"יצאתי לשאוף קצת רוח", כתוב על המצבה של מאיר אריאל. הוא קבור שם, בינות פיסות הבוץ המתוחכם, באדמת העפר ספוגת הרטיבות של קיבוץ משמרות, כבר 23 שנה. צורתו הגשמית כבר לא מתה מפחד, ובטח שלא מפחדת למות. יצירתו הרוחנית, לעומת זאת, מעולם לא הייתה חיה יותר. למעשה, זה מרגיש שמשנה לשנה היא רק הופכת למוחשית יותר, ערה יותר - חיה יותר.
זו אחת התופעות הכי מדהימות בתרבות הישראלית. זמר שרדף אחרי מאזינים בימי חייו, הפך לאחד האמנים הכי מוערכים ואהובים לאחר מותו. תופעה שרק מתעצמת משנה לשנה. כמו ואן גוך מקומי. הבדיחה הקבועה אומרת שאם היו אוספים את כל האנשים שהגיעו להופעות של מאיר אריאל בימי חייו, הם לא היו ממלאים את האמפי בפארק רעננה. לא בטוח שהבדיחה הזאת מופרכת. זאת גם הסיבה שכל כך מרגש לראות את האמפי היפה גדוש באנשים מכל שכבות האוכלוסיה הישראלית ומכל גיל. האלפים שהיו ביציעי האמפי כנראה לא באו לראות את מאיר בבארבי הישן, בלוגוס, בהארד רוק קפה או במרכז ענב. חלקם אפילו לא נולדו כשהוא החזיר את נשמתו למשורר הגדול שבמרומים. זה חלק מהקסם. דורות חדשים שגדלים על יצירה ישראלית מקורית, ובאים לתת כבוד לדור הנפילים.
זה בלט במיוחד כשאל הבמה היפה ברעננה עלה אחד מהנציגים הכי חשובים של אותו דור - שלום חנוך. אחרי שהספקנו להיפרד בשנה האחרונה מאורי היפה ושיסל האדום, לראות את שלום על הבמה מרגיש לפתע כמו אירוע מיסטי כמעט. לראות את שלום חנוך מופיע זו תמיד מתנה לנפש, אבל לראות אותו עולה אל הבמה לראשונה מזה חודשיים, אחרי שהבהיל את כולנו עם ביטול הופעות מסיבות רפואיות - זו כבר ממש הילולה. הבאבא שלום על הבמה. איזו זכות גדולה זו לראות אותו מופיע. היום יותר מתמיד.
כתבתי בעבר ואכתוב שוב: מי שטרם הספיק לראות את שלום חנוך בהופעה, שיילך לעשות את זה. לא צריך לחכות למופעי מחווה או ערבים מיוחדים כאלה. לא יהיה לנו עוד מאיר, לא יהיה עוד אריק - אבל שלום כאן, פותח קופות, עם הגיטרה ביד והצרידות המוכרת. אגדה בשר ודם. בתי ספר צריכים להוציא אוטובוסים להופעות שלו. קצינות חינוך צריכות לשלוח חיילים מצטיינים להצטופף בבארבי בלילות המיוחדים שהוא עדיין מרים שם. זו משימה לאומית לכל דבר.
האירוע היפה הזה (שהופק על ידי tomix) הופך לכמעט קבוע בנוף התרבותי שלנו. להוציא כל מיני אירועי קורונה למיניהם, "הפסטימאיר" הפך לבמה גדולה שבה כמה מהאמנים הכי גדולים בישראל - ותיקים לצד צעירים - מגיעים כדי לחגוג מוזיקה עברית יפה, ומשאירים את הנר של מאיר דולק. במשך שנים האירוע נערך ביולי, בקרבת יום השנה למותו של האמן. השנה הוחלט לזנוח את תחושת האזכרה השנתית, ולחגוג במקום את יום הולדתו ה-80 של מאיר שאמור היה להיערך השנה. התוצאה זהה, מכיוון שכמו שתרצה, אלמנתו של אריאל, אומרת בכל שנה: מאיר לא מת, הוא חי כל עוד אנחנו משמיעים את המוזיקה שלו. אז מה זה משנה אם האירוע נערך ביולי או ביוני? חוגגים יום הולדת או יום פטירה? שום דבר. וזה בלי שנזכיר שיום ההולדת של מאיר היה בכלל בתחילת מרץ.
דורי בן זאב, חברו הטוב של מאיר ואורח כמעט קבוע בהופעות לזכרו, לא הגיע לאחר שנדבק בקורונה. גם שלומי שבן, שאמור היה לבצע את "היכנסי כבר לאוטו וניסע" דפק נפקדות מאותה סיבה. באסה, אחרי הביצוע המעולה של קרן פלס בהופעה הקודמת לשיר, נשארנו רק עם פומו לגרסה של שבן. אך גם בלי שניהם נשארנו עם רשימה ארוכה ומכובדת של אמנים. חלקם ותיקים יותר, חלקם צעירים יותר, כולל כאלה שזו הפעם הראשונה שלהם להשתתף באירוע שכבר הפך לתו תקן המוזיקה המקומית.
היו כמה ביצועים טובים, אבל לאו דווקא נזכור אותם עד הפעם הבאה. מוש בן ארי פתח את הערב עם הביצוע שלו ל"הולך בטל" של להקת תמוז; בניה ברבי ניסה קצת יותר מדי להמציא מחדש את "מים מתוקים" המופלא, במקום פשוט להסתמך על הקול שלו שיחזיק את המלודיה הכי יפה שאריאל כתב בחייו; ג'יין בורדו נתנו את הטייק שלהם ל"שיר תת מודע זמני", וזהבה בן נשמעה יותר מדי כמו חיקוי של ריטה ב"ערב כחול עמוק".
מאידך היו כמה שירים שכמו נבראו מחדש בשביל הערב הזה. הם היו מעטים יחסית השנה, אבל מספיק בשביל להצדיק את מחיר הכרטיס. קרן פלס הכניסה את "שלל שרב" עם הלחן המופלא של פוליקר אל תוך הג'נדר בלנדר, והוציאה ממנו פיסת בלוז עוצמתית שלא מביישת את המקור של גידי גוב. מירי מסיקה לקחה את "איך לפעמים אני", השיר הכי נשי של מאיר אריאל, והפכה אותו להמנון אירוטי עם נגיעות ג'אז וסול שפחות שומעים בימינו באזור השרון. בלטה לטובה גם איה זהבי פייגלין, בביצוע אמיץ ל"ירושלים של ברזל" הנשכח, שמעולם לא בוצע במופעי המחווה האלה. בטוח שמאיר היה מעריך את המחווה, חבל רק שאזעקת-אש צורמת שנשמעה באזור מנעה מהקהל ליהנות מהביצוע המצמרר.
ביצועים מעניינים היו גם ללאה שבת, שכהרגלה לחצה על הגז עד הסוף ב"שדות גולדברג", וגם לאלון עדר, שיחד עם אביו יהודה שזר יחד את "טוק טוק טוק על דלתי מרום" עם "בשביל לעשן". הבנים של מאיר, אהוד ושחר אריאל, קיבלו כל אחד נאמבר אחד ונתנו לקהל הזדמנות לשזוף אוזניים בגנטיקה הנפלאה שהם קיבלו. אהוד הציג עיבוד חדש וחכם ל"לא יכול להוריד ממך את העיניים", שיר אהבה שאביו כתב לאמו, שהפך בהדרגה מבלדה אקוסטית למתקפת רית'ם אנד בלוז קצבית. שחר חזר אל "שיר כאב" המונומנטלי (אותו שיר שאהוד שר בערב המחווה הראשון לפני 20 שנה), ונתן לו זווית בוטה יותר, בועטת יותר, על סף ההיפ-הופ. התוצאה הייתה מסקרנת ומאתגרת.
והיו כמובן את הביצועים שהופכים את ההופעות האלה למה שהן. אסף אמדורסקי בביצוע משובח ל"טרמינל לומינלט", עם וידאו ארט חמוד של שדה תעופה מאחוריו, נשמע לרגע כאילו מדובר בשיר מקורי שלו; אביב גפן חוזר לביצוע הקבוע שלו ל"נשל הנחש", שמפעם לפעם נשמע יותר כמו שיר גנוז מתקופת "אור הירח"; וכמובן שולי רנד, שהביצוע שלו ל"ארול" הוא הצגת יחיד של כוכב שמעז לאתגר את אחד הטקסטים הכי שובבים של אחד הכותבים הכי ממזרים שהיו לנו כאן. לשמוע דווקא את שולי רנד, עם הכיפה השחורה והציציות, מבצע את השיר הראשון בעברית שהזכיר מערכת יחסים הומוסקסואלית, זו עוד קריצה יפה שמאיר שולח לנו מעבר לקבר.
וכאמור היה שם את שלום, שביצע את "זרעי קיץ" בצורה נוגה ומרגשת, ולאחר מכן הצטרפה אליו בתו רומי לביצוע של "סוף עונת התפוזים" - אחד משירי ההדרן הגדולים שאי פעם נכתבו בעברית. קצת מוזר שהוחלט הפעם לא לסיים את המופע איתו. נזכיר גם את המנחה הקבוע יואב קוטנר, שהפעם הצטרף ליהודה עדר לביצוע ספוקן וורד ל"בצהרי היום" של דיוויד ברוזה, שבעצמו ביצע כרגיל את "מתחת לשמיים", כמו גם שיר חדש שנמצא בעיזבון של מאיר בשם "אל תתחיל איתי". איזו מתנה נהדרת. לחשוב שיש עוד שירים של מאיר אריאל שעוד לא שמענו, ועוד כל כך הרבה מוזיקאים ישראלים מוכשרים שיכולים לברוא חיים ביצירות האלה. תרצה צודקה, מאיר באמת לא מת. אלה רק אנחנו שצריכים מדי פעם לנער את עצמנו ולהיזכר לחיות.