לפעמים צריך להתחיל בשורה התחתונה: "בלאק-פון" הוא סרט יוצא מן הכלל, ואפשר בקלות להגדיר אותו כאחד מסרטי האימה הטובים של השנים האחרונות.
נוסיף גם התנצלות: אנחנו כותבים על הסרט באיחור לא אופנתי. הוא עלה לאקרנים כבר לפני שלושה שבועות, אבל נמנעתי לצפות בו באולמות, בגלל שהקהל בימינו, כמעט כולו בני נוער, נוהג להתפרע במהלך סרטי אימה, בלי שמישהו מרסן אותם. חיכיתי אם כך שיעלה ל-Itunes ושילמתי עליו עשרים דולרים, יותר ממה שהיה עולה לי כרטיס לקולנוע, אז לא היתה כאן שום פיראטיות.
כך או כך, נעבור למה שחשוב באמת. "בלאק-פון" נקרא במקור "The Black Phone" והוא מבוסס על ספר של ג'ו היל, הידוע גם כבן של סטיבן קינג - וזה לא סתם פרט טריוויה, כי הסרט מזכיר כמה מיצירותיו של האב המהולל, למשל "זה". כמוהו, הוא עוקב אחר ילדים החיים ביישוב קטן, ואחר מה שמתגלה כהתגשמות הסיוט הכי גדול שלהם.
הפעם, זירת ההתרחשות היא פרבר של דנבר בסוף שנות השבעים. לכאורה זה מקום שלא קורה בו הרבה, אבל עכשיו קורה בו משהו רע מאוד: אדם שמתחזה לקוסם עם בלונים שחורים מעלים ילדים באמצע הרחוב, והם לא חוזרים לעולם. בסופו של דבר, ידו הארוכה מגיעה גם לגיבור הסרט, והוא כולא אותו במרתף שבו אין שום דבר, מלבד הטלפון השחור שבשמו מותחן האימה הזה נקרא.
החיים גם ככה לא חייכו לילד הזה, שחי עם אחותו ועם אביו האלמן והאלכוהוליסט, המתעלל בהם. נוסף לכך, הוא סובל גם מבריונות של חבריו לספסל הלימודים. אך כל הייסורים האלה, מתברר, חישלו אותו לקראת ההתמודדות עם החוטף שלו, שבעצמו מודה כי מעולם לא פגש ילד כל כך מאתגר. החטוף הצעיר לא מתכוון להרים ידיים, ומשתמש בכל התושייה שצבר במהלך חייו הקצרים אך למודי הסבל כדי להשתחרר מן המרתף.
בלי חלילה לחשוף פרטי עלילה שלא מופיעים בטריילר, נציין גם עובדה חשובה: הילד החטוף נעזר גם בשני גורמים על-טבעיים. הראשון הוא אותו טלפון שחור, שלכאורה יצא משימוש, אבל מאפשר לו לתקשר עם רוחות הרפאים של הילדים שהיו שם לפניו ולא שרדו, אבל צברו ידע שימושי על החוטף ועל הכלא שבנה להם; והשני הוא אחותו, שירשה מאמה המנוחה כוחות מיוחדים, ויש לה חזיונות מפורטים על החטיפות.
את הסרט ביים סקוט דריקסון, שהתחיל את דרכו עם זוועתונים מצוינים כמו "גירוש השדים של אמילי רוז". לפני כמה שנים הצליח פחות כשביים את "דוקטור סטריינג'", אחד הסרטים הפחות טובים של מארוול, והוא היה אמור לביים גם את ההמשכון, אך פרש בשל חילוקי דעות אמנותיים.
לפחות לפי "בלאק-פון", דריקסון צלח היטב את הטראומה של מארוול, ומכאן והלאה אין לי מה להציע מלבד רשימה ארוכה של סופרלטיבים. קודם כל, הסרט פשוט מותח מהשנייה הראשונה ועד האחרונה, והוא לופת את הצוואר ועוצר נשימה. הבמאי גם כתב את התסריט על פי הסיפור של היל יחד עם סי.רוברט קארגיל, והם מצליחים לבנות מתח, לשמור אותו ולהתיר אותו בצורה מתגמלת ומשכנעת. בלי קשר למתח ולאימה, יפה לראות כיצד הכתיבה סוגרת את המעגלים. אחד הדיאלוגים הראשונים מתייחסים ליד הטובה שיש לגיבור במשחק הבייסבול, ואחד הדיאלוגים האחרונים חוזר לכך ומסביר למה היה לנו חשוב לדעת את זה.
תצוגות המשחק מעולות כולן. את דמותו של החוטף מגלם איתן הוק, שבדרך כלל מגלם דמויות סימפטיות בהרבה, וכאן מפתיע עם אחד מתפקידיו האפלים ביותר - והטובים ביותר. את הילד מגלם שחקן מוכר הרבה פחות מן הסתם - מייסון תמז, בן 15. גם ההופעה שלו מרשימה, וזה נכון אף לגבי מדלן מקגרו שמגלמת את אחותו. בראבו.
גם השחזור התקופתי מצוין. זו לא סתם נוסטלגיה בנאלית. "בלאק-פון" מצליח לתת תחושה של זמן ומקום, ואנחנו ממש יכולים להריח את פרברי דנבר של שנות השבעים, את הבתים של המשפחות מן המעמד הבינוני באותה תקופה, את התמימות והשלווה מעל פני השטח ואת האימה שמתחתיו. במציאות שמתאר הסרט, והגיונית יחסית למקום ולתקופה, הפרבר הזה הוא עולם ומלואו. הגיבורים לא יצאו ממנו, לא יוצאים ולא ייצאו, והם גם לא צריכים. כל הטוב והרע שביקום ממילא מחכה להם ברדיוס הקטן הזה.
הדמויות הן לא קלישאות של סרטי אימה ולא קריקטורות. אנחנו אוהבים את הגיבור ומזדהים עמו, והוא עובר תהליך מעורר השראה. גם את מערכת היחסים עם אחותו מתאר דריקסון בצורה עדינה ורגישה. נשמע מוזר להגיד את זה על תוצר שמשתייך לז'אנר האימה, אבל "בלאק-פון" הוא סרט יפה.
ומעל הכל, המעלה הכי נדירה של הלהיט הזה היא שהוא פשוט מפחיד. באופן אישי, אני כמעט אף פעם לא חש אימה במהלך צפייה בסרטים, אבל "בלאק-פון" היה מבחינתי חוויה מקריפה. דריקסון מעצב את החזיונות של האחות בצורה מבהילה ומהפנטת שהזכירה לי את "טווין פיקס", ואין מחמאה גדולה מזו.
מאז שעלה, הצליח הסרט לצבור ציון כמעט מושלם ברוטן טומטוז ולהכניס מעל מאה מיליון דולר בקופות ברחבי העולם. דריקסון גילה שיש חיים אחרי מארוול, ואנחנו גילינו שעוד אפשר ליצור סרטי אימה מדהימים. אם עוד לא ראיתם את "בלאק-פון", למה אתם מחכים?