"שיעורים בקסם אישי": קראו את הפרק הראשון של הרומן הרומנטי התקופתי החדש של סוזן ויגס

העבֵרה האמיתית שלה, הבינה בסופו של דבר, היתה העובדה
שהיתה לה בכלל דעה משלה.
- הנרי ג'יימס, "דיוקנה של גברת"

בוסטון, אוקטובר 1851

אם להודות על האמת, היו יתרונות לעובדה שהיא בלתי נראית. איזדורה דאדלי פּיבּודי ידעה שאף אחד לא ישים לב אליה, גם אם רצפת אולם האירועים המבהיקה תפער את פיה ותבלע אותה. זה כמובן לא יקרה. להיעלם באמצע חדר הומה אדם היה מעשה אמיץ לכל הדעות, ולאיזדורה לא היה אפילו קמצוץ של אומץ בכל גופה.
המוח שלה, לעומת זאת, היה עניין אחר לגמרי.
היא ויתרה על הדחף להיעלם והחליטה להעביר אותו אל מחוזות הדברים הבלתי אפשריים - יבשת רחבת ידיים בעולמה של איזדורה. דברים בלתי אפשריים... חיוך שאינו מאולץ, מחמאה שאין בה עוקץ של עלבון, חלום שלא מנוקב על ידי קוץ אכזרי של אכזבה.
היא נדחקה לתוך חלון גומחה מקורה בחצי-כיפה. עיטוש דִגדג את אפה. היא שלפה ממחטה והחניקה אותו. אך בכל זאת שמעה את הרכילות. הרכלניות הזקנות. הן לא יכלו למצוא להן מישהי אחרת לדבר עליה?
"היא הכבשה השחורה של המשפחה ביותר מדרך אחת," לחש קול מזועזע. "היא כל כך שונה משאר בני משפחת פיבודי. כה כהה וחסרת חן, בעוד שאחֶיה ואחיותיה בהירים כולם כפרחי מאי."
"אפילו הונו של אביה לא הצליח לקנות לה בעל," הגיעה התשובה.
"לכך יידרש יותר מכסף - "
איזדורה הניחה לעיטוש שעצרה להתפרץ. ואז, כשמקום המסתור שלה נחשף, יצאה מהגומחה. הדוברות המופתעות - שתיים מחברותיה של אִמהּ - עשו הצגה גדולה ומושקעת של נפנוף במניפות וכחכוחים בגרון.
איזדורה סידרה את משקפיה והעמידה פנים שלא שמעה אותן. זה לא אמור להכאיב כל כך. היא כבר היתה אמורה להתרגל לתחושת ההשפלה. אבל היא לא התרגלה, שאלוהים יעזור לה, היא לא התרגלה. במיוחד לא הערב, במסיבה לרגל אירוסיה של אחותה הצעירה. החגיגה לציון מזלה הטוב של אַרָבֶּלָה שימשה כזכוכית מגדלת - היא רק הדגישה את מצבה המחפיר של איזדורה.
המחוך גירד לה. פריחה הופיעה בין שדיה במקום שבו נלחצה שדרת עצם הלווייתן אל עצם החזה שלה. היא נדרשה לשליטה עצמית רבה כדי לעמוד עם ידיים משולבות בקפידה בחזית גופה בעודה ממתינה המתנה מיוסרת לאיזה ג'נטלמן מסויג עם חיוך מאולץ, שיבוא להזמין אותה בעל כורחו לריקוד.
אלא שהם באו רק לעתים רחוקות. שום גבר צעיר לא רצה לרקוד עם רווקה חיוורת ונטולת חן, שהיתה ביישנית מכדי לנהל שיחה רגילה - ומשועממת משיחות החולין הנדושות מכדי להתאמץ יותר מדי.
ולכן היא עמדה בגבה אל קיר הלבֵנים הצבוע, וזכתה לאותה מידה של תשומת לב שקיבלה שידת המגירות המצופה לכּה של אִמהּ. קולות הצחוק, השיחה ונקישת הכוסות הוסיפו רקע חרישי ומקסים למוזיקה שניגן ההרכב בן שנים-עשר הנגנים. בלי שיבחינו בה, העבירה את מבטה על פני המבואה המרכזית לכיוון חדר העבודה של אביה.
נתיב המילוט קרץ לה.
אולי בחדר העבודה החשוך איזדורה תצליח להתאושש ואפילו - אלוהים ישמור - לתקוע את ידה במורד המחוך ולגרד שם גירוד נחוץ מאוד.
היא החלה להתקדם לעבר הכניסה של אולם הנשפים ונעצרה מתחת לקשת המגולפת המרכזית, העשויה מעץ אגוז. היא כמעט שם. נשאר לה רק להתגנב לאורך המבואה ובהמשך המסדרון, ואיש לא יֵדע. היא לא תחסר לאף אחד.
איזדורה היתה ממוקדת בנתיב הבריחה שלה, ועקפה בדרכה קבוצת חברים של אחֶיה, מאוניברסיטת הרווארד. היא חלפה בצעדים מהירים על פני חבורת מקורבים של אביה ממועדון סוֹמֶרסֶט ובריחתה כמעט סוכלה על ידי להקת נערות מצחקקות, שהוצגו לראשונה לחֶברה. כשנכנסה למבואה, נאלצה להידחק על פני מראה מקושטת בכרובים מוזהבים ושרך בוסטוני חינני שניצב בעציץ בעל ארבע רגליים.
צעד אחד, ואז עוד אחד. בלתי נראית. היא היתה בלתי נראית; היא יכלה לעוף כמו ציפור, להזדחל כמו נחש. היא דמיינה את עצמה גמישה וחיננית, קלת רגל, בלתי מורגשת כמו משב רוח קליל, כשנעלמה אל האַיִן, אל החופש -
היא היתה שקועה כה עמוק בתוך אחת הפנטזיות שלה, עד ששכחה את הקשת שעל ראשה, שהזדקרה כמו זנב ברווז עטור סרטים מתנפנפים.
היא שמעה קול גירוד וכשהסתובבה ראתה שאחד הסרטים נכרך סביב אחת מרגליו של עציץ השרך. הזמן, כך נדמה, האֵט את מהלכו, והיא ראתה את כל ההתרחשות כאילו דרך קיר של מים. היא הושיטה יד אל הסרט המסתלסל שנייה אחת מאוחר מדי. הוא נמתח, ומשך את הצמח הגדול אל קצה השולחן. עציץ הבהט התנפץ על רצפת השיש.
התנועה הפתאומית ושאון ההתנפצות גרמו לכולם לקפוא על מקומם למשך שלוש שניות בדיוק. ואז הופנו כל המבטים אל איזדורה. הגברים מהרווארד. חברותיה של אמה. אנשי המסחר ונשות החברה. היא עמדה חסרת תנועה, לכודה במבטיהם כמו אסירה הניצבת מול כיתת יורים, והבינה שגורלה נחרץ.
"באמת, דורה." לוסינדה, אחותה הגדולה של איזדורה, תפסה פיקוד כהרגלה. "איזו קטסטרופה, ועוד ממש באמצע המסיבה של ארבלה. בואי, אני אשחרר אותך." כעבור רגע הופיעה אחת המשרתות עם מטאטא ויעה. כעבור רגע נוסף החל ההרכב המוזיקלי לנגן שוב.
ההתאוששות ארכה שניות בלבד, אך בעיני איזדורה היא נדמתה כנצח, כאורך תקופת הרווקות שלה. בתוך הנצח הזה היא שמעה את מלמולי הביקורת, את הגיחוכים המשועשעים ואת כחכוחי הגרון של אי-שביעות רצון שליוו אותה במשך כל גיל ההתבגרות המייסר. אלוהים אדירים, היא חייבת להסתלק מכאן.
אבל איך אפשר להימלט מהחיים של עצמֵךְ?
"תודה רבה, לוסינדה," אמרה בצייתנות. "זה היה כה מגושם מצדי."
לוסינדה לא הכחישה, אך חייכה אל איזדורה וסימנה לה בתנועת יד מהירה להסתלק משם. "לא קרה שום דבר, יקירתי. לא ניתן לעציץ שנפל להרוס לנו את הערב. הכול כשורה."
היא התכוונה לזה, באמת שהיא התכוונה לזה, איזדורה ידעה זאת ולא חשה מרמור. לוסינדה, הבכורה מבין צאצאי משפחת פיבודי, היתה בלונדינית ותמירה, כמו ונוס של בוטיצ'לי. היא נישאה לבעל הטחנה העשיר ביותר בפרֶמינגהם, עברה לגור בארמון מלבֵנים ושיש בגבעות הירוקות, ובכל שנתיים באביב, כמו סוסה גזעית זוכת פרסים, הביאה לעולם תינוק ורדרד-לבן מושלם.
איזדורה הכריחה את עצמה להשיב חיוך לאחותה. כמה מוזר הן ודאי נראות, חשבה בלבה. לוסינדה, שנראתה כמו בובת חרסינה מדרֶזדֶן ואיזדורה, שנראתה כאילו היא חובבת נקניקיות גרמניות מדרזדן.
לאחר שחלף רגע הקלון שלה, הצליחה איזדורה סוף-סוף להימלט אל חדר העבודה. זה היה חדר ספירת כספים קלאסי של סוחר בבוסטון, עמוס עד אפס מקום ברהיטים מגולפים ביד אומן, בספרים כרוכים בעור בעבודת יד, ובאספקה נכבדת של משקאות חריפים וטבק. היא נשמה אל קרבה את הריחות המוכרים באנחת רווחה, עצמה את עיניה וכמעט נטמעה בתוך חיפוי עץ האגוז.
"שחררי את המפרשים, ילדתי, נראה שהסתבכת קצת בחבלים על הסיפון שלך," אמר קול ידידותי. "נתפסת בחכה של מישהו?"
היא פקחה את עיניה וראתה ג'נטלמן יושב בכורסת רָתֶרפוֹרד, קופסת טבק הרחה מצופה באמייל בידו האחת וכוס פונץ' של סיידר שמנת בידו השנייה.
"מר איסטֶרבּרוּק." איזדורה נדרכה. "מה שלומך?"
כשאֵייבּל איסטרברוק התרומם מהכורסה וקד לה, היא דמיינה שהיא שומעת את מפרקיו חורקים בשל מחלת השיגרון שממנה סבל, אך חיוכו, הממוסגר בפאות לחיים כסופות, הקרין חמימות. "שלומי כשורה, מיס איזדורה." הוא שב והתיישב בכבדות על כורסת העור בגון הקפה. "אכן, כשורה. ומה שלומך את?"
אני עדיין מאוהבת עד כלות בבנך. המחשבה עצמה החרידה אותה כל כך עד שבלעה את המילים. מִשגֶה חברתי אחד בשעה אמור להיות די והותר אפילו בשבילה.
"אף שביצעתי רצח מתועב," היא החוותה בצער לעבר הדלת הפתוחה, והצביעה על שרך הבוסטון שנישא אל פח האשפה, "שלומי טוב למדי, תודה, אף שלקיתי בצינון קל בשל מזג האוויר הסתווי. האם הספינה שלך הגיעה לנמל?" היא ידעה כי ספינת המפרשים הגדולה ביותר של מר איסטרברוק צפויה לעגון בקרוב וכי הוא חרד לגורלה.
הוא הרים את כוסו. "אכן כן. היא עגנה הערב בנמל ואמורה לפרוק את מטענה מחר. הספינה הזו שברה שיאים." הוא הנמיך את קולו ללחישה כאילו הוא זומם איתה מזימה. "'ברבור הכסף' הרוויחה תשעים אלף דולר במאה ותשעים יום."
איזדורה השתנקה, בהתרשמות כנה, שכן דברים הקשורים לעסקים עניינו אותה. "שומו שמים, זה הישג של ממש."
"אכן כן. והכול בזכות הסקיפר החדש." איסטרברוק השתעשע בשרשרת של מאזניים לשקילת מטבעות שניצבו על שולחן צד מיוחד משלהן, ליד כיסאו. איזדורה חיבבה את אייבל איסטרברוק מכיוון שהוא התייחס אליה יותר כאל שותפה עסקית מאשר כאל גברת צעירה - או לא כל כך צעירה. היא חיבבה אותו מכיוון שהיה אביו של צ'אד איסטרברוק, הגבר המושלם ביותר שנוצר אי-פעם עלי אדמות. לא שהיתה מודה ולוּ באחד מהדברים, גם תחת איומי מוות.
"קפטן חדש?" שאלה בנימוס.
"הוא דרומי חצוף. איש וירג'יניה, בשם קַלְהוּן. היו לו מכתבי המלצה כה מרשימים על יכולותיו כאיש ים, ששכרתי אותו בו-מקום. אני שופט אדם על פי מראה עיניים, ונראה כי קלהון יודע מה הוא עושה."
היא חייכה כשדמיינה לעצמה רב-חובל קשיש ומכסיף. רק אדם שמרני כמו אייבל יכנה עובד שלו "חצוף".
הוא הוציא ממחטה וצחצח את קופסת טבק ההרחה שלו עד שהבריקה. היא היתה מעוטרת בסמל חברת השילוח הימי של איסטרברוק - ברבור כסף על רקע מרחבים כחולים. "הוא נשאר עדיין על סיפון ה'ברבור' הערב, מסדיר את התשלום למלחים. אני מקווה שהוא יגיש לי תוכנית הפלגה חדשה עוד לפני סוף השבוע. ההפלגה הבאה היא לריו דה ז'ניירו."
"ברכותי," אמרה איזדורה. "היתה לך הצלחה נהדרת."
אייבל איסטרברוק קרן מנחת. "בהחלט." הוא הרים את כוסו לאות ברכה. "לחייך, מיס איזדורה. תודה לך שאָרַחת לחֶברה למלח ותיק. ולחיי הסקיפר החדש והמהיר שלי, מר ראיין קלהון."
הוא בקושי הספיק ללגום מהכוס כשמשרת נכנס לחדר ומסר לו בדיסקרטיות פתק. אייבל התנצל ויצא מחדר העבודה, בעודו רוטן משהו על כך שהעסק לא יכול להתנהל בלעדיו.
איזדורה נשענה לאחור והתענגה על בדידותה בעת שהרהרה בחדשות שסיפר לה מר איסטרברוק. ראיין קלהון. איש וירג'יניה חצוף. איזדורה לא היתה חצופה ולוּ במעט, אם כי לפעמים הצטערה על כך.
היא ניצלה את הרגע הפרטי הזה כדי לסדר את המחוך שלה, והצטערה שאין באוצר המילים שלה קללה או שתיים כדי לתאר את בית הסוהר מאריג נוקשה ומעצמות לווייתן שהיא כלואה בו. בדחף של רגע היא הרימה פותחן מכתבים בצורת פגיון משולחן הכתיבה. ללא שום יכולת לרסן את עצמה היא תחבה את פותחן המכתבים לתוך מחוך שמלתה כדי לגרד את הפריחה שנוצרה שם.
בשעה שהקלה את אי-הנוחות שלה, העזה להביט במראה הסגלגלה שהיתה תלויה על הקיר מאחורי שולחנו של אביה.
היא הציצה מעל העדשות העבות של משקפיה נטולי המסגרת, וראתה את עצמה בדיוק כפי שהיא. שְׂערה היה בצבע שלולית בוץ. עיניה חסרו את הגוון הכחול הצלול והטהור שהוריה כה העריכו ושבלט כל כך אצל כל אחֶיה ואחיותיה. היא לא זכתה אף לא באחת ממתנות הצחוק והיופי שאחֶיה ואחיותיה ניחנו בהן בשפע רב. במקום זאת, הבעתה היתה זועפת, ואפה אדום מקינוחים תכופים.
אם בני משפחת פיבודי היו מאמינים בעל-טבעי - ובהיותם בוסטונים הגונים הם בהחלט לא האמינו בו - הם היו אומרים שאיזדורה היא ילדת פיות שהוחלפה: כהה במשפחה של אנשים בהירים, חיוורת בצורה חולנית במשפחה של אנשים עם עור בהיר וקורן, עגולה במשפחה של אנשים זוויתיים, גבוהה במשפחה של אנשים קטנים.
המראָה הבלתי סלחנית שיקפה יצור נרגן, לבוש בשמלה מאריג בּוֹמבָּזין שחור מהוגן, שנמתח מעל מחוך מרסק עצמות. בשל התעקשותה של אמה, אספה את שערה בקשר מפותל, שכן התסרוקת היוונית - פקעת שיער עם תלתלים שנפלו ממנה בעדינות - נחשבה לשיא האופנה. הבעיה היתה, ששערה הארוך והפרוע הזדקר לכל עבר, ובמקום שייראו כמו בקבוקים עדינים דמו תלתליה לנקניקיות שמנות. היא היתה התגלמות הנעורים שיבשו כמו תאנה שנשכחה על המדף. המראֶה מילא אותה בתיעוב עצמי ובושה כה עצומים עד שהתעורר בה רצון לעשות מעשה נואש.
אבל מה? מה? האם אין היא מסוגלת אפילו לחשוב על דרך יצירתית להיפטר מהסבל שרודף אותה?
מספיק ודי, אמרה לעצמה ונתנה למחוך גירוד אחד טוב אחרון עם פותחן המכתבים. בעודה עושה זאת נפתחה דלת חדר העבודה בתנופה כשגל חדש של חוגגים נשפך אל המבואה. הם הביאו איתם את אוויר הסתיו הצונן ומשָׁבים של שיחה תרבותית.
באיחור-מה הבינה איזדורה שהאורחים יכולים לראות את המתרחש במשרד. היא קפאה במקומה, כשפותחן המכתבים עדיין תקוע באמצע חזית שמלתה. צחוק גברי קולני רעם מהמבואה. "אלוהים אדירים, איזי," אמר אחיה קוונטין, שעמד במרכז קבוצה של חבריו מהרווארד. "את מנסה לחקות את יוליה של שייקספיר?"
מושפלת מכדי לדבר, הצליחה לחלץ את פותחן המכתבים. הוא צנח בחבטה על השטיח. קוונטין וחבריו פנו אל אולם הנשפים, נסחפים בגל של עליצות וצחוק.
איזדורה בהתה בפגיון שעל הרצפה. היא רצתה למות. היא באמת רצתה למות. אבל אז היא ראתה אותו - האדם היחיד שיכול לרומם אותה מאומללות המלנכוליה שהיתה שרויה בה.
צ'אד איסטרברוק.
הוא הלך בצעדים ארוכים וזורמים בעקבות קוונטין וחבריו אל אולם הנשפים ועצר בשולחן הכיבוד כדי לקחת לעצמו פונץ' סיידר מקציף. בן-רגע מצאו כמה נשים בשמלות בגוֹני פסטל את דרכן אל צדו. איזדורה נשאה תפילה שצ'אד לא הבחין במשגה המביך שלה, וחזרה אל אולם הנשפים.
צ'אד איסטרברוק. שמו התנגן במוחה. דמותו חייתה בלבה. חיוכו רדף את חלומותיה. הוא נע בחן טבעי, שערו השחור בוהק, בגדיו המחויטים מסוגננים ללא מאמץ. כשהביטה בצ'אד, היא ראתה את כל מה שרצתה, מגולם בחבילה אחת יוצאת מגדר הרגיל של קסם, שנינות ותחכום. הוא לא היה רק תאווה לעיניים; הוא היה איכותי באופן עמוק יותר. אנשים רצו להיות בקרבתו. בחברתו היה נדמה כאילו חייהם נעשו מוארים, חמימים, ססגוניים יותר רק מכוח ההיכרות איתו. היופי הגברי האידיאלי שלו היה מהסוג שהציירים הפּרֵה-רַפַאֶליטים הפליאו לתאר. היה לו קסם אישי שדמה למשיכה רומנטית שמפגין מחזר שבא לבקר עלמה בסלון; הוא כישף את מאזיניו בהערות שנונות שנאמרו כמעט בלחישה ובצחוק אדיש.
איזדורה דחפה את משקפיה במורד אפה ונעצה בו מבט. היא רצתה אותו בעוצמה כזאת שהגירוד במחוך שלה התלקח לכדי כאב בוער. לוּ רק... חשבה בלבה. לו רק היה יכול להביט לתוככי נפשה ולראות את כל מה שהיה לה להציע לו.
אבל היה קשה לגבר להביט לתוככי נפשה של אישה כשהיה עליו לראות מעבר לאריגי בומבזין ובּוּקרָם עבים וכבדים, והגרוע מכול - מעבר לשריון מייגע של ביישנות. בפעמים הבודדות שהואיל בטובו לדבר איתה, הוא ביקש ממנה להעביר מסר לארבלה, שכן הוא רצה לבקש את ידה מאביהן והפסיד הפסד דחוק לרוברט הָאלוֹוֶל השלישי.
ובכל זאת, היא ייחלה שהדברים היו שונים, שלשם שינוי היא תוכל להיות היפה, הפופולרית - כדי לראות איך זה. לרקוד פעם אחת עם צ'אד איסטרברוק, להרגיש את זרועותיו סביבה, להכיר את האינטימיות בחיוך שנועד רק לה.
הוא וחבריו עברו מפִּרצי צחוק מלאי חיים ללחישות דרמטיות חורשות מזימות. ואז, בזה אחר זה, מצא לעצמו כל אחד מהגברים הצעירים גברת לריקוד הבא. המנגינה התנגנה בקצב שלא היה אפשר לעמוד בפניו והיה חדש מספיק כדי לעורר אפילו את סקרנותם של אנשי החברה הגבוהה האדישים ביותר.
כנגד כל הסיכויים, צ'אד איסטרברוק הגיח מתוך הקבוצה ללא בת זוג לריקוד. הוא הניח את כוס הפונץ' מבדולח שהחזיק בידו, והחל ללכת לעבר איזדורה. היא התבוננה בו כשחצה את החדר, בהתרגשות הולכת וגוברת. היא שכחה לנשום כשנעצר והשתחווה באבירות, ואור המנורות הבהב בגוונים כחלחלים בשערו.
"מיס פיבודי, אני מקווה שאולי תשקלי לעשות לי טובה עצומה," אמר בקולו הערב לאוזן.
היא העיפה מבט מעבר לכתפה ולא ראתה דבר פרט לגביע הציד בדמות ראש האייל הקורא שאביה הביא ממֵיין. בפנים בוערות, פנתה בחזרה אל צ'אד. "אני?" שאלה בקול סדוק.
הוא הנהן בחיוך סבלני.
היא חשה חולשה מרוב תדהמה. "דיברת אלי?"
"אני סבור שכן, אלא אם כן לאייל הזה קוראים מיס פיבודי." הוא דיבר בנימת הקול העצלה והצינית שאפיינה את החברים הוותיקים במועדון הרווארד. "אנא, מיס איזדורה. אל תשאירי אותי במתח. אל תגרמי לי להתחנן."
האם ייתכן שהוא רוצה לרקוד איתה? כן, כך זה נראה. צ'אד איסטרברוק רצה לרקוד איתה. "אני... אני אשמח," הצליחה להגיד בקול חנוק. באופן מוזר, היא חוותה את חילופי הדברים כאילו היא משקיפה מחוץ לגופה. הרווקה המכוערת והמלומד יפה התואר. אם הנס לא היה קורה ממש לנגד עיניה, היא לעולם לא היתה מאמינה.
הוא קד והושיט לה את ידו. איזדורה לקחה אותה, שמחה על כפפות עור החולד שאמה התעקשה שתעטה, מפני שכך צ'אד לעולם לא יֵדע כמה קרות ולחות כפות ידיה.
מאחר שהיה נמוך ממנה בכמה סנטימטרים, היא כופפה מעט את כתפיה, חסרת נשימה מרוב הפתעה ועונג. כך מרגישים אם כן, חשבה, והניחה למנגינה לזרום בוורידיה כמו יין משובח. כך מרגישים כשמתגשם חלום.
תשומת לבו של צ'אד גרמה לה לרחף באוויר; היא הרגישה חיננית יותר מברבור השט על מים דוממים. סוף-סוף, סוף-סוף היא הצליחה לפרוץ את חומת האדישות שלו. סוף-סוף הוא עמד לרקוד איתה.
אבל במקום להוביל אותה אל רצפת הפרקט, הוא הביא אותה אל הגומחה שתחת חצי-הכיפה, הגומחה שהיתה מקום המקלט שלה בתחילת הנשף. אל אלוהים, פגישת אהבהבים? האם זה מה שרצה? היא כמעט צחקה בקול רם מרוב אושר.
וילון עם גדילי זהב הסתיר אותם. בעיניים לחות, כשכל גופה מעקצץ, היא כמעט התפוצצה מרוב ציפייה כשדחפה את משקפיה במורד אפה והביטה בו. "כן, צ'אד? מה רצית?"
הוא החל לפשפש בכיס אפודתו. "זה יגזול רק רגע מזמנך... בואי נראה, היה לי את זה כאן איפשהו..."
שעון תלוי על שרשרת החליק מכיסו. נוסף על השעון, הוא החזיק טבעת זהב קטנה ובה משובצת אבן טופז כחולה. אל אלוהים, האם הוא עמד להציע לה נישואים? לראשונה בחייה הבינה איזדורה מדוע כל גברת זקוקה למניפה, שכן היא חשה כיצד היא מתכסה באגלי זיעה.
"הייתי רוצה שתיקחי את זה." הוא תחב את הטבעת לתוך כף ידה.
"הו, צ'אד." לבה עלה על גדותיו מרוב אושר. "אני לא יודעת מה להגיד."
"תגידי שתעשי את זה." חיוכו היה מעורפל, עיניו חסרות מנוח כשהסיט את הווילון הצדה וסרק במבטו את הקהל.
האצבע שלה היתה עבה מדי בשביל הטבעת העדינה. "כמובן שאעשה זאת, אבל - "
"היא שם, בשמלה בצבע לבנדר." הוא הניח יד אחת על כתפה של איזדורה, שרבב את פלג גופו העליון מהגומחה והצביע. "לידיה הֵייבֶן. היא רוקדת עם פוֹסטֶר קאנדי. לקחתי את הטבעת שלה כמעשה קונדס והיא כל כך רותחת עלי, שהיא לא מרשה לי להתקרב אליה כדי שאוכל להחזיר לה אותה. תגידי לה בבקשה שאני מצטער..."
איזדורה לא שמעה את השאר בגלל הדם שסער באוזניה. מבעד לערפל ההשפלה היא ראתה את לידיה הייבן, מרהיבה בשמלתה בגוֹן הלילך, מטה את ראשה לאחור כשצחקה מהלצה שסיפר בן זוגה לריקוד.
לבסוף הצליחה לומר, "אתה רוצה שאני אמסור למיס הייבן את הטבעת שלה?"
"בדיוק כך, אין כמוך." כשידו מהודקת אל שיפולי גבה, הוא הוביל אותה אל מחוץ לגומחה.
שדרת הלווייתן הקשה של המחוך נדחקה אל עצם החזה שלה כשהתנגדה לו. "מר איסטרברוק," אמרה.
"כן?"
היא השתוקקה להשליך את הטבעת היישר בפניו היפות יתר על המידה. במקום זאת, היא עשתה משהו גרוע יותר. משהו הרבה, הרבה יותר גרוע.
היא הישירה אליו מבט ואמרה, "כרצונך."
"ידעתי שאני יכול לסמוך עלייך, איזי יקירתי." הוא החווה בידו לעבר הקהל. "רגע, תראי, תצטרכי למהר. הריקוד הסתיים."
בתחושת תיעוב עצמי היא ניגשה למלא את בקשתו. היא החזירה את הטבעת לבעליה. לידיה חייכה אליה חיוך מקסים ואמרה, "תודה רבה, דורה. ואני חשבתי שאת פשוט הולכת לגנוב לי את צ'אד." הבחורה וחברותיה צחקקו, וכל צחקוק עולץ נתקע בלבה כמו פגיון קטלני. "בחיי, איזדורה, כולך בשחור," המשיכה לידיה, ומיששה את סרט הקישוט המחוספס שעל חצאיתה של איזדורה. "על מה את מתאבלת, יקירתי?"
על מותם של הנימוסים הטובים, חשבה איזדורה בלבה, אך חשה מושפלת מכדי לדבר. כשקולות צחוק נשיים רודפים אחריה, היא ניסתה לסגת משם בזריזות. אך נתיב המילוט שלה נחסם על ידי אישה בלונדינית לבושה בחצאית פעמון רכה ובידה מניפת שנהב ותחרה. הגברת חייכה לרגע, כאילו עמדה לברך אותה לשלום.
איזדורה קדה, בתקווה שהסומק הבוער בלחייה יתפוגג. רק המחוך הנוקשה החזיק אותה זקופה כשחלפה על פני האישה. לולא הבגד התחתון חסר הרחמים, היא היתה קורסת מכלימה טהורה. היא היתה חייבת לברוח משם, ומהר.
למרבה האימה, היא שמעה מישהו קורא בשמה. "איזדורה יקירתי," ריננה בקולה הגברת רוברט האלוול ג'וניור. אמו של חתנה המיועד של ארבלה קרנה מאורו המסנוור של הניצחון החברתי. "נכון שאנחנו מקסימות הערב?"
"אחדות מאיתנו," אמרה איזדורה בנימה שקטה.
"כמה את שמחה ודאי לראות את אחותך הצעירה הופכת לכלה. הלא בקרוב תישארו רק את וההורים היקרים עד מאוד שלך, לגמרי לבד בבית הזה. זה יהיה חמים ונעים, הלא כן?"
"אכן יהיה לנו חמים ונעים," אמרה לגברת האלוול, "וכל כך חביב מצדך לציין זאת."
"בואי," אמרה הגברת המבוגרת. "אנחנו מוכרחים להרים כוסית לכבוד האירוסים."
לא, אלוהים אדירים, לא, היא לא היתה מסוגלת להתמודד עכשיו עם כולם. איזדורה מעולם לא הצטיינה בהסתרת רגשותיה; בני משפחתה יֵדעו מיד שהיא נסערת, יחקרו אותה בדרכם הבלתי נסבלת שכולה כוונות טובות, והיא תתרסק לרסיסים מולם.
"איזדורה, לא שמעת אותי? עלייך להצטרף למעגל המשפחתי. ולאן נעלמו האחים שלך?" גברת האלוול נפנפה בקוצר רוח בידה עטוית הכפפה.
מישהו אחז בזרועה של איזדורה. היא צעקה בבהלה ונרתעה לאחור, ומצאה את עצמה מסתכלת על האישה הבלונדינית שכמעט רמסה בדרכה להימלט מאולם הנשפים.
תלתלים מושלמים. פנים בוגרות ויפהפיות שמביעות עומק. עיניים מלאות אהדה. מבט אחד בעיניים האלה אישר את מה שאיזדורה חשדה בו - האישה היתה עדה להשפלתה הנוראה.
"אפשר... לעזור לך?" שאלה איזדורה.
"ובכן, כן, למען האמת." האישה פנתה אל גברת האלוול. "נתקפתי חולשה קלה, הֶסטֶר. איזדורה הציעה לי ברוב חביבותה לעלות לחדרה למנוחה קצרה."
עיניה של גברת האלוול הצטמצמו. "אבל, לילי, עמדנו להרים כוסית לכבוד המעגל המשפחתי החדש."
"אני בטוחה שהנוחות של האורחת שלנו קודמת להרמת כוסית," מלמלה איזדורה. כשהיא מסוחררת מהכרת תודה הובילה את האישה במעלה המדרגות אל חדרה הגדול והמאוורר, סגרה מאחוריהן את הדלת, והשעינה את גבה כנגדה בחבטה הפגנתית. "תודה רבה," אמרה חרש.
האישה ביטלה את תודתה בנפנוף יד והגבירה את הלהבה של מנורת הגז. "שמי הוא גברת לילי רֵיינס קלהון," אמרה.
איזדורה שמעה מבטא דרומי רך בקולה של לילי. "נעים מאוד, באת לביקור?"
"אכן כן. אני באה מווירג'יניה, אם כי חזרתי לאחרונה משלוש שנים של נסיעות ביבשת. בני משפחת האלוול הואילו באדיבותם להזמין אותי למסיבה של משפחתך."
"אני מקווה שאת נהנית ממנה." צלילי מוזיקה וסֶבֶב של מחיאות כפיים נישאו מעלה מאולם הנשפים. ארבלה וארוסה הנאה יהיו עתה במרכז תשומת הלב, מוקפים בלוסינדה וקוונטין וברונסון והוריהם, המתפוצצים מגאווה. איזדורה החניקה את הדחף לכסות את אוזניה בכפות ידיה.
"למען האמת, אני לא נהנית. קיוויתי להחליף מילה עם מר אייבל איסטרברוק."
"אבוי, צר לי. אני חוששת שהוא נאלץ לעזוב את המסיבה בענייני עסקים."
לילי הסירה את כפפותיה והרימה בקבוקון בדולח של מי ורדים. "תרשי לי?"
"כמובן."
היא התיזה את המים הריחניים על מפרקי ידיה. "אם כך, אני מניחה שאצטרך לחכות. ההמתנה אינה זרה לי." היא הרכינה את ראשה ומנורת הגז האירה פרופיל עדין של פנים רדופות ספק. "למען האמת אני מחפשת את ראיין קלהון. מתברר שהוא נמלט ללב ים על סיפונה של אחת הספינות של איסטרברוק."
הבעיה של איזדורה עם צ'אד הפכה במהירות לנושא פעוט וחסר חשיבות. לפניה אישה שחצתה את האוקיינוס האטלנטי כדי לפגוש את בעלה - ואז גילתה שהוא נעדר.
"אלוהים אדירים, גברת קלהון, אני כל כך מצטערת," אמרה וחצתה את החדר כדי לקחת את ידה של האישה בידה. "אני - איך אמרת שקוראים לו?"
"ראיין. ראיין מייקל קלהון."
"איזה צירוף מקרים נפלא," אמרה איזדורה, ששמחה מאוד בתחושת המטרה הפתאומית. "את לא צריכה לטרוח בכלל לפנות למר איסטרברוק. אני יכולה לקחת אותך ישירות אל ראיין קלהון. עוד הערב, אם תרצי."
"מה?"
"אני יודעת בדיוק איפה הוא נמצא, גברת קלהון."

ספינתנו הגיעה לנחלה ולמנוחה
ועתה היא עוגנת בנמל בבטחה.
נשתה לחיי הזונות היפות
שאת הספינה הטובה מקיפות.
לסירה יעלו בשמחה
ואצלנו יתקבלו בברכה.
"מלח יקר, קרא לבעלי,
לעזאזל, איני יודעת מה שמו, וגם לא מה שמי."
- "שיר אוניית הקרב" (עממי)

"איך אמרת שקוראים לך, מותק?" שאל ראיין קלהון את האישה ששכבה בחיקו. היא והאחרות הגיעו בסירת אספקה עוד לפני ש"ברבור הכסף" עגנה. הבחורות בנמל לא חיכו שהספינה תיקשר למזח; העסקים הטובים ביותר שלהן היו כשנהרו אל ספינה שזה עתה הטילה עוגן לאחר ששהתה חודשים בלב ים.
לפיכך, ה"ברבור" מצאה את מקום העגינה שלה באדיבות מנהל נמל נרגז, מלוּוה בחצי תריסר בעלות בתי בושת.
"אתה יכול לקרוא לי מותק," אמרה וחייכה בשפתיים לחות, ואז השקתה אותו בלגימה נדיבה של רום מבקבוק הכסף החרוט שקנה בהוואנה.
הוא לא הביע שום התנגדות כשהזונה החליקה את הבקבוק היקר לתוך גרב המשי שלה. שום דבר לא היה יכול להעכיר את מצב רוחו של ראיין הלילה. הוא היה לבוש בווסט בצבע ירוק-ליים האהוב עליו - ללא חולצה מתחתיו - וישב על הסיפון העליון של אוניית המפרשים המהירה ביותר בבוסטון; הצוות שלו התהולל בפראות כשהירח זרח מעל הנמל, וכמות עצומה של משקאות חריפים רתחה בעורקיו. החיים חייכו אל ראיין קלהון.
"כרצונך, מותק," אמר בשמחה. "כרצונך."
"אַיי-אַיי, סקיפר," ענתה בצחקוק.
הוא רכן קדימה כך שפניו כמעט נקברו בתוך המחשוף שלה. ואז עצם את עיניו, וראשו שהסתחרר בעדינות דימה את התנועה המתמדת של הספינה בים, אותה ספינה שהיתה לו לבית בתשעת החודשים האחרונים. אילו חיים טובים יותר יכולים להיות לגבר? תהה - הפלגה מוצלחת, אישה מצוידת היטב שלא מכביד עליה שום דבר לא נוח כמו דעה משלה, ובקבוק רום ג'מייקני מתקתָק.
הוא שאף אל קרבו את הגוף הרך שהדיף ניחוח קלוש של זיעה. ריח מושק של אישה. לא היה עוד חומר מעורר כמוהו בכל רחבי העולם. אז מה אם האישה הזו היתה חסרת שם, אז מה אם היא היתה גסה, אז מה אם היא גנבה ממנו? היא החזיקה ברשותה את הדבר היחיד שהוא זקוק לו. צריך להיות גבר טוב מראיין כדי להתנגד לאמא טבע בכבודה ובעצמה. בהתפעלות של שיכורים הוא נישק שד אחד, אחריו את השני, והידק את פיו אל הרכות שנדחפה כלפיו הודות למחוך יפה אך לא יעיל.
"הו, סקיפר." בלי להסמיק היא כרכה את רגלה הארוכה סביב בטנו. "לא באתי לכאן רק בשביל שתתגרה בי."
הוא פקח את עיניו ומצמץ אל פניה הבשרניות, המאופרות בכבדות. היו לה מעט מהאיכויות של ליידי ראויה - רק הגוף, השם ואותה מהות נשית יקרת ערך. הוא תהה אם הוא עדיין פיכח דיו כדי להתנודד איתה אל תא השינה שלו.
כשנשען לאחור בכיסא הנוח, הוא ראה את המעבר המוביל אל הסיפון התחתון. גבר ואישה התנדנדו בערסל בקצב מוכר, רגלי האישה חשופות עד הירכיים ותלויות משני צדי הרשת התלויה. זוג נוסף ישן על גבי סליל חבלים מלופף, ובקבוק מעורסל ביניהם. באמצע הספינה, צ'יפס ולוּאיג'י קוֹנטי ניגנו על נבל פה ומשרוקית בזמן שגֶ'רני, הכַּלכַּל, הלם בקצב על תוף עור. זוגות רוקדים התנודדו וצחקו, כשהם נתקלים בחביות ובארגזים. מישהו פתח את דלת הלול, וכמה תרנגולות מבולבלות התרוצצו ברחבי הסיפון, בהמולה מבדחת.
משהו עמוק ופיכח בתוך ראיין נדרך פתאום. בפעם הראשונה בחייו הוא הצליח, ממזר שכמותו. ולא בקטן, אלא באופן שימשוך אליו את עיני כל העולם. הוא סיים הפלגה בזמן שיא; הוא הרוויח הון בשביל בעל הספינה.
לו רק אביו היה בחיים, אולי היה מכיר בהישג של ראיין. לראשונה בחייו.
ראיין חש סמיכות לא מוכרת בגרונו. הוא הצליח. הוא ייחל שיוכל להקפיא את הרגע הזה בלבו ולשמור אותו שם לנצח. הוא ייחל שיהיה לו מישהו פרט לזונה חסרת שם לחלוק אותו איתו.
הוא גירש את החושך והחליט ליהנות מהניצחון שלו.
"בואו נרים כוסית!" שאג, והרים את ידה של האישה שהיתה לפותה בידו, כמו לוחם שזכה בקרב. "לחיי ה'ברבור' וכל הצוות האמיץ שלה!"
"לחיינו!" שאגו הגברים ונקשו בספליהם.
ראיין חייך חיוך עקום לעבר האישה, שהחלה להתפתל בפתיינות בחיקו. "מותק, נרדמות לי הרגליים."
היא פלטה צווחת צחוק. "אני מקווה שזה הדבר היחיד שנרדם בגוף שלך."
"את זה נגלה כשנגיע לתא."
ירכיה התחככו בו. "מי צריך את התא?"
חלפה בו לרגע מחשבה על פרטיות, אך הרום - ואצבעותיה הערמומיות של הזונה - הוציאו ממנו צחוק אפל ומלא תשוקה. בתנועות אִטיות ומתגרות דחף את ידו מתחת לחצאיותיה. הוא מצא את הבקבוקון הגנוב אך עבר על פניו בדרכו למצוא אוצרות יקרים יותר.
אין ספק שמר איסטרברוק השמרן המחמיר יזדעזע למראֶה התנהגות הוללת שכזו על סיפון ספינתו, אך ראיין סילק מעליו את נקיפות המצפון האחרונות שעוד הציקו לו. שום בן בוסטון הגון לא יופיע כאן עכשיו. ואם מישהו משוטט ברציפים בשעה זו של הלילה, מגיע לו לראות מה שיראה.

"אני מרגישה די סוררת בשל השהות בחוץ בשעה מאוחרת כל כך," התוודתה איזדורה בפני לילי ריינס קלהון. היא נשענה לאחור על מושב העור בצבע בורגונדי של כרכרת הקלַרֶנס המחופה. אביה, שתמיד דרש לקבל את הטוב ביותר, התקין מלפנים זכוכית מקומרת, כמו חלון ראווה. לילי ואיזדורה ישבו זו לצד זו במושב האחורי וצפו בעיר מבעד לזכוכית.
ירח דועך הטיל אור אפור בהיר על כיפת בית הממשל; פנסי כדורים מעורפלים מאור הגז זהרו לאורך רחוב סטייט, וצללים רדפו את הסמטאות הצדדיות ואת מֶרצֶ'נטס רוֹאוּ.
"הנהג שלך נראה מעט מבוהל כשאמרנו לו שאנחנו רוצות לנסוע לנמל," העירה לילי. "אני מקווה מאוד שזה לא יגרום צרות עם המשפחה שלך."
"האמיני לי, גברת קלהון, מאז גיל ארבע-עשרה לא עשיתי דבר חוץ מאשר לגרום צרות למשפחה שלי."
לילי פנתה אליה, והאור שעל פניה הבהב והשתנה מאור חיוור לאור זהוב בשל הזוהר המתנדנד של פנס הכרכרה הבוהק. "לְמה את מתכוונת?"
איזדורה השתעשעה בעצלתיים בשרוכי כובע התחרה שלה. "עד גיל ארבע-עשרה גרתי עם דודה רווקה בסיילם. פגשתי את המשפחה שלי רק לעתים רחוקות." היא נזכרה בשנים הארוכות והחלומיות עם דודה בָּאטֶן כשדבר לא היה חשוב יותר מאשר להקדיש כמה שעות לקריאת ספר נפלא. "זה היה סידור שהתאים לכולנו בצורה טובה מאוד. אבל כשדודתי הלכה לעולמה נאלצתי לחזור לבית שבביקון היל. אני חוששת שאני מקשה עליהם מאז."
"אני לא יכולה לדמיין אותך מקשה על מישהו," אמרה לילי.
"את יכולה," ענתה איזדורה בביקורתיות עדינה. "את פשוט חביבה מכדי לומר זאת. רווקה חסרת חן, ללא כישורי שיחה, מגושמת על רחבת הריקודים - קשה להתמודד איתי, במיוחד למשפחת פיבודי."
"לכל אחד מאיתנו יש כישרון הייחודי לו. ועל החֶברה בכללותה מוטל לגלות מהו."
"ואם היא לא מגלה?"
לילי קלהון הסתובבה במושבה עד שהביטה באיזדורה. אור הפנס המתנודד שטף את פניה באש להבה. לאט ובכוונה שלחה את ידיה העדינות העטויות כפפות, הסירה את משקפי הראייה המלבניים הקטנים של איזדורה והניחה להם להשתלשל מסרט המשי השחור התלוי סביב צווארה.
"אם כך, מיס פיבודי היקרה שלי," אמרה במבטא העצל והמקסים שלה, "הם בכלל לא רואים אותך."
זה נשמע כל כך כמו משהו שדודה באטן היתה אומרת, שאיזדורה חשה לפתע גוש מתהווה בגרונה.
"הם בני משפחת פיבודי מביקון היל." איזדורה השתמשה במבטא הכי מתנשא שלה, והשיגה בתמורה חיוך מלילי. "הם רואים את העולם כפי שהם חושבים שהוא צריך להיראות."
"אז אולי את חיה בעולם הלא נכון."
"זה העולם היחיד שאני מכירה, גברת קלהון." איזדורה הביטה בחיוך נוגה מבעד החלון. מישהי שאינה מהאזור - ובמיוחד מישהי מהדרום - לא תבין זאת. במשפחות כמו משפחת פיבודי, שום דבר לא השתנה, מעולם. היתה זו משימתו המקודשת של כל דור של בני פיבודי להמשיך את החיים בדיוק כפי שעשו הוריהם לפניהם, וכך הלאה עד קץ הזמן.
מי שלא התאימה, כמו איזדורה, הוּצאה מן העדר. נשלחה מן הבית עד שנעשתה בלתי מזיקה בשל העייפות וגיל העמידה. בגיל מבוגר נשים כמוה יכלו אפילו להיות שימושיות, כפי שהיתה דודה באטן. הן יכלו להשגיח על הלא מתאימות של הדורות הבאים.
איזדורה חשבה לעצמה לא פעם שחייב להיות משהו אחר. אבל מה? היא השתוקקה לעוף משם לחופשי, לברוח. אבל מה שרצתה לברוח ממנו היו חייה שלה, וזה היה הדבר היחיד שלא יכלה להתרחק ממנו.
היא רצתה לסטור לעצמה על כך שחשבה בכלל במונחים עגומים כאלה. היא הסיחה את דעתה בנחישות ממחשבות מדכאות ופנתה חזרה אל בת לווייתה.
לילי קלהון הביטה היישר קדימה, ושיניה הקדמיות נשכו בדאגה את שפתה התחתונה. "כדאי שאזהיר אותך לגבי ראיין," אמרה. "הוא הכבשה השחורה של המשפחה שלו, אם כי מעולם לא אהבתי את המונח הזה."
המילים עוררו את סקרנותה של איזדורה. אולי לה ולראיין קלהון הזה היה משהו במשותף. "האם הוא מערים על משפחתו קשיים מתמידים?"
"קשיים? יקירתי, הוא האדם המקסים ביותר עלי אדמות." הסקרנות של איזדורה דעכה. לא היה לה שום דבר במשותף עם אדם מקסים.
"קיוויתי שהמעבר צפונה יטמיע בו תחושת אחריות. במקום זאת, הדבר הראשון שעשה כשעזב את וירג'יניה היה לשחרר את המשרת שלו."
"היה לו עבד?" סלידה עלתה בבטנה של איזדורה.
לילי הנהנה. "הוא וג'רני היו כמו אחים."
"והוא שחרר את 'אחיו'."
"בהחלט כן."
"כל הכבוד," אמרה איזדורה בהחלטיות.
"את תומכת בתנועה לביטול העבדות?" שאלה לילי.
"כן."
"עכשיו אנחנו יודעות מאילו נושאי שיחה עלינו להתרחק אם אנחנו רוצות להיות חברות." לילי השתתקה ואז הוסיפה, "מוזר להיות כאן בחברתם של יאנקים. רובכם רואים בי גבירת עבדים דרומית עם השכלה חלקית."
"אני בספק. המשפחות הטובות ביותר בביקון היל עשו את הונן בעיבוד כותנה שגודלה בעבודת עבדים. זה נחשב חוסר נימוס להעלות את הנושא - אם כי זה מעולם לא עצר בעדי מלהתנגד לו."
הכרכרה נטתה הצדה כשפנתה לרחוב אינדיה. כמו אצבעות פרושות השתרעו הרציפים החשוכים הלאה אל טאון קוב ונמל בוסטון. תרנים של מפרשיות מהירות, ספינות דו-תורניות, חד-תורניות וספינות מפרש התנשאו על רקע שמי הליל.
"בחיי." לילי הביטה באורן המסנוור של מנורות העוגן שנראו על פני המים השחורים. "סוף-סוף זה אמיתי עבורי. ראיין שלי באמת ברח ללב ים."
"מר איסטרברוק היה מרוצה ביותר מהעבודה שביצע." איזדורה הרגישה את הדחף להגן על ראיין קלהון, אדם שהיה לו אומץ לשחרר עבד. "הוא סיים הפלגה בזמן שיא. הבנתי שההפלגה הבאה היא לריו."
בעיני איזדורה, ריו דה ז'ניירו היתה יותר מאשר מקום על המפה. היא ודודה באטן נהגו לקרוא סיפורים על מקומות רחוקים. ריו היתה אהובה עליהן במיוחד; היא נודעה בקרנבלים האקזוטיים שלה. הן נשארו ערות עד מאוחר, דמיינו את ריחו של קפה קלוי ואת הצלילים של הטנורים הלטינים ומוזיקת הסמבה. כשדודה באטן היתה חולה מכדי לראות, איזדורה היתה יושבת ומקריאה לה בקול במשך שעות. עלילתו של אחד הספרים האחרונים שקראו יחד התרחשה בריו.
כשהתקרבו אל המעגנים של רציף איסטרברוק, הושיטה איזדורה יד אל צינור הדיבור כדי להתריע בפני הנהג. היא ציפתה כבר לפגוש את האיש הזה שאייבל איסטרברוק היה כה מרוצה ממנו ושהרוויח הון, האיש הזה ששחרר עבדים. כבשה שחורה שעשתה חיל במקצוע שבחרה לעצמה תהווה השראה עבורה.
אולי הוא בתאו שבירכתיים, נח אחרי ההפלגה הרווחית. או שאולי ימצאו אותו יושב ליד שולחן הספירה המשובץ ומחלק את דמי המסע לימאים הפשוטים. או שאולי -
צליל זכוכית מתנפצת גרם לסוסים להירתע לאחור. בזמן שהנהג הרגיע אותם, רכנה איזדורה מעל מדרגת הכרכרה והביטה החוצה.
לא רק מנורות העוגן דלקו ב"ברבור הכסף". עששיות נייר בהירות התנדנדו ממוטות התרנים, מחבלי המפרשים ומהקורות הצדדיות, והאירו את הסיפונים. מדי פעם ירה מישהו זיקוק של אש שעלה השמיימה בשריקה, ואז התפוצץ באור גופרית צהוב.
כשהכרכרה נעצרה, איזדורה לא חיכתה שהנהג יפתח את הדלת. היא ירדה בכוחות עצמה, והתנודדה מעט כשנעמדה על הקרקע.
לילי חיכתה לנהג ואז ירדה בריחוף, כמו פרפר המתיישב על פרח. צליל מתכתי של צינורות וחבטה של תוף נשמעו מהסיפונים העליונים של ספינת המפרשים.
"כרכרה מגיעה!" צעק מישהו, ואז פלט צחוק דמוי נעירה.
"איפה?" צעק קול אחר.
"בצד ימין!" דמות שרויה בצללים ניגשה אל המעקה. איזדורה משכה במבוכה את שרוכי הכובע שלה שהסתבכו וטפחה על תלתלי הנקניקיות המבריקים שלה.
"עוד נשים! עוד נשים!" צעק קול מחוספס מרום. "ברוכות הבאות לסיפון!"
עוד נשים?
איזדורה זקפה את כתפיה והציעה את זרועה ללילי. "אני מניחה שעלינו לעלות לסיפון אם כך."
לילי הידקה את שפתיה לקו ישר ואיזדורה תהתה מה עובר בראשה. הבעל האובד היה אמור להרכין ראש ולחזור הביתה. לא להכריח את אשתו לבוא אליו.
"בואו תעשו לנו טובה, יפהפיות," צעק הקול השיכור מרוּם. "בדיוק הטלנו עוגן אחרי שלוש עונות בים!"
לילי נעצרה. "אני מציעה שתחזרי לכרכרה. זה לא יהיה נעים."
"שטויות. זה היה הרעיון שלי להביא אותך לכאן. אם את הולכת, גם אני הולכת." איזדורה אחזה בתקיפות בזרועה של לילי. הן עלו אל הסיפון בכבש האונייה הנטוי, שומרות על שיווי משקלן באמצעות מעקה החבלים. קצב המוזיקה התגבר; וכמוהו גם קולות הצחוק - והסירחון המתקתק של הרום.
איזדורה קימטה את מצחה בבלבול. מר איסטרברוק רמז כי ראיין קלהון הוא רב-חובל מיומן וממושמע. הוא ודאי לא ירשה -
"אבוי, אלוהים היקר שבשמים." לילי עצרה על הסיפון האמצעי. אחיזתה בזרועה של איזדורה התהדקה.
כל הסיפון דמה לציור של הוֹגַארת - אנשים משפל המדרגה עוסקים בפעילות משפל המדרגה. מלח משופם שרק במשרוקית מצווחת. איש שחור עם תוף עור, ועוד אחד עם נֵבֶל פֶּה, ליוו אותו.
איזדורה גיששה אחר משקפיה. אפילו בדמיונה הפרוע לא יכלה להעלות סצנה כזו: מלחים במכנסיים רפויים וחולצות פסים רוקדים עם נשים חשופות רגליים שנישקו אותם בפומבי. תרנגולות מתרוצצות לכל עבר ברחבי הסיפון. איש קירח עצום ממדים עם טבעת זהב נוצצת באוזן אחת עמד ושתה ישירות מחבית ללא מכסה, שהונחה לשם איזון על כתפו החשופה.
היא העבירה את מבטה ההמום במעגל שלם סביב הסיפון המואר היטב, ולבסוף מצאה את עצמה פעורת פה מול גבר יוצא דופן. הוא ישב על כיסא גדול נטול משענות ידיים, כמו מלך על כס המלכות שלו. לפידים בוערים האירו מאחוריו, ושיוו לגבר הצוחק מראה נאה באופן כמעט לא אנושי, עם רעמה ארוכה של שיער אדום כאש שנשפכה על כתפיו הרחבות ומסגרה את פניו עזות התווים. הוא לבש וסט בצבע ירוק צעקני, שהותיר יותר מדי מזרועותיו ומחזהו השריריים ללא כיסוי. בחיקו היתה שרועה אישה ששדיה נשפכו מהמחוך שלה. זרועו השמאלית תמכה בהיקפה הנדיב; השנייה - שומו שמים - היתה שקועה עמוק מתחת לקפלי החצאיות והתחתוניות המרופטות שלה.
המראה אמנם היה מזעזע, אך איזדורה חשה שפניו והתנהגותו של הגבר מושכות את תשומת לבה. הוא עדיין לא הבחין בהן, מאחר שהיה עסוק באישה. היה משהו מרתק ומאיים באופן שבו היה מרוכז לגמרי באישה, באופן שבו היה שקוע בה לחלוטין כאילו התכוון לאבד את עצמו בתוכה.
האיש עם התוף החל להכות בו בהלמות שהזכירה באופן מוזר את האזהרה העצבנית של נחש פעמונים.
לבסוף נשא הגבר האדמוני את מבטו, הרים את פניו מהכרית הבשרנית שנח עליה, והביט מעל לשדיה של האישה. הוא בחן לרגע את איזדורה; ואז איבד בה עניין והעביר את מבטו אל לילי. הוא חייך חיוך עקום ומאושר, ואמר במבטא מושלם של בן מדינת וירג'יניה, "שלום, אמא."