מיס ישראל

ההתלהבות בה קיבלו גולשי וואלה! את ענבל גבריאלי היא שדרוג של הפנטזיה הישראלית הוותיקה מכולן - לנרתק בעלת כותפות (ובעברית, לתלמידי בית הספר היסודי: לזיין קצינה). כמיהה אינפנטילית זו מסגירה תשוקה ישראלית לדפוק את המערכת, לשגל את הסיסטמה. לדאבוננו, הפוליטיקה הישראלית מעוטרת לכל שביל ההיסטוריה בפקאצות עם גזרה של מחבת תרמי לטיגון ועם גישה צייקנית לחיים, משהו על התפר בין גולדה מאיר לזהבה גלאון. ואם לחדד: איפשהו בין סקלרוזה לנוירוזה. ועל כן יש לברך ולהשתפך טובות על הצטרפותה של ענבל גבריאלי זו, שהיא אמנם פצצת פרלמנטריזם בהתהוות, בפן מהודק ובקו איפור החלטי, ובכל זאת – יש בה משהו לא נגיש.

כמו מדו סופראנו, כך גם עם ענבל, כל תלמידי השנתון רוצים ללכת לאכול גלידה, אבל מפחדים שאבא שלה ירסק להם את הגביע בתוך ארובת העין. ואם לא אבא, ענבל בעצמה נראית כמי שהפטירה איזה "אתה בטח צוחק" ענייני למחזר אופטימי, שאך זמם צעד בכיוונה. כמו יהלום שחור, כך ענבל, היא קישוט מפואר לכל צוואר – סמל סטטוס ואצבע משולשת גם יחד – אבל הנאה שבצידה סכנה, אי נחת מפני הצעד הלא נכון, המשפט שלא נאמר בעתו, הזווית הבעייתית של הנחת האצבע הרעבה על ירכיה העטופות בבד מחויט. אורגזמה בחדרים האחוריים של ועדת חוק חוקה ומשפט לא תצא מזאת, זה ברור.

וכאן נכנסת לתמונה בקארה רענן – גם אם נגזם מעדנות במספרה השכונתית – גילה גמליאל, הלא היא האלטר-אגו החינני והמתקבל על הדעת של ענבל, הפארה פוסט של ברית הבריונים. גילה שלנו, אף היא, ינוקא בחזקת פעוטה, וריאציה על בת השכן ששיפרה את הציונים בבגרות האקסטרנית. יופי לנו. הנה אחת משלנו. נכון, אין לה ברפרטואר לא נרתיק גוצ'י, לא מסקרה מבית לנקום ולא מקטורן פראדה. החליפה שלה נראית כמי שנתפרה על ידי מעצב הבית של "אופנת עזורי" היבנאית, ונעליה – תוצאה של מסע קניות משתלם במתחם אלנבי, אבל מתי התלבטתם אתם, כן אתם, מה ללבוש לכנס פעילים בגני התערוכה? נראה אתכם דופקים עליונית סטרפלס וטייטס מחטב בצבע בזוקה לפגישה עם עוזי לנדאו.

נכון, האיפור שלה נראה תוצאה של מתיחה סרת טעם של שירותי הביון העיראקיים על חשבונה, אבל בכל זאת, אנשים, ובעיקר נשים, תקנו אותי אם אני טועה כשאני גורס שגילה היא בסך הכל ייצוג נאמן למדי של הנעשה ברחובות ישראל. כך, פחות או יותר, נראות בנות עירנו, כשהן בדרכן לניקוי היבש, לנס קפה על חלב בקפולסקי ולהפסקת סיגריה בחדר הצילום במשרד: לא זוהרות, נכון; לא מרתקות, נכון; לא פטריות תשוקה מורעלות, נכון; לא מחווה ישראלית ללורן באקול, נכון. סתם נשים, אנשים, בני אדם, כמוני וכמוך, כמו בספסלים האחוריים של המנזה באוניברסיטת בן-גוריון (בנגב!). כתמים נעלמים מעין, שבבים בודדים מני אינספור כמותם, שמרכיבים את היומיום, את העכשיו ואת הכאן. את ישראל האמיתית, זאת שאינה מקמפיינת לאופנת רנואר.

והרי גילה זאת צריך שתהיה מופת וסימן לכולנו, אנונימיים כאפרוריים, שהנה גם מאצלנו, גם משורותינו, עלתה ובאה להיכלי השלטון נהגת מונית שירות לשעבר בקו גדרה-מזכרת בתיה. הנה כי כן, גם לנו, אזובי החצ'קון, אבירי האקנה והגזרה המתעגלת חליפות, יש עוד תקווה – קצה אור במנהרה החשוכה של הבינוניות ופוטנציאל הקידום האפסי. גילה שלנו, גמליאלה בת גמליאלים, עשתה זאת! הביטו בתמונתה בראש העמוד: כמה צוהלת היא, כמה אותנטיות בשמחת הניצחון העממית שלה – כחוגר שהפך לגנרל באחת היא מנופפת לנו, הפרולטריון הרוכש את מוצריו בקרית-גת ובבאר טוביה, נפנוף של ניצחון. עפיפונית אנושית שכמותה.

קחי הרוח, שאי את גילה אל-על, לדרגים הבכירים ביותר, לחלונות הגבוהים ביותר, לפנטהאוז היוקרתי ביותר, לוועדה הממלכתית ביותר, שם תהיה לנו שופר ופה וייצוג הולם ונאמן – לא, לא למזימותינו הפוליטיות וליעדינו החברתיים. גילה תתייצב שם כשיח קוצני בלב חוחים, שלט אנושי חי ונושם, תזכורת עד לברונים ולרוזנים, כי אלה הם פנינו, זו גזרתנו, זה טעמנו בלבוש, זה כוחנו בהתאמת צבעים. ואותו בר מזל שיעלה אל יצועה יוכל לומר בלב שקט: אמנם לא באתי בשערי המאיון העליון, אבל זיינתי בשם העם. את עם ישראל כולו. הלא הוא גילה גמליאל.