שגרה של הסגרה
ביום שלישי הגעתי לכלא 6 אחרי שבועיים ויום של נפקדות. יש לי שני תיקי כלא ארוזים עם ציוד, ואני מוכן לחזור פנימה. אני מצלצל בפעמון של הדלת המיוחדת לעריקים ומחכה. מגיע החייל שנמצא עכשיו בתורנות. שלום, באתי להסגיר את עצמי, אני עריק. מאחד ממגדלי השמירה נשמעת צעקה: אחי, אל תסגיר את עצמך, לך הביתה, בשביל מה לך. החייל התורן מחייך, וגם אני. מה המספר האישי שלך? 7305627. חכה שנייה, אני בודק במחשב. דקה, שתי דקות, חמש דקות. מגיעה חיילת אחרת, דווקא חמודה (כולם אמרו שבכלא 6 התנאים יותר טובים). אני מצטערת, אבל אתה לא רשום במחשב כעריק, כנראה שהתעכבו לרשום אותך כשלא הגעת לבקו"ם. לך, תחזור עוד כמה ימים, אז כבר תהיה רשום כעריק. אני מתחיל ללכת חזרה אל האוטו, ואז היא צועקת לי: מצטערת שלא קיבלנו אותך לכלא, אל תיעלב. אני מחייך. בכלל לא נעלבתי, אני מתמודד די טוב עם דחייה.
ביקור במחסום
3. אנחנו עומדים מעל המחסום בקלנדיה, ואחר כך מעל מחסום אחר, משקיפים. בשני המחסומים יש למעשה שני זרמים של אנשים, אחד דרך המחסום, למי שיש אישור וזמן או מכונית, ואחד מסביב למחסום במרחק כמה מאות מטרים, רק ברגל, למי שאין אישור או זמן. המחסום לא חוסם דבר, לא מונע דבר, רק מטרטר. אחת הבנות במחסום וואטץ' אומרת שהמטרה שלו היא רק להשפיל, ואני לא מסכים איתה. בטוח שיש לו איזו מטרה בטיחותית, אולי למנוע מעבר כלי רכב ללא בדיקה, להקשות על הברחה של כמות גדולה של אמצעי לחימה. בכל מקרה ברור לי שלא משנה מי יושב במחסום, אני או הסאדיסט מלפני כמה שבועות, ולא משנה כמה "הומאני" המחסום יהיה, הוא עדיין לא מוסרי. בכל מצב המחסום הוא ביטוי של השליטה שלנו על עם אחר, ולכן אסור לי לשבת בו, או לקחת חלק בצבא שמושיב בו אנשים. מעל המחסום, משקיפים, דיברנו עם חסן, שבא כל הדרך מבית לחם כדי לפגוש אותנו, והוא אומר: המחסומים הם הסיבה העיקרית לזה שיוצאים אנשים להתפוצץ אצלכם כמה השפלות קטנות ביום במשך תקופה ארוכה מובילים לייאוש, וקו ישר נמתח בין הייאוש לבין הפיגועים באזרחים חפים מפשע.
לכל מי שרפרף על הקטע הקודם
גם אני במרפרפים. גם אני רפרפתי ודילגתי לפחות מיליון פעם על "אזור הדמדומים" ועל גדעון לוי, על עמירה הס ועל עוד "דיווח מחברון" בדרכי אל תוך "מוסף הארץ" או "גלריה". נכון, חרא שם, אבל דווקא בזה להתחיל את השישבת? הרבה יותר נחמד לקרוא את "מלח הארץ". איזו טיפשה הלימור לבנת הזאת.
רולי רוזן אמרה בשיחה עם אילנה המרמן, שמופיעה בספר "משוררים לא יכתבו שירים" שכתבו יחד, ובו עדויות של חיילים מהאינתיפאדה הראשונה, ש"זה לא כמו במקומות אחרים שאנשים יכלו להגיד: 'לא ידענו', אלא כאן יודעים, כותבים על זה קצת בעיתון, קוראים על זה קצת, ואח"כ כלום לא קורה, לא עושים כלום, אבל אומרים: 'אנחנו בסדר, יש לנו עיתונות חופשית, אנחנו מדינה דמוקרטית', ואז כאילו הכל בסדר, כשלמעשה הכל לא בסדר... גם הספר הזה הוא מין שסתום כזה, זה די ברור לי, ואין לי הרבה מה להגיד על זה. אין לי תשובה. מצד שני, אני גם לא יודעת מה האלטרנטיבה: לא לכתוב? ואז מה?", ולקחה לי את המילים מהפה.
אני יכול לכתוב על המחסום (ואמנם כך עשיתי), אבל מהניסיון שלי עם עצמי, לקרוא על המציאות במחסום לא קרוב אפילו ללראות אותה בעיניים. בנאדם שקרא הוא לא בנאדם שמודע. מקסימום יש לו ידיעה איך זה להיות מודע. וזו החובה שלנו להיות מודעים לראות בעיניים שלנו את הכיבוש, לשמוע באוזניים שלנו אנשים מספרים על המציאות שם, לדרוך על אדמת המחסומים ברגליים שלנו. דרך אחת לעשות את זה היא להצטרף למחסום וואטץ'. במחסום וואטץ' פעילות עכשיו 80 נשים, וכרגע הן עומדות רק במחסומים שסביב ירושלים.
למעשה, אל המחסומים הקשים באמת, הן בכלל לא מגיעות בגלל מחסור בכוח אדם.
שביתת רעב
ובתוך כל אלה ממשיכה שביתת הרעב, שנכנסה היום ליומה העשירי. אני מזכיר: שני חבריי, נועם בהט והילל גורל, התחילו לשבות רעב במחאה על כליאת סרבני המצפון ועל הכיבוש. נועם הפסיק את השביתה, לפחות בינתיים, אבל הילל ממשיך אותה בצינוק (האגף) של כלא 6. חוץ מידיעה קטנה ב"הארץ", ב"וואלה" יומיים אחרי שהתחילה השביתה, לא פורסם דבר באמצעי התקשורת.
דיברתי הבוקר עם חגי, שהוא היחיד מבינינו, מלבד הילל, שנמצא כרגע בכלא 6. חגי אומר שהילל מצליח להבריח החוצה פתקים מדי פעם וכתב שהוא שמח שהוא שובת, אבל גם שהוא כל כך רעב שהוא לא מסוגל להתרכז בשום דבר. חגי אמר שהכתיבה של הילל הופכת קשה להבנה מיום ליום, עדות למצבו הקשה. ב"פרופיל חדש" וב"הורים לסרבנים" הבטיחו להוציא הודעות לעיתונות על מצבו של הילל וגם לקוות שיפרסמו אותן.
