבח בכלא.

לימור שבדיוק נחתה מהמידברן קצת בהלם; היא באה מ"מקום שעוטפים אותה באהבה למקום של כלום". נחיתה קשה, כמובן, רק יש לזכור הבדל אחת מהותי בין הבית למידברן, וההבדל הוא שבמידברן מצויידים הנוכחים במספיק משבשי תודעה כדי לאהוב את כולם כפי שהם, ואילו כאן יש רק חלב שיבולת שועל בכמויות מסחריות.

אם כן זהו לילה אפל של הנפש בשביל לימור וליעד, כל אחד מהם מסדר סדינים בהפגנתיות. ציפיות ה"אול יו ניד איז לאב" נותרות מיותמות על הספות, והדימוי הזה לא ישחרר מאיתנו ככל הנראה עד לסיום העונה.

מתוך המשבר, 489753 במספר, הם פותחים בעוד שיחה על חשיבות השיחה. אי אפשר יותר עם הארספואטיקה הזו. לאחר משחק תקשורת מקרבת ופיתולים אינסופיים סביב שורש העניין הם מסכימים שוב, בפעם המי יודע כמה, שנפלה אי הבנה, ולימור זוכה לעוד חיבוק מדוד מהתקציב היומי.

על ארבעה סחים דיברה התורה: עידית ורפאל, קטיה וליאור. כולם מתוקים ונחמדים (כל עוד לא התברר אחרת) - אבל צריך להודות - משעממים למות. די, אי אפשר להמשיך לעקוב אחרי זוג שרק טוב לו או שרק בינוני לו. שניהם מישוריים מכדי להחזיק קו עלילה, אבל בעוד שקטיה וליאור מחזיקים בקסם ההתאהבות, עידית ורפאל כבר גורמים לי להרגיש כמו החוקרים שצופים שנה בציפורים בשביל נשיונאל ג'יאוגרפיק.

הם חוזרים מירח הדבש גמורים כמו זוג של שלושים שנה שאפילו בגידות כבר לא מרגשות אותם. היא שולחת לו רשימת קניות לסופר, הוא מתעלם - עוד רגע הם נרשמים לסדנת טנטרה או מקרמה או שניהם ביחד. אפילו לריב איתו לא הזדמן לה, כי רפאל חנה כפי שרצתה, ושוב הם נותרים רק עם בדיחות על כך שאין על מה לדבר.

למזלם חברתה של עידית בדרך, ביכולתה להושיע את הבית משיממונו, והמצב חמור כל כך שמספיק לעידית לשמוע מצד רפאל חצי דקת מלל בנושא פולי קפה כדי להכריז שהוא ניעור לחיים. בהזדמנות זו, אפנה לכל מי שתחום העניין שלו איזוטרי - עליכם למצוא תחומי עניין נוספים, למען ניתן יהיה לנהל אתכם שיחה.

לגישתה של עידית, היא ורפאל יורדים אחד על השניה כי הם מרגישים בנוח, והיא צודקת - הם מרגישים מאוד נוח, בנוח מדי. הם הזוג היחידי שקפצו בבת אחת משלב השתיקות המביכות של הדייטים הראשונים לשלב השתיקות המדכאות של הפנסיה. היא נוטה לעקוץ אותו על השתקנות שלו, אבל האמת שגם היא לא ממש תורמת לשיח, אולי כי התעייפה מלנסות. זה בדיוק הזמן שבו אמורים להתגרש, או ליתר דיוק, שלושים שנה אחרי שהילדים הפצירו בכם להתגרש כי היום זה כבר לגיטימי והם גרושים בעצמם.

ובכל זאת, אצל יעל הפסיכולוגית הם מצליחים לדבר לראשונה על משהו חוץ מהשתיקה עצמה או קפה: רפאל מודה שהעיבה עליו האמירה של עידית, שהייתה רוצה שישארו חברים טובים - כאילו סתמה מראש את הגולל על הזוגיות ביניהם. זו באמת אמירה משונה. לעולם לא אבין אנשים שרוצים להישאר חברים של אקסים שלהם, אבל לרצות להישאר חברה של האקס עוד לפני שהכרת אותו, זו כבר רמה אחרת.

מצוידים בכוחות מחודשים הם עוברים לדירה נייטרלית כמו התדמית של שניהם, ועל אף היעדר הכימיה המינית או הרומנטית הנשקפת מהם עידית מחליטה שיישנו יחד, בידה "אופטימיות זהירה". האם זה אומר שהעניינים ביניהם מתחממים? בשלב הזה, במחילה, זה אפילו לא מעניין.