יש דבר אחד פשוט שיכול לגרום לעידית ולרפאל להימשך זה לזו

עד לייצוג הולם של שלל הקהילות תעבור "חתונמי" עוד דרך ארוכה, אבל הנה כבר נקרה בינינו הפרק הלסבי בתולדתיה, עם נוכחותה המוזיקלית של שרית חדד ונוכחותה הפיזית של אחותו של רפאל. בתחום הזוגיות קצת פחות התקדמנו, אבל איך אומר גיא, כמו גם כל המורים שניסו ללמד אותי 3 יח"ל מתמטיקה: "כל אחד והקצב שלו".

21 יום בשבי והליבידו של מתן עדיין חי, מה שקשה לומר על גיא שלצדו. משהו ביניהם פשוט לא עובד, אבל הם מתקשים לשוחח על הדברים בגלוי. לשם כך תמיד עומדת לצדו של הגבר הגיי ידידה סטרייטית עם חיי אהבה כושלים, שמתפקדת על תקן ריי. כלומר, צינור להעברת מסרים קשים אל הפרטנר.

דרך מקרה הבוחן של הסטרייטית מצייר גיא תמונת מראה אליו ולמתן, ובה יש צד אחד שנותן יותר מדי, וצד שני סגור יותר, שנלחץ ובורח. האנלוגיה המעודנת הזו עושה את שלה, ומתן מפנים את הברקס שקיבל זה עתה לפרצוף. "אז מה פה הצליח? שהכריחו אותנו להישאר בקונסטלציה הזאת?", הוא שואל, וגיא מהנהן לחיוב. אאוץ' חזק מזה לא נשמע מאז רינת ודניאל.

מכאן הם ממשיכים לעבוד על האינטימיות ביניהם באגף השימורים בסופר, שם מתכנן מתן להכין צ'ילי קון קרנה, מנה השמורה למי שלא בונים על מין להמשך הערב. חמסת הקרמיקה של גיא, שמוצאת את מותה במהלך ההכנות במטבח, מאששת שאין הרבה למה לצפות. נזכור אותה ואת האצטרובל של רינת ודניאל.

הערב ממשיך בקידוש מסורתי, יוזמה של גיא, כנראה, לפי ההופעה המאומצת שהשקיע מתן במילה "גויפן". קיומם של להט"בים מסורתיים או דתיים תמיד מפליא אותי, ותמיד מסקרן אותי לדעת איך הם מגשרים על הפערים בין הזהות שלהם והמאבקים שלהם ובין הדת, שפחות או יותר שוללת את זכות קיומם.

הפער הזה ניתן לגישור באמצעות מיני פרשנויות מותאמות-אישית להלכה, אך חברתית הפער הזה ללא ספק נוכח, וגם בלבו של גיא. יש לי תחושה שבתוך תוכו הוא עדיין לא התגבר על הסתירות שבו ולא השלים לגמרי עם מי שהוא, ולכן, אולי באופן לא מודע, גם מרחיק מעליו כל סיכוי לזוגיות.

בינתיים הם עוברים מצרבת אחת לאחרת עם פרליני ענק שהכין להם גיא, החוויה הפאלית ביותר שתזדמן למתן בקרוב. בבוקר למחרת מדווח מתן למצלמה שמשהו בקשר הזה מרגיש לו תקוע, ולא בקיבה. הוא עייף מהתסביכים של גיא, אם כי זה דווקא מקבל אותו בחיבוק עוטף למיטה. לדעתי, הוא מיומן כל כך בלשקר לעצמו, שהתחיל להאמין שמתפתחת ביניהם זוגיות. הוא מהטיפוסים שהולכים להגיד "איי דו" בפרק האחרון, להסתכל עמוק בעיניים ולברוח מהארץ עם כיבוי המצלמות מבלי להותיר זכר.

"מה אמרת עליי?", שואל הכפית הגדולה, ומתן עונה: "שאני מבולבל". מתן מבולבל כי גם הערב לא היה משכב. דווקא בערב הצרבת לא הייתי נטפלת לזה, אבל התסכול של מתן נמתח כבר שלושה שבועות, ובהתחשב במוסכמות הגריינדר, אין מצב שהוא חיכה אי פעם כל כך הרבה זמן לסקס. גיא חוזר למלמל משהו על הקצב שלו, שהוא קצב אחר, אבל מתן בשלב הזה כבר לא אוכל את הלוקש שגיא דוחף לו כמו פרלין 90% סוכר.

אם מדברים על "קצב" - סימן שיש תנועה, מסלול, התקדמות לאנשהו, אבל בין מתן לגיא - רק צעידה במעגל. אם מחפשים בכוח רמזים להתקרבות, אפשר לשלוף את הצירוף "יפה שלי", שגיא זרק לו אתמול בערב כפרס ניחומים. יש סיבה לכך שמתן לא מייחס לאמירה חשיבות גדולה, וזה לא רק חוסר הביטחון שלו; הוא קולט דברים, הוא מרגיש שמשהו חסר. אבל דני, כמו החברה המייעצת שמעולם לא הייתה בזוגיות, מפתח במתן תקוות שווא.

"הוא גם היפה, וגם היפה שלך", הוא מנפח את הרגע. אוי דני, זה כאילו מעולם לא יצאת עם גברים בעצמך. הם אומרים הרבה דברים מבלי להתכוון, החל מ"את הכי מדהימה שפגשתי" ועד "בואי נגור יחד", לרוב הבטחות המלוות בזקפה, אך גם סתם שכרות או אי שפיות זמנית. תמיד צריך להקשיב לסאבטקסט.

"בא לי כבר להגיע לנחלה", נאנח מתן. "בשביל זה באת לפה", ממשיך דני לתדלק את התקווה. ודאי, רק ל"חתונמי" מגיעים כדי למצוא שלווה, מנוחה, נחלה וכל שמותיהן של ילדות אולפנה סמוקות לחיים.

ואמנם כל אלה אינן נחלתם של גיא ומתן, אך מפציעות לרגעים. למשל, בשירת שרית חדד משותפת בנסיעה, הלהט"בית היחידה ברכב הזה שמודחקת יותר מגיא. גם הביקור אצל לינור, סטרייטית הבית של מתן, נוחל הצלחה יחסית כשגיא מחזיק את עוללה בשתי ידיו, מה שגורם למתן לקפוץ למסקנות בגובה שלושים מטר על יכולותיו של גיא כאב.

אין אדם מאוהב שלא היה מתפתה לחלום בגדול נוכח הסיטואציה הלכאורה-מושלמת הזאת: אבי-ילדיך הפוטנציאלי חובק ילדה בזרועותיו, כולו חום וחיבה, ובנוסף לכל קוראים לה "ליסול", כאילו נועדה מראש להיות בת לגייז. "זה קצת מוקדם לדבר על זה, אבל אני יכול לראות בו דמות אבהית", מפנטז מתן. באמת מוקדם מדי לדבר על זה, והזמן הנכון הוא: אף פעם. כקלישאת דדי-אישיוז בעצמי אני מבינה לחלוטין את הפטיש, אבל ליצור למענו חיים חדשים זה כבר שלב אחר לגמרי בזוגיות, שלב שלא נראה באופק בקצב חסר הקצב של הזוגיות הזו. באמת אפשר לראות בגיא פוטנציאל הורי מהרבה בחינות, למעט הרצון.

"אתה חושב שאם יבוא מישהו ויעוף עליך כל יום זה יעשה אותך מאושר?", שואל גיא, מומחה בהדיפת ציפיות חזרה אל מקור היווצרותן. "כן", עונה מתן. הפרק הוא בא מוכן ללחום בקלישאות, אין לו סבלנות יותר לתובנות ההעצמה בשקל שגיא מפמפם לו והוא רוצה להבין אחת ולתמיד אם הולך לצאת לו מהשידוך הזה הליך פונדקאי. אבל גיא לא כאן כדי לתת תשובות חותכות, והוא מוכן רק לחבק את מתן כאילו היה בנו המתקשה חברתית שקיבל סוף סוף חגורה צהובה בג'ודו.

בפרק הקודם, להזכירכם, שרדו מאי ומשה טלטלה נוספת. היא שקלה כבר להיפרד אבל אז הציעו לה ההורים מתנה זוגית, ועכשיו היא נוסעת לשקם את יחסיה עם משה והאשראי של אבא בדרך למלון בצפת. לטעמי, קצת רחוק מכדי לברוח בבהלה הביתה ללא נעליים במקרה הצורך.

אבל שום דבר לא מטריד אותם כרגע כשהם נוסעים אל הלא נודע, מטפחת מנומרת לראשה לסימון מצב רוח פראי. אפילו פליטות הפה הכוחניות של משה לא מצליחות להעכיר את האווירה, וגם לא השאלה, "איך זה שאשתי היקרה שתתה יין שלום בית בלי לחכות שנעשה לחיים וגם אני אשתה?", שמופנית לבעלי היקב הנקרה בדרכם. כמו טעמו של היין, מסביר לו היינן הלבבי, גם זוגיות מלאת טעמים ומורכבת. אולי בגלל זה מורידים כל כך הרבה כוסות בתכנית הזאת.

בהגיעם למלון הם יוצאים לשכשוכית, לא בלי מיקרו-אגרסיות נוספות משני הצדדים. מאי במים, משה בחוץ והם פונים למפלטם של הזוגות הנמקים כולם - קלפי זוגיות. בינתיים הכל צחוקים והומור עצמי, גם כשמשה דוחק במאי כמדריך כושר מתעלק, "הלאה, אנרגיות, קדימה מאי מאי", או שהוא מכריז, "היום חיבקתי את אשתי במים קפואים, זו אחת הפוביות החזקות שלה - וזה הרגיש לי מאוד משמח". מאי בכל אופן מרוצה: "הישגים מטורפים".

משה לא קל לעיכול. נראה לפעמים שהוא נהנה מדי מהמצלמות, הוא אפוף קריפיות כללית ויש בו זעם עצור שמתפרץ במפגני כוח מכוערים. הבעיה האחרונה היא החמורה שבהן, אבל אני רוצה להאמין שהוא עובד עליה לאורך הקשר. אחרת, אין מצב שהיה מצליח להכיל את הבחירות המוזיקליות של מאי לנסיעה, החל מ"תן את הכבוד לצה"ל" ועד קרן פלס, שמאי מפגינה בקיאות יתרה במילותיהם. "יש מצב שאני מתחיל להתאהב בה", חולק משה עם המצלמה, מבטו מרחף אל רגע נדיר של שתיקה מביכה בין אדם לעצמו.

לא הרבה קורה עם השניים האלה הפרק או בכלל, אבל הפרק מסתבר שגם לקטיה נודע על המעבר המשותף שלה עם ליאור, והיא אכן לוקחת בו חלק, במודע. היא מציעה להשכרה את דירתה הקודמת והם פותחים באריזות לקראת מעבר דירה, בזוגיות המואצת שנראתה ב"חתונמי" אי פעם.

"זה נחמד, אבל זה לא הגיוני", אומרת יעל את שעל ליבנו. "אפילו בסטנדרטים של 'חתונמי' זה קשר לא נורמלי". לא נראה לי שיעל או דני ציפו אי פעם לראות מערכות יחסים מצליחות בתכנית הזו, ובטח לא ציפו לזוגיות שתצליח לעקוף את הקצב של "חתונמי", תכנית שבה פוגשים את הורי החתן לפני שנחשפים להיסטוריית העבירות שלו.

לפי קטיה, זה מרגיש כל כך טבעי ואמיתי שאין ממה לפחד. יעל נותנת לה את המבט שנותנים לחברה שמתחילה להשמיע תאוריות כדור ארץ שטוח, שוקלת איך למשוך אותה מהכת מבלי לעורר התנגדות. אפשר להרים הרבה גבות על הקשר הזה, אבל ככל שהזמן עובר והשניים האלה לא מצליחים לספק לנו אפילו קונפליקט אחד לרפואה, נראה שאין פה קאץ'. פשוט טוב להם.

לפעמים מתחשק לעידית לריב, סתם כדי להצית איזו אש ביניהם, אם לא אש של תשוקה אז לפחות של עצבים. עכשיו היא נעלבת רטרואקטיבית מרפאל, שאמר מתישהו שהיא נראתה "מקסימה" בחופה. לדבריה זו מחמאה לפקידת בנק, אבל לא יודעת, אני מזמן לא שמעתי מישהו מחמיא לפקידת הבנק שלו בין אם באופן אפלטוני או שלא, ואם קראו לך "מקסימה" כפקידת בנק כנראה עשית משהו ממש טוב. אבל לעידית, כאמור, לא באמת מפריעה מחמאה כזו או אחרת, זה לא העניין. העניין הוא היעדר הסקס אפיל בקשר.

הנושא הזה עוד יצוף, אבל לא כרגע - כי לפניהם ביקור משפחתי אצל אמה האיקונית של עידית, שמצליחה בדקה אחת לשאול יותר שאלות ולענות לעצמה יותר תשובות ממה שהחליפו ביניהם עידית ורפאל אי פעם. בתוך סופת הטורנדו הזו היא מעניקה להם מתנה: תמונה של דמויותיהם בשקיעה, או ליתר דיוק, "בשתיקה", כפי שכתבו ידיי הפרוידיאניות בטעות לפני רגע.

"אין ספק, אווירה משפחתית זה משהו שאני משווע לו", מכריז רפאל ברשמיות של הכרזת ממשלה. בשביל להקים משפחה דרושים כמה מרכיבים, למשל, כימיה בסיסית, אבל המכנה המשותף בין רפאל ועידית מתמצה בכותרות כמו "ציונות" ו"אהבת הארץ" שנועדו להיתלות בכיתה בתוך עננים מנויילנים במסגרת שיעור של"ח. עידית ורפאל, אני קוראת אתכם לסדר: פה זה לא שרה גיבורת ניל"י ו"דמיון בערכים" איננו בסיס לזוגיות.

איך אפשר בכלל לחוות אהבה, רגש המבטא חיבור יחודי בין שני בני אדם, כשהערכים המאפיינים אותם כלליים כל כך? בשיחה על קורותיו, מתפלאת יעל שאף שנטש אותו אביו בילדותו, מצליח רפאל להיות כל כך "משפחתי וזוגי", עוד ממשפחת המילים שאיבדו כל משמעות ב"חתונמי". בעצם, מה ברפאל "משפחתי וזוגי"? הרצון שלו במשפחה וזוגיות? אם כן, את המאפיינים האלה הוא חולק עם רובו המכריע של עם ישראל. לפעמים נדמה ש"זוגי" ו"משפחתי" הם תיאורי ברירת המחדל של המומחים למשתתפים שאין עוד מה לומר עליהם.

ביקור אצל אחותו ובת זוגה מציג מראה הפוכה וקשה לקשר הצונן של עידית ורפאל. לא עוד קשר מחושב ומתוכנן, למען הגדלת הדמוגרפיה היהודית במדינת ישראל - אלא פשוט התאהבות. אי אפשר שלא לקנא בקשר הזה. "אהבה ממבט ראשון", מהרהרת עידית. "זה לא בדיוק ככה, הן התחילו כחברות", מסייג רפאל, רוצה לומר, "גם לנו יש סיכוי". אצל יעל, מציגה עידית תמונה יותר אופטימית. לדבריה, היא מסוגלת להימשך לרפאל (חלומו של כל גבר), ומרגישה ששניהם רוצים, רק צריך להיפתח איזה סכר ביניהם. אני מסכימה איתה, והסכר הזה הוא צלילות. הם צריכים ללמוד מהזוגות האחרים ולהתחיל לפרק שם יין.

משם חוזרת עידית להשרות על רפאל תחושה של בית עם תלונות על עוגיות שהכין לכבודה לפני שטעמה מהן, ומגדילה להוסיף טיפים לאפייה. מהר מאוד הם צוחקים על עצמם ועל הסיטואציה, אבל יעל לא מרוצה: סוף סוף היה פה פוטנציאל לריב הגון, וגם הוא התפורר כעוגיית טחינה יבשה. "לא הייתי אומר שאני מנותק מהרגש", הודף רפאל את אבחנתה של יעל, והיא חותכת: "אתה לא אומר, אני אומרת".

לפעמים הגישה של יעל קשה לצפייה, כי מלבד הנוקשות שלה, היא מדיפה צחנת אגו קלה. לא הייתי מצפה ממטפלת בשליחות "חתונמי" להיות טהורת מניעים, ואפילו ביחס לסטנדרטים האלה, כמו שאמרה יעל עצמה הפרק - זה קצת יותר מדי. אין סיבה הגיונית לדחוק במישהו לכעוס או להיפגע בעוצמות גדולות יותר מכפי שהוא באמת.

"אתם לא אנשים דרמטיים, אתם לא עושים דרמה מדברים - אבל בסוף גם להתאהב זה לעשות עניין מדברים", מוצאת יעל דרכים עקלקלות להצדיק את ניסיונותיה להתסיס. "אני קצת רוצה שתעשו עניין אחד מהשני". לא ברור איך אמורים למלא משימה כזו, אבל עידית עוד מנסה להחיות את הפרשיה בתיעוד ביתי, עם בדיחות נוספות מעולמות השמרים. בזאת, נקווה, סיימנו את שערוריית עוגיות, שהצליחה לבסוף לשרוד שלוש סצנות מבלי לעניין באמת אף אחד מהשותפים לה.