השבוע חגגה הדמוקרטיה הישראלית את השבעת הכנסת ה-16, בטקס צנוע וממלכתי. היה זה אירוע כמו-אוסקרי, כשמצלמות הטלוויזיה מלוות את הזוכים המאושרים ומשפחותיהם בכניסתם לאולם, והפרשנים באולפן מלווים כל אחד במלל הנדרש. בטקס עצמו הדגישו כל הדוברים, במיוחד נשיא המדינה משה קצב, את חשיבותה של הדמוקרטיה הישראלית, ועד כמה היא איתנה ובריונה.
עם כל החיבה לנשיא העממי הזה, קשה היה שלא להיבהל מהממלכתיות העילגת שלו (על חברי הכנסת החדשה "למלות שליחות" למען העם). כל משפט שתרם לחיזוקה של הדמוקרטיה שלנו רק חיזק את התחושה שהיא עומדת על כרעי תרנגול מפוטם, דק רגלים ושמן ממים. נראה שהוא משתדל, כבוד הנשיא, להחדיר בנו ביטחון. אבל שלא כשמו כן הוא, משה קצב הוא מנהיג רפה. אפילו מצלמות הטלוויזיה לא סרו למרותו, ונראה היה שכאילו בכוונה, בכל פעם שהוא ליהג על חוסנה של הדמוקרטיה שלנו, הן רפרפו על חברת הכנסת הטרייה ענבל גבריאלי.
לפי יציבתה האיתנה, לפי מבטה הקפוא והממוקד, היה אפשר לטעות ולחשוב שזו לא הפעם הראשונה שהיא מוטבלת בטקס הזה. והיה אפשר גם לטעות ולחשוב שהיא לא כולה בת 27. בעוד שאר חברי הכנסת, חדשים וישנים, מחייכים לכל עבר, מפגינים התרגשות מהמעמד, גבריאלי התעטפה בפרצוף פוקר מיומן. קור רוחה המרשים הודגש על ידי המחזה הבא: כמה שורות לפניה ישבה השרה לימור לבנת והצטרפה לשירתו של דוד דאור את "לו יהי". בין חיוך מבושם למשנהו היה אפשר לקרוא את הצווחנות בשפתיה. ענבל גבריאלי (הגו לעצמכם את השם והקשיבו לעימות הסקסי שבין שמה הפרטי לשם משפחתה) ליכסנה מבט מתנשא. אותה לא נתפוס בג'סטות המוניות שכאלו. אולי כי השכלתה (תואר ראשון) רחבה יותר מזו של שרת החינוך. אולי כי היא לא עושה מעצמה צחוק מול המצלמות.
אנשים נוטים לפחד מענבל, או ממה שהיא מייצגת. הפרסומים על אודות משפחתה אכן מעוררים חשד, לכאורה, אבל בסופו של יום קשה להחליט מה יותר גרוע, שחיתות ישנה או חדשה, איוולת או טמטום. בית הנבחרים שלנו גם ככה שופע בחברים שמכילים את שתי המעלות הללו. ענבל לפחות לא נראית מטומטמת, והפאסון שלה בינתיים מהפנט. איך היא מנפנפת את המצלמות ואת המראיינים, "תבחנו אותי לפי המעשים שלי", היא מצליפה בהם, יודעת שלא תקבל אפילו יום אחד של חסד (זוהי הטרגדיה של בן השוליים השואף להפוך ליקיר המרכז, ממש כמו הסאגה על משפחת קורלאונה). אך אם תעניק לנו דקה או שתיים של חסד, נעדיף לבחון אותה דווקא על פי התנהלותה החיצונית, שמותירה אותנו נפעמים. לא נתפוס אותה בפוזה חברמנית אמהית א-לה לימור לבנת, וגם לא כושלת בנסיונות הגיה כמו רוחמה אברהם. ענבל לא תגמגם ולא תהסס, ולו רק בגלל שהיא נזהרת מאוד לפני שהיא פותחת את הפה. שפתיה זהירות.
בסופו של דבר ענבל היא משלנו, הצעירים, ואפשר אולי לקוות שתפעל למעננו. היא בת 27 שנים, רגישה לרחשי ליבנו החמים. העובדה שעד לא מזמן עבדה כמלצרית נחשבת בעיני רבים לתעודת עניות לגבי כישוריה. לי זה דווקא נשמע נחמד. אני מכיר יותר מלצריות מעורכי דין. אני מרגיש יותר קרוב לעם המלצריות (לפחות לנחמדות מביניהן) מאשר לעם המודדים או השמאים. העובדה שבזמן שירותה בגלי צה"ל יצאה עם עומר קריגר נחשבת בעיני רבים כתעודת עניות לגבי טעמה. לי זה דווקא נשמע נחמד. אני מכיר את עומר ("שלום, שלום"), ורואה אותו מדי פעם באירועים חברתיים (הוא בחור נחמד). הידיעה שמישהו שאני מכיר, ואפילו באופן שטחי, נטחן על ידי חברת כנסת, ממלאת אותי בביטחון כלשהו. אני לא מכיר אף אחד שנקנק את דליה איציק. אני לא רוצה להכיר אף אחד שנקנק את גילה גמליאל.
עוד לפני שממש התחילה, נראה שכהונתה של גבריאלי משפיעה על החיים האזרחיים שלי. הלילה, למשל, אחרי מספר כוסיות וויסקי במבצע, ניסיתי למשוך את תשומת ליבה של המלצרית. "ענבל", קראתי בין ערפילי הבר, "ענבל". הרגשתי שבעצם הקריאה אני זכאי לשירות טוב. הרגשתי שיש מישהי שאני יכול לסמוך עליה, בכל הנוגע לשירות. אני אשן טוב הלילה, בידיעה שיש מישהי שמשרתת אותי.
צעירונת
19.2.2003 / 11:19