כניסה לגלריות דרך וילון הסוגר את החלל תמיד מייצרת סקרנות ילדותית, ציפיה להפתעה שמאחורי המסך. ברוב המקרים אנחנו מתאכזבים לגלות מאחוריו עבודת וידאו. בתערוכה זו מאחורי הווילון ממתין מעין עולם אחר, קסום למרות שהוא מרוקן. אנחנו נכנסים לעולם המורכב ממערך אורות דינמי, שמייצר אווירת חג מולד חגיגית. כבר מימין לכניסה מוצב מסך שני, שקוף, העשוי טלאים כאותו ויטראז'-לעניים מניירות צלופן צבעוניים שנאלצנו להכין לכבוד חג החנוכה. בכמו-ויטראז' של הלפמן מודבקת תמונת נוף הררי, מסולע, שבאמצעו נקיק מדברי המוליך אל רכס הרים באופק. בשמים כוכב ענק. צבעוניות האדום-כתום-צהוב מוקרנת עוד פעמיים על הקירות שממול, כשהנוף מאבד פוקוס, הולך ומיטשטש, הולך ומאבד את הדימוי החד משמעי.
בפינה נוספת של החלל עבודת קלקר, גם הוא חומר שהמוניטין שלו קשור לבתי ספר יסודיים. גם כאן תמונת נוף, כשטקסטורת הקלקר משתנה מעיבוד חלק לעיבוד גס ולחריצת תלמי הרים על פני המשטח הלבן. התוצאה היא דימוי נוף הררי מושלג, המזכיר תבליטים מהסוג שנועד לנעוץ בהם דגלוני מדינות, או מפות אילמות בתלת מימד. בחדר השני מוצב גוש דמוי אבן ענקי, מעין מקדש חצוב בסלע שבמרכזו רמקול שהוא גם פרח אורות וגם, שוב, כוכב. משני צדדיו צוקים סלעיים משוננים המזכירים באופן העיבוד חיתוכי עץ או ליתוגרפיות, משום הגיאומטריה הלא פרטנית, הכמו-אקספרסיבית שלהם.
בחלל מוצב מבנה בטון נוסף, מעוגל קצת יותר, ששקועים בו שני פרחים שדומים לתבניות אפיה, צבועים זהב, ומחזירים אור. האורות נכבים ונדלקים ויוצרים טראנס פנימי איטי, שהופך עם השהייה בחלל לקצב, למקבילה הוויזואלית של קולו של צ'יקי ארד, שבוקע ממקור לא נראה ומקריא את שירו "הינשוף". "גובהמו קו"ף ה"א אמות", קורא צ'יקי בזעם; "עוטה שיש מצונן", הוא מאיים כחבר כנסת בערוץ 33. מסתבר שהפואמה עוסקת בקניון הנגב, באסתטיקת קניונים בכלל ובמוכרת של פוקס-מן בפרט. גם העשייה של הלפמן ממוקמת לא רחוק משל צ'יקי, במובן זה שהיא חושפת את האתסטיקה של התפאורה, הזול המנצנץ, החיצוני, הרוצה להרשים, האפקטיבי, כאלמנט שהמיר את הטבע והפך לנציגה הבלעדי של החוויה.
תחליף הנוף, התפאורה, מציב עבורנו אתגר+קתרזיס בקלות ובעלות זולה יותר ממקורה המשוער. אפקטים אורקוליים ממירים לילה נגבי, דממת קלקר ממירה שלג, מערך אורות מחליף את הפלנטה. החומרים הם חומרי תעשיה, והמעשה - פוסט תעשייתי במובן הג'יימסוני (במובן שהוא שייך כבר לתרבות ידע, המתקשרת קודים, סימנים בתרבות ואפקטים כמוצרי צריכה).
יש בתערוכה סוג של אופטימיות מיסטית, נואשת כחציבה בסלע, משום המראה החגיגי, המונוליטי, ההירואי של הדברים, אבל קיימת במקביל גם מלנכוליה של אי האפשרות להיות אסקפיסט מן השורה, המלנכוליה של מוצר המדף. ההבדלים הטמפרמנטיים בין השניים קטנים אך קריטיים - קולו של צ'יקי עולה ויורד בדרמטיות של מסכת חג, כמעט צועק, מוחה על עליבות הקיום בתוך שקר מפתה. דממתה של הלפמן משמרת אנרגיות, עובדת חזק על ערך היופי, מראה את האסתטיקה של הזומביות.
* התערוכה "כוכב יאיר" של מיכל הלפמן מוצגת בגלריה זומר בתל אביב
המלנכוליה של הקוטג'
19.2.2003 / 10:19