רביעי, 19 בפברואר 2003: יחסי יוצר-קהל

פרקים מיומנו האישי של אהד פישוף

אי-מייל לב.ס:

דמיין שהיית מופיע עם עבודת סולו באמצע דיזנגוף-סנטר ביום שישי אחר הצהריים. זוהי פחות או יותר המקבילה התיאטרלית לפרסום של יומן אישי במגזין אינטרנט כללי, שאינו תלוי מנוי; לא במובן שזו אינה במה מתאימה (תנאי הקריאה אינם אמורים להיות מושפעים באופן משמעותי על יד ההקשר), אלא מבחינת סוג התגובות שאתה עשוי לעורר. זו כיכר השוק. כל עובר אורח מרגיש מחויב להשמיע בקול את דעתו הלא מעניינת, וכמובן שהעובדה שהוא יכול לעשות את זה בעילום שם רק תורמת לחגיגה. בקיצור, נפלתי, לא חושד בכלום, היישר אל לב המיינסטרים. והחלק המדכא הוא שזה (וואלה) אפילו לא המיינסטרים.

רוב המגיבים הם מהסוג הלעגני, האגרסיבי, שרק רוצה לצמצם את המרחב שלך – הסוג של 'אתה לא עובד עלי עם המילים הגדולות והרעיונות היומרניים שלך, אז מה אם אתה קצת מפורסם, הנה תראה, זה לא עושה עלי שום רושם'. אחרי האידיוטים האגרסיביים, יש את החבר'ה עם הכוונות הטובות ('גדול אחי! נושאי המגבעת! בהההההההה!!! ררררררררר!'), את מעריצי נושאי המגבעת בהאנג-אובר (שמתקשרים רק באמצעות ציטוטים מתוך שירים, ולא מבינים למה אתה לא יכול פשוט להיות מי שהם חושבים שאתה), ואת אלה, הבודדים, שבאמת מעוניינים. לאף אחד מכל האנשים שהגיבו על הפרק הראשון ביומן בתחילת השבוע (היו שם בערך חמישים תגובות) לא היה משהו משמעותי להגיד על הטקסט עצמו.

זה דיכא אותי לשעה בערך, עד שהבנתי שהדבר הכי טוב לעשות, זה לא רק להתעלם מכל התגובות גם יחד (זה די ברור – מה עוד אפשר לעשות?), אלא אולי גם להימנע מלקרוא אותן בעתיד. לא שאני לא סקרן - ברור שכן. אבל כשאתה נחשף לדברים האלה, אתה עלול, גם באופן בלתי רצוני, להתחיל לקחת אותם בחשבון. למה זה רע?

אז ככה: הטקסט הכי טוב שאני מכיר על יחסי יוצר-קהל מנקודת המבט של היוצר, נכתב על ידי בריאן אינו, בתשובה למעריץ שייסד קבוצת דיון ברשת (בנושא 'בריאן אינו') וביקש מאינו עצמו להיות מעורב בה. אינו סירב להזמנה, אבל גם הסביר למה, באופן שמתמודד פעם אחת ולתמיד עם הנושא העדין והמלא באי-הבנות הזה. בשביל רוב האנשים, אמנים הם או חבר'ה טובים שמתקשרים בסבלנות אסירת תודה עם האוהדים שלהם, או טיפוסים ארוגנטים, מלאים בעצמם מדי בשביל להעריך את הציבור שעוקב אחר העבודה שלהם. כפי שאתה יודע, זו ממש לא הנקודה:

"אולי תופתע לגלות שאני לא מעוניין להצטרף לרשימת התפוצה שלך. אל תבין לא נכון - אני מאוד שמח שאתה עושה את מה שאתה עושה, ואני מרוצה שיש מספיק עניין בי ובעבודה שלי כדי להמשיך לקיים אותה, אבל באופן אישי אני פשוט לא רוצה חלק בזה.

"אתה בוודאי תוהה מדוע. אני חושב שהסיבה שאני חש אי-נוחות ביחס לכאלה דברים היא, שזה הופך למשא על כתפי. אני מתחיל להרגיש מחויבות להצדיק ציפיות כלשהן, במקום פשוט ללכת בעקבות האף שלי להיכן שהוא רוצה להוליך אותי באותו הרגע. כמובן שלהצלחה יש יתרונות רבים, אבל אחד החסרונות הוא, שהיא מציבה אותך בעמדה בה אתה מתחיל לחוש אחריות כלפי רגשות של אנשים אחרים. מה שאני תמיד שומע הן גירסאות על 'למה אתה לא עושה עוד תקליטים כמו - (השלם את שם האלבום)?' או 'למה אתה לא עובד יותר עם – (מלא את שם האמן)?'.

"אני לא יודע למה, אלו שאלות שלא ניתן לענות עליהן, למה זה כל כך חשוב לכם, עזבו אותי במנוחה... אלו הן כמה מהתגובות שלי. אבל הסיבה הכי חשובה היא, 'אם הייתי שומע בקולכם מלכתחילה, לא הייתי מגיע לשום מקום'.

"למרבה הצער, אוהדים יכולים להיות כוח אדיר של שמרנות, התקבעות. מובן שזה נפלא לזכות בהערכה על דברים שעשית – למעשה, זוהי התמורה הרצינית היחידה, מכיוון שהיא גורמת לך לחשוב 'זה עבד! אני לא מבודד!' או משהו כזה, וזה גורם לך להרגיש מחובר לתרבותך שלך ולהודות על כך. אבל מצד שני, יש לחץ אדיר למחזר את עצמך, לעשות עוד מהדבר הזה שכולנו אהבנו כל כך. אני לא יכול לעשות את זה – אין לי את ההתלהבות הנדרשת כדי לקדם פרויקטים ידועים מראש (זוהי לא כל כך שאלה של טוהר אמנותי או אידיאלים: אני פשוט משתעמם), אבל בה בעת אני מרגיש אשם על שאני 'נוטש את הקהל שלי', בכך שאני לא עושה דברים שהם כנראה רוצים שאעשה. אני מעדיף לא להרגיש את האשמה הזו, אז אני נמנע מסיטואציות שעשויות לגרום אותה.

"הבעיה היא, שאנשים כמעט תמיד מעדיפים את מה שעשית לפני כמה שנים – זה תמיד היה נכון. הבעיה הנוספת היא, שגם אני מרגיש כך לעתים קרובות! גילוי של דברים הוא עניין מגושם ולא סדיר, ובהתחלה התוצאות לא עומדות טוב בהשוואה לעבודה הבוהקת והטעונה של העבר. אתה מוכרח להזכיר לעצמך שוב ושוב, שגם העבודות הקודמות עברו את אותו תהליך. זו עוד בעיה עם מצבים שגורמים לך לחשוב על העבר שלך – אתה שוכח את המקור שלו ומתחיל לחוש יראת כבוד חסרת תכלית כלפי עצמך הקודם – 'איך עשיתי את זה? איך הגעתי לרעיון הזה?'. הכאן ועכשיו היומיומי תמיד נראה פחות זוהר באופן יחסי, מהפעם הסוגה בשושנים - חוץ מבשעות הקסומות בהן האצבע שלך בדיוק על הדופק, והזמנים הללו מתרחשים רק כשאתה נוטש את חבל ההצלה של ההיסטוריה שלך עצמך".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully