מתישהו במאה ה-19 טבע מנהל קרקס אמריקני בשם פיניאס ט. ברנום את האמירה המוכרת: "אין דבר כזה פרסום רע". אוסקר ווילד שכלל את הפתגם כשאמר שהדבר היחיד שגרוע יותר מאשר שמדברים עליך, הוא שלא מדברים עליך. נראה שהתקופה הזאת השתנתה. יש דבר כזה פרסום רע, בהחלט. תשאלו את עומר אדם או יובל דיין שזכו השבוע לככב בכותרות, ומאוד סביר שהם היו מוותרים על יחסי הציבור האלה, כל אחד מהסיבות שלו.
אבל יש מקום אחד, רקוב במיוחד, בו פרסום רע עדיין נחשב לחיובי - פוליטיקה. קשה שלא לשים לב שהפוליטיקה הישראלית הצמיחה לא מעט דמויות שכל מטרתן היא למשוך אש, לספוג אש ולייצר אש. רמי בן יהודה, פעיל ליכוד מוכר, הוא דמות כזאת. באפריל 2021 כבר נכתב פה על האיש שמשתמש בשפה היפה של אליעזר בן יהודה (אין קשר משפחתי, סביר להניח) בצורה הכי דוחה שאפשר. איש שהשתמש בקללות הקיצוניות ביותר, המיזוגניות ביותר, כנגד מריה, אשתו של זאב אלקין - מול בתה בת ה-5.
זה לא היה מקרה חד-פעמי. נגד בן יהודה כבר הוגש כתב אישום פלילי בגין תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לאחר שחטף בכוח רמקול מידיה של מפגינה נגד נתניהו בבלפור, וגרם לפציעתה. ברשת צצו לא מעט סרטונים שלו מקלל בצורות בוטות במיוחד חברי כנסת. בין השאר הוא תקף את חברות הכנסת שירלי פינטו וקארין אלהרר, תוך כדי שהוא מתייחס לנכות שלהן: "הקדוש ברוך הוא בשמיים לא סתם הפיל מום עליהן". סרטון ישן יותר מראה אותו כשהוא מתאם לכאורה קידום של "פרוייקטים" שלו בפגישה עם איש התקשורת הימני בועז גולן, לצדו של חבר הכנסת מהליכוד שלמה קרעי.
ופה בעצם נעוצה הבעיה האמיתית של בן יהודה - לא רק שנציגי הציבור לא מתנערים ממנו, הם מחבקים אותו. תרתי משמע. זו גם הסיבה שאי אפשר להתעלם ממנו, כפי שראוי היה לעשות. אמש במהדורת חדשות 12 הקדיש ציון נאנוס כתבה שלמה ל"רוח החיה" של כנס שערכה מפלגת הליכוד במבשרת ציון בשבוע שעבר. רמי בן יהודה הפך ברגע אחד לכוכב. במקום להיות קוריוז צדדי בכתבות על פעילי שטח בוטים (כאלה גם יש במפלגות השמאל), הוא הפך ללב הסיפור שהופיע בכותרות המהדורה.
למען הסר ספק, זו לא הייתה כתבה צהובה. הערך החדשותי שלה נבע מהדרך בה חברי הכנסת של הליכוד, נבחרי הציבור מטעם המפלגה הגדולה בישראל, מהללים, מתחנפים ומחבקים את האיש בעל הלשון המתועבת. התמונות מראות את מירי רגב, שלמה קרעי, אופיר אקוניס וישראל כץ - מבכירי הח"כים של הליכוד - מתבזים מול האיש שמייצג יותר מכל את כל מה שחולה בחברה שלנו. חשוב שמצביעים פוטנציאליים של המפלגה ידעו שזה הכיוון שהמפלגה הולכת אליו.
בצורה יעילה, נאנוס הראה כיצד בן יהודה מקלל את חבר הכנסת יוראי להב-הרצנו מ"יש עתיד" ושואל אותו: "האם מנסור עבאס עושה אותך מאחורה או מקדימה?", ומיד לאחר מכן מתחבק עם אמיר אוחנה, מי שהיה השר ההומו הראשון מטעם הליכוד. נזכיר גם כי בעבר התייצב בן יהודה מול ביתו של ח"כ מתן כהנא וקרא לו "להיזהר לא להוריד את המכנסיים ליד ניצן הורוביץ, הוא מוריד לך את הכיפה ואונס אותך". המדהים הוא שאוחנה ידע שהוא מצולם מחבק הומופוב בוטה. אלה לא תמונות שנקלטו במצלמה נסתרת, הצוות של חדשות 12 הקליט את התמונות בגלוי. אף אחד מחברי הכנסת של הליכוד לא חשב שיש משהו לא בסדר בתמונות האלה כנראה.
מעניין לציין גם את התמונות שנאנוס הציג, בהן בן יהודה מקלל את ניר אורבך ("יא כלב, תוריד את הכיפה ודחוף אותה לתחת") ואת עידית סילמן ("יא בוגדת עלובה! שטיח של האחים המוסלמים!") - שני ח"כים שצפויים להיות משוריינים לרשימת הליכוד בבחירות הבאות. יהיה מעניין לראות את שניהם מחבקים ומהללים אותו כמו שאר חבריהם. ברור לכם שזה יקרה.
כשמדברים על "ביביזם" מתכוונים בין השאר לתמונות האלה. אנשים ששמים את כל האידיאולוגיה שלהם בצד למען המטרה, שהיא הצלת המנהיג העליון. נתניהו חכם מדי מכדי להצטלם מתחבק עם בן יהודה, אבל המיניונים שלו יעשו את זה בשבילו. המסקנה עבור הפעילים פשוטה: תהיו רמי בן יהודה. תהיו בוטים, אלימים וחסרי גבולות - ותזכו להערכה. הסיפור הוא לא רמי בן יהודה, הוא לא זה שמייצג את הציבור הגדול של מצביעי הליכוד, אבל החיבוק שהוא זוכה לו מבכירי המפלגה משריש את ההתנהגות הדוחה שלו אל תוך שורות המפלגה, זו שפעם ייצגה את ההדר הבית"רי של ז'בוטינסקי. בן יהודה הוא בסך הכל סימפטום. דוגמה לרוחות הרעות שהביביזם מביא לתוך הליכוד, ולכל המדינה בעצם. מתישהו אולי יהיו פה פוליטיקאים אחרים, וגם נתניהו יוחלף יום אחד, אבל התיקון לזוהמה שפושה בעם שלנו יהיה קשה עד בלתי אפשרי. יכול להיות שזה מאוחר מדי.
הכתבות של ציון נאנוס נוטות להיות ארוכות יחסית, בטח כשהוא נוגע באנשים צבעוניים כמו בן יהודה. הפעם זכינו לאייטם קצר יחסית, פחות משלוש דקות, אבל כזה שהרגיש כמו נצח. יונית לוי העירה בסופה שזו "כתבה שהייתה צריכה לבוא עם אזהרה להרחיק ילדים מהמסך", היא לא טעתה, אלא שהצקצוק מיותר - הבחירה להפוך את רמי בן יהודה לגיבור של כתבה היא החלטה מודעת של עורכי חדשות שיודעים לעשות סנצסציות מסיפורים כאלה. במידה מסוימת זו הייתה תזכורת לכך שצריך להרחיק ילדים מהטלוויזיה לאורך כל מהדורות החדשות, בטח כשנציגי הציבור שלנו, אלה שאמורים לדאוג לדור העתיד שלנו, מופיעים על המסך.