סיפור האהבה של זיקו אברמוב עם הפסנתר התחיל בגיל 20 אחרי שאיבד את ראייתו. אחרי ששמע ספר-אודיו להעצמה אישית, הוא התחיל להתאמן המון שעות ביום. הוא ניגן וניגן, השתפר בנגינה - עד שהחליט לנגן בתחנת הרכבת להנאת העוברים והשבים. כתבו לו מכתבים שבהם נכתב: "אתה מוציא אותנו מדיכאון", "כשאנחנו רואים אותך, אנחנו מקבלים השראה". פעם אחת, בזמן שניגן על הפסנתר בתחנת סבידור מרכז שבתל אביב, ניגשה אליו בחורה והתחילה לדבר איתו. הוא שאל אותה "מה דעתך שנלך לשתות קפה?", היא ענתה לו "בכיף, למה לא". אחרי תשעה חודשים הם התחתנו. "מה שקרה לי פה בתחנת הרכבת זה הדבר הכי טוב שקרה לי", הוא מסכם.
זה הסיפור המרגש של זיקו. הסיפור הזה מוצג בסדרת רשת חדשה שמציגה חמש דמויות מעוררות השראה שכל אחת מהן נושאת סיפור אחר עם פסקול חיים שונה. שני הדברים שמחברים בין כולם הם הפסנתר ותחנת הרכבת. כמו זיקו שהתעוור ומצא את אשתו בתחנת סבידור מרכז, אפשר למצוא בסדרת הרשת גם את יונתן שגדל בצרפת והפסנתר בתחנת נתב"ג משמש עבורו שפה בינלאומית; את צליל הירושלמית שנזכרת בגיבור היצירה שלה; את צופית המגשרת בתחנת באר שבע בין העולם הדתי שבו גדלה לבין העולם החילוני שבו היא חיה; ואת ד"ר סשה בקמן שמשלבת בין לימודי הפיזיקה בטכניון לאלבום אלתורים בתחנת כרמיאל.
סדרת הרשת הזו מוצגת במסגרת פרויקט "מנגנים בתחנה" של רכבת ישראל. הפרויקט הזה הושק לפני שבע שנים במטרה ליצור במה איכותית לנגנים מכל הסוגים, מקצועיים וחובבנים כאחד. אמנים רבים אף זכו לחשיפה לקהל רחב ומגוון, ואילו הנוסעים שנהנו מהיצירות שבדרך לקחו חלק בלידת יוצרים חדשים מבלי שידעו. הפסנתרים פרושים בתחנות רבות: אופקים, אחיהוד, אשדוד, באר שבע צפון/אוניברסיטה, בית שאן, בת ים יוספטל, הוד השרון - סוקולוב, חולון וולפסון, חיפה בת גלים, יבנה מערב, יקנעם - כפר יהושע, ירושלים - יצחק נבון, לוד, כפר סבא - נורדאו, כרמיאל, מודיעין מרכז, נתב"ג, נתיבות, נתניה ספיר, עפולה, פ"ת קרית אריה, צומת חולון, ראש העין צפון, ראשל"צ משה דיין, רעננה - דרום, שדרות, ת"א אוניברסיטה, ת"א ההגנה, ת"א סבידור מרכז.
צפו בחמשת הסיפורים המרגשים של חמש הדמויות - זיקו, סשה, צופית, צליל ויהונתן:
הסיפור של זיקו אברמוב:
הסיפור של צליל ברלין:
צליל ברלין היא פסנתרנית ומלחינה. היא גדלה בירושלים, ניגנה כל חייה והיא רואה בכך את הדבר הכי טבעי שיש עבורה. בתור ירושלמית היא מצאה שיטות לחמם את הידיים, כמו טבילתן במים חמים ועטיית כפפות בחורף. כשהיא מנגנת בתחנת הרכבת על שם יצחק נבון בירושלים, היא מאושרת עד הגג: "מלא אנשים שומעים מה שאני מנגנת, אז אני משתדלת להיות רגישה ולראות מה מתאים לאנשים שעוברים, לראות את העיניים שלהם. זה קהל שנותן פידבק אמיתי בלייב. מישהי ניגשה אליי פעם ואמרה שמאד אהבה את היצירה שניגנתי. זה דברים שכיף לשמוע כי בשביל זה אני יוצרת - כדי שהמוזיקה תגיע לאנשים".
הסיפור של יונתן ברנר:
יונתן ברנר מספר שהנגינה בפסנתר עוזרת לו להיות אמיתי. הוא תמיד חש מנודה חברתית בבתי הספר ובצבא, והוא הרגיש צורך לעשות משהו כדי שיאהבו אותו. ולמען כך הוא התחיל לנגן בפסנתר: "זה נותן לי מקום בעולם". הוא עלה לארץ מצרפת והשירה הייתה הדרך שלו להתחבר עם יתר הילדים. יום אחד הוא הגיע לתחנת הרכבת בנתב"ג, החל לנגן שם בפסנתר ותוך כמה רגעים הצטרף אליו נגן כינור. פתאום הגיעו המונים לראות את שני הנגנים. מישהו אמריקאי התקרב אליו ואמר לו: "זה היה קסם". "בשביל מילים כאלה אני מנגן מול קהל", הוא מספר בהתרגשות.
הסיפור של צופית דורי:
צופית דורי היא מוזיקאית ותסריטאית שמעידה על עצמה שהמוזיקה עוזרת לה לחבר בין דברים שהיא מרגישה לבין דברים שהיא רוצה להגיד. "לא בחרתי להיות מוזיקאית. זה בילט אין", היא מעידה על עצמה. היא הייתה נערה מיוסרת שהחליטה לצאת בשאלה. "מקום של חוסר שייכות מזמין יצירה", היא מוסיפה. עד היום היא מספרת שבמוזיקה שלה היא מנסה "לא להבין עד הסוף" ו"לברוח מקונבנציות". כשהיא מגיעה לנגן בתחנת הרכבת, היא מעדיפה לאלתר: "אני רוצה לאתגר את הקהל שישמע דברים שהוא לרוב לא שומע. ואת זה אני הכי אוהבת לעשות ברכבת".
הסיפור של סשה בקמן:
ד"ר סשה בקמן, פסנתרנית וזמרת וגם ד"ר לפיזיקה בטכניון. "פיזיקה ופסנתר מתקיימים אצלי במקביל. אחד לנפש ואחד למוח. שניהם חיים בשלום אצלי בראש", היא מספרת. מוזיקה עבורה היא מהות ההרגשה: "אני מדברת פסנתר. כשאני לא מרגישה טוב, אני מנגנת בפסנתר ומרגישה יותר טוב אחרי עשר דקות".
כל פעם שניגנה על הפסנתר ברכבת, היא אלתרה. "הן היו תמיד מנגינות שלי. בסוף יצא מזה אלבום אינסטרומנטלי שנולד ברכבת. זו חוויה מיוחדת יותר מכל הופעה שעשיתי. יש אנשים שהגיעו וישבו איתי שעתיים וסיפרו לי שאיחרו להרצאה כי רצו לשמוע אותי מנגנת. אני נותנת לאנשים משהו, והם יוצאים עם מחשבה שלא הייתה להם. עשיתי את שלי בכך ששיניתי אצלם משהו".
קרדיטים
יוצר, מפיק ובמאי סדרת הרשת: יגאל לרנר, צלם עורך: אודי גורן