אחרי שמקלפים את מעטפת הגאווה הישראלית, אפשר להודות בהכנעה שיש סדרות טובות יותר מ"פאודה". יש סדרות סוחפות יותר, חכמות יותר, מתוחכמות יותר. יש סדרות שכתובות טוב יותר, ויש סדרות עם שחקנים טובים הרבה יותר. ואולם, אין הרבה סדרות יעילות יותר. כאלה שממלאות בזמן המסך המוגבל שלהן את מלוא הפוטנציאל שלהן. למרות הנוסחתיות המוכרת, אין הרבה סדרות מותחות יותר מ"פאודה", כאלה שמרתקות אותך לספה ומכריחות אותך לחכות בסבלנות לפרק הבא. למען הסר ספק, ההשוואה היא לא לסדרות ישראליות אחרות, אלא לסדרות בינלאומיות. בעולם התוכן הגלובלי, שגדוש בכל כך הרבה טלוויזיה איכותית, זה ממש לא מעט.
העונה הרביעית של "פאודה" מוצאת את יוצרי הסדרה ליאור רז ואבי יששכרוף כשהם בשיא המשחק שלהם. אם לעשות פרפראזה על דבריו של הכדורגלן אלון מזרחי: אין להם מה להוכיח, והם הוכיחו את זה שוב. שוב אקשן ברמה הגבוהה ביותר, שוב קרבות רחוב אותנטיים, שוב איציק כהן בתצוגת משחק שמצדיקה מועמדות לפרס אמי, שוב דמותו של ליאור רז חוזרת מפרישה כדי להציל את היום. מעט החידושים שמציעה העונה החדשה (חלק מהאקשן עובר לרחובות אירופה, למשל) לא משנים את העובדה שמדובר באותו שטאנץ. וזה בסדר, כי זה פשוט עובד.
אחרי היסחפות לעולם המלודרמה בעונות הקודמות, העונה הרביעית של "פאודה" נפתחת במקום שבו היא הכי טבעית בו - אקשן. כולל סצנת פתיחה מפוארת שעושה חשק לעוד. לאט לאט התמונה נפתחת וכרגיל העולם של "פאודה" מתחלק ליהודים טובים, ערבים רעים - ועוד כמה תמימים שמתפצלים בין העולמות. מה שעלול להיתפס כגישה פשטנית של המציאות היא דווקא החוזקה של הסדרה: התעסקות כמעט כירורגית באזור הנפיץ ביותר בעולם, בלי להיגרר לפוליטיקה. המלחמה ב"פאודה" היא עדיין בין מעצמה צבאית לכוחות גרילה, אבל היא מתרחשת במיקרו ולא במאקרו. מדובר בקרבות בין אנשים (כמעט) בלי לקחת צד. זו גם הסיבה שהעולם התאהב בסדרה.
המעבר מהרחובות הצפופים של מחנה הפליטים ג'נין לרחובות הצחים של בריסל מדגיש את הגישה הנקייה של "פאודה" כלפי הסכסוך. הגורמים האירופאיים מהווים מכשול בירוקרטי בין כוחות הביטחון הישראליים לבין המחבלים. בבלגיה אי אפשר לפעול בחופשיות בלי בג"ץ ובלי בצלם. מעניין יהיה לראות עד כמה קו העלילה הזה יתפתח, והאם העקיצה הזאת כלפי התמימות האירופאית תתחזק בהמשך העונה - ואיך הקהל הבינלאומי שמפרגן בקביעות ל"פאודה" יתחבר לזווית הזאת.
לוסי איוב מצטרפת לעונה הזאת בתור שוטרת ערביה-ישראלית, ולפחות לפי הקטעים המעטים שהספקתי לראות ממנה היא עוברת מסך מאוד בטבעיות. המעבר הטבעי שלה מעברית לערבית ובחזרה הוא אולי הטוב ביותר מבין כל השחקנים, דבר שעוזר לה להתבלט לטובה. במילים אחרות: כאן גרים בכיף לוסי וקפטן איוב. מעניין יהיה לראות לאן תתפתח הדמות הזאת, שמציגה עוד זווית מורכבת בתוך החברה הישראלית.
על מלאכת הבימוי השתלט העונה עומרי גבעון ("בשבילה גיבורים עפים"), ולפחות לפי שני הפרקים הראשונים שנשלחו לביקורת לא נראה כי הוא מנסה להמציא את הגלגל מחדש, אלא פשוט זורם עם מה שעבד בעונות הקודמות. ואם כבר מדברים על מה שעבד ועדיין עובד, אי אפשר להתעלם מליאור רז - שמתקבע כסוג של ברוס וויליס מקומי. כוכב אקשן שנראה שלא צריך להתאמץ כדי לכבוש את המסך. משהו בטבעיות הפיטבולית שלו הופכת את דורון קביליו שלו לאחת הדמויות הכי כיפיות שאי פעם נכתבו למסך הישראלי. מדי פעם מנסים להוסיף לו רובד של מורכבות דרמטית או אפילו סקסית, אבל זה מיותר לגמרי, הקהל ימשיך להגיע לראות את הפרצוף המיוסר שלו כשהוא מגלה כרגיל שהוא היחיד שצודק במקום שבו כולם טועים. אפשר להגיד שזה משל על מדיניות החוץ של מדינת ישראל, ואפשר גם להבין שזאת פשוט טלוויזיה טובה.