הלאה ליצני החצר

בשבועות האחרונים ניכרת התעוררות בקרב אנשי תיאטרון. הם נוכחו לדעת שהשלטון רימה אותם וגזל מהם אפילו את מה שהבטיח לתת. בוקר טוב ישראל. בוקר טוב עם משוגע. התעוררת מאוחר מדי. כי אין כסף. הכיסים ריקים. גורנישט. נאדה. בוקרה פיל מישמיש.

כששחקנים יוצאים להפגנות על כסף, אתה לא יודע אם לצחוק או לבכות. ודאי שצריך לתמוך ביוצרים. ודאי שתרבות היא הדבר הכי חשוב בתבנית חייה של מדינה, אבל היכן היו היוצרים כשהכסף הזה נלקח מהם יום אחר יום כדי לחפור נתיבים חדשים לנהרות הדם?

רוב ההצגות בישראל מיועדות ל"קהל הרחב". כלומר, הן הופקו כדי למצוא חן בעיניה של הבטטה הישראלית המצויה, ואין בהן שמץ של עכירת שלווה. להיפך, הן נועדו להרחיק את הקהל מהמציאות המיידית, ולמנוע ממנו מלהתעמת עם קונפליקטים מרכזיים קריטיים המאיימים על שלומה של החברה הישראלית. באופן הזה מסייע התיאטרון המרכזי, וגם חלק נכבד מהפרינג', בשימור הסדר הקיים, דבר שבלי ספק מצא חן בעיני השלטון, וזה כמובן גמל לו על כך בתקציבים.

גם הצגות מרכזיות שכביכול עוסקות ב"אקטואליה" בוטה וביקורתית, אינן אלא אחיזת עיניים. כולם יודעים את זה וממעטים לדבר על כך. מתי הצגה אקטואלית היא אכן כזאת? כאשר היא עולה לבמה והאולם ריק. הקהל לא רוצה "אקטואליה". הוא רוצה קוסם שיעלים אותה במחי פגיון בימתי אחד.

התיאטרון הישראלי ברובו הוא ליצן שאינו מזיק לאיש, ודאי לא לשלטון המרכזי. התיאטרון קיבל על עצמו תפקיד זה ברצון, כי סבר ששם נמצא "הקהל הרחב" ושם נמצא "הכסף הגדול", ואז, חשבו, אחרי שיהיה לנו "הכסף הגדול" אפשר יהיה לעשות אמנות. אבל כדרך המתמכרים, כסף גדול מעורר את התשוקה לכסף גדול יותר, ועם התגברות הקפיטליזם הישראלי, גם התיאטרון הפך לתעשייה מייצרת אשליות, פסק-זמן של פרסומות שמוכרות סיפורי שבט עתיקים וחדשים, בתוך רצף קטוע של תעמולה פוליטית שקרית.

בבסיס ההתנהגות התעשייתית הזאת מונח מעשה של רמייה עצמית שמבוסס, שומו שמיים, על רעיונות שאולים מן העבר הסוציאליסטי של עושי התרבות, בתוספת כיפוף תודעתי, וזה פועל על בסיס הנחות יסוד אלו:
א. תיאטרון הוא פעולה חינוכית עממית.
ב. יש לחנך את העם באמצעות תיאטרון.
ג. יש לשאוף לכך שמירב העם ייחשף לתיאטרון.
עד כאן מספר הנחות יסוד של תודעה סוציאליסטית קלאסית. עכשיו נכנסת תסמונת ההפרעה הקפיטליסטית שמעוותת את התמונה:
ד. יש לתת לקהל את מה שהוא רוצה.
נעלם "העם" ומופיע "הקהל". נעלמה האמירה של היוצר ומופיע היוצר כסוחר באשליות ציבוריות. כמובן שהמודל הזה כולל סתירה עצמית, שתבוא לידי ביטוי במצבים קיצוניים.

התודעה הפשיסטית והגזענית מאיימת על היוצר בטוטליות שלה, סותמת את פיו ומניחה לו לפתוח אותו כצוהר דק רק לצורך דברי קילוסין לשלטון ולקהל שבחר בו, או לצורך שירה בציבור וחרוזים רומנטיים.
התודעה הקפיטליסטית מרדימה את המצפון החברתי, לא רק של הציבור הרחב, אלא גם, ובעיקר, של היוצרים, שמתפקידם להיות שליחי ציבור, נושאי מסר מוסרי.
והרי אנחנו חיים במדינה שחוברה לה יחדיו בפשיזם, גזענות וקפיטליזם פראי. שילוב אולטימטיבי שמאיים על רקמת החיים השבירה.

בניגוד למה שחושבים בציבור כאמונה קדומה, רוב היוצרים הישראלים באמנויות במה ומסך אינם "סמולנים" דווקא. רבים מהם נוטים להצהיר על עצמם כ"אנשי שמאל, שלום ואחווה", אבל כשמדברים איתם רגע אחד נוסף מתגלה האמת המפחידה: "אני אמנם איש שמאל ושלום, אבל...!" ההשערה שיש לה סיכוי גדול להימצא נכונה היא שרוב היוצרים הישראלים מתפלגים בעקומה נורמלית המתאימה להתפלגותם של ישראלים בכלל. כורח ההרגל להתקפל בפני המצח הנמוך ביותר באולם, ולהתחנחן בפניו, בהחלט משפיע על עיצוב תודעת היוצר.

לפני כשנה הופיעה אצל גדעון לוי בתוכניתו "פגישה אישית" שחקנית ידועה, והצהירה: "הקהל בא אלינו בהתרגשות ואומר לנו תודה שאנחנו משכיחים ממנו את הצרות שלו". גדעון נראה נבוך לרגע. כרבים אחרים גם הוא נשבה בקסמה של אותה אמונה קדומה ש"כל האמנים סמולנים חתרנים ויפי נפש שרוצים רק שלום וזכויות אדם". הוא ניסה לרמוז לה, ש"אולי", "ובכל זאת", ו"מה דעתך על כך שתפקידו של האמן הוא להיות מבקר חברתי", וכן הלאה. היא תלתה בו זוג עינים תמהות, ולגדעון לא נותר אלא לנתב את השיחה אל עבר הרכילות והשטויות האחרות.

בהשתלבותו של התיאטרון הישראלי בתוך החוויה הקפיטליסטית, הוא זנח תפקיד חברתי קלאסי שיועד לו מאז תקופת ההשכלה: להציג תודעה אלטרנטיבית לזו הקיימת. הוא הלך אחרי הרווח הקל. אין טעם שנבוא אליו בטענות על כך, ואפשר לציין שבכך הוא ממלא תפקיד חשוב בהרגעת העצבים המרוטים של הציבור. אבל מעבר לזה כמעט לא עשה דבר.

ככל שהדבר נוגע ליוצרים כבני אדם, עכשיו כבר לא מדובר בביקורת התודעה או במאבק על דמותה המוסרית של המדינה. מדובר בלחם ומלח, בעצם היכולת לפרנס את בני ביתך. במקומות אחרים מצבים כאלה יכלו לייצר מהפכות. האם הם יכולים לייצר אותן כאן? לא ברור.

כי כל עוד אנו היוצרים מתנהגים כמגזר בעל סיווג מקצועי, ומבקשים לעצמנו פרנסה, כלומר עוד כסף מהמדינה - דבר לא יקרה. בכל רגע אפשר לומר לנו "לכו ותסתדרו איכשהו ותעשו עוד להיט ובינתיים תשכחו מהיומרות האמנותית שלכם ותשבו בשקט כי עכשיו יורים!". היוצרים טוענים שהתיאטרונים עומדים בפני קריסה? הלו, חברים! המדינה כולה קורסת! נו, טוב, אז גם השחקנים רוצים עוד כסף. כמעט כולם רוצים עוד כסף. אבל אנחנו היוצרים לא מאיימים על אף אחד, ויתרה מזאת, טועים בדרישתנו השגויה. מדוע? כי אנחנו מדברים על התוצאה ומתעלמים מהסיבה.

כל עוד נצא להפגנות ונזעק שאין כסף, לא יהיה כסף. כי אין כסף. כי שרון לקח אותו, ולפניו ברק לקח אותו ולפניו נתניהו. ושרון הגדיל עשות כי יש לו חזון. יש לו חזון של האימפריה הישראלית בת אלף השנים לנצח נצחים על קברות אחינו ואחיותינו, חזון שאותו ירש מהמנוח בן-גוריון.

ושרון לקח את הכסף כדי לתקצב את קמפיין התעמולה הלאומנית שסיסמאותיו המרכזיות הן "מלחמה בטרור", ו"עראפת לא רלוונטי", ו"אין עם מי לדבר", והוא לקח את הכסף כדי להקים מחסומים ולהרוס בתים, ולעקור נטועים ולמלא את בתי הכלא באלפי פלסטינים, ולתדלק טנקים ולצייד אותם בפגזים ולהרוג מאות פלסטינים, כדי שהם יהרגו מאות ישראלים, כדי שהוא יוכל להרוג עוד פלסטינים, עד שלא יישאר פלסטיני אחד להרוג ואחר-כך נראה.
כל ההרס הזה, כל ההרג הזה, שלא לדבר על הפצועים והנכים לכל חייהם - עולה כסף. הרבה כסף. מיליארדים של שקלים. הכל מתוך הכיס שלנו, וגם קצת מהכיס של הספונסר ההוא, הבריון הגדול מאמריקה. הכסף הזה נלקח מהתרבות שלנו ומהחינוך והבריאות, כדי לייצר דם ומוות.

ראוי לחשוב על זה רגע: כל הכסף המושקע בטנק ישראלי אחד, ביום אחד, ברחוב אחד בשכם, יכול לפתור את כל צורכי התרבות של שכונה גדולה בישראל או בפלסטין, במשך שנה אחת.

לא המיתון העולמי ולא המלחמה בעיראק לקחו את הכסף. שרון לקח אותו למלחמה היזומה שלו, ואת המלחמה הזאת אפשר להפסיק. בידנו הכוח להפסיק אותה. אנחנו יכולים לומר לראש הממשלה ולעדת מרעיו הפוליטיקאים - די! אנחנו רוצים לצאת אל הרחוב בלי חשש שנתפוצץ, או שצלף יירה בנו כדור בראש. אנחנו רוצים לעבוד בשקט וליהנות מעבודתנו בלי לחשוש שהיום או מחר יפטרו אותנו. ואנחנו רוצים שהילדים שלנו יקבלו את החינוך הכי טוב בעולם כי אחרת אין טעם לחיינו בארץ האומללה הזאת. ואנחנו רוצים שההורים שלנו והסבים והסבתאות שלנו לא יגוועו לאט ברעב, ואנחנו רוצים שבעת מחלה יהיה מי שייטפל בנו, ואנחנו רוצים לחיות בארץ הזאת למעננו ולמען ילדינו ולא למות למען איזו הזיה משיחית-שטנית על ארץ ישראל השלמה.


עלינו לדרוש סדר עדיפויות חדש - לא של מוות, אלא של חיים.

אבל אנחנו במלכוד. כי כדי שהדברים הללו יתקיימו, מוכרחים להפסיק להיות נחמדים לקהל שלנו, ומוכרחים לומר לפוליטיקאים הללו וגם לקהל הזה: תפסיקו לרמות אותנו ותפסיקו להשלות את עצמכם. ולומר לקהל שלנו, לעם הזה, את מה שבדרך כלל נוהגים להסתיר מפניו של צרכן בחברה קפיטליסטית: אתה טועה, עם משוגע. מובילים אותך באף ואתה שטוף בשקרים הללו של מכונת התעמולה המקומית.
לא די לומר: אנחנו רוצים כסף כי תרבות זה דבר חשוב.

יש לומר: אנחנו דורשים את הפסקת המלחמה האיומה הבזבזנית והמיותרת הזאת. כי אנחנו רוצים לחיות ולא למות.


* המאמר מתפרסם בקבוצת הדואר של תיאטרון החדר