The Raven, הדיסק החדש של לו ריד, הוא חתיכת ניג'וס רציני. זה דבר שכואב להגיד, שהרי בכל זאת לו ריד זה לא מישהו שאתה יכול להסתלבט עליו בכיף ולצאת נקי, אבל כאן באמת שאין ברירה: לו ריד בא לחלוק כבוד לאדגר אלן פו, שעל כתביו מבוסס האלבום הזה, ויצאה לו קשקושיאדה תיאטרלית לא ברורה שמערבבת בין רוקנרול לו רידי שכולם מכירים ואוהבים לבין קטעי הקראת שירה מלאי פאתוס ווייב קברטי היישר מהמאורות הנודניקיות ביותר.
מבחינתו של ריד החיבור בינו לבין פו, הן מבחינה אישית והן מבחינה היסטורית, הוא מתבקש והכרחי: הכתיבה המסויטת והאפלה של פו על אודות משוגעים ורוצחים ואימה ומוות וכל מיני ומיני כולרה הולידה, בין השאר, את קופת השרצים של וויליאם בורוז, שבתורו העביר לאנשים כמו ריד את המיץ של הזבל שבקרנות הרחוב של הרקבוביות האנושית והדקדנס המגניב. כך שבThe Raven לו ריד סוגר מעגל עם אחת המורשות האמריקאיות הגדולות ביותר: סמים, הרס עצמי, אובססיה, וויסקי טוב. אלמנטים שלא היו זרים לו אף פעם, אבל שעכשיו הגיע הזמן להוקיר, פומבית רשמית והקלטתית, את מי שבאמת היה שם לפני כולם. אדגר אלן פו היה האורגינל תקראו את The Tell Tale Heart ותראו שפו הלך על הצד הפרוע בכאלה דרגות מפחידות שבאמת כל מי שבא אחריו, עם כל מעשיות הביט ג'נריישן, יכול רק לנשק לו את המזוזה.
אבל לענייננו: בThe Raven לו ריד מנסה להעביר את המהות של אדגר אלן פו בשירים וניגונים, עניין בעייתי לכשעצמו, שהרי לא מדובר כאן ב"ספר הג'ונגל", אלא בקלאסה של אימה ומסתורין, דברים שאתה אולי אוהב לקרוא, אבל לא ממש רוצה לשמוע. ואכן, התקליט הזה, שמבוסס על מחזה שריד כתב וביסס על יצירתו של פו, נשמע כמו תיאטרון פרינג', שזה הדבר הכי מעליב שאני יכול להגיד על לו ריד. ויש גם ביצוע תמוה להמנון החתונות Perfect Day (מי שמזמזם עכשיו, שיפסיק).
המשתתפים כאן הם מהמכובדים שבמכובדים: סקסופוניסט הפרי-ג'אז אורנט קולמן (לאן נעלמת? לא רואים אותך, לא שומעים אותך), דייויד בואי, לורי אנדרסון, השחקנים המעולים וויליאם דפו וסטיב בושמי, שמקריאים כאן משיריו של פו וכהנה וכהנה נגנים שמלווים את ריד כבר תקופה ארוכה. כל המי ומי הנ"ל עושים את מלאכתם כצפוי, אבל לדיסק הזה אין ישועה: הקטעים אמנם קצרים, אך דרמטיים ונפוחים בצורה לא ממש נסבלת. כן, אני יודע, פואמות זה דבר רציני, אבל לא צריך להגזים ולהוציא דברים מכלל פרופורציות. אולי בגלל זה לו ריד הוא לא הבנאדם המתאים לעבד את עבודתו של פו: השילוב הלא כיפי בין שני אנשים שמטבעם הם לא כיפיים (וככה אנחנו אוהבים אותם) מייצר בדיסק הזה תחושה של קיפאון. ריד הוא יותר מדי רציני ומבוגר בשביל הפרויקט הזה. כאן היה נדרש מישהו שיפלפל את יצירתו של פו, ולא יבסס אותה במימדים שכבר היו לה. אני בהחלט יכול לדמיין את ג'סטין טימברלייק קורא את "העורב" ומעניק לו רובד קינקי הרבה יותר מאשר לשמוע את לורי אנדרסון מלחששת את המובן מאליו.
כוחו של לו ריד עוד במותניו (הדיסק הקודם שלו, Ecstasy, היה ענק). The Raven הוא פרויקט של אהבה שהתפקשש: ריד לא מרוויח מאדגר אלן פו, ופו לא מרוויח מלו ריד. וכששני ענקים כאלה מפסידים, אני בטח ובטח שלא עושה חיים.
The Raven, לו ריד, הד ארצי
קשקושיאדה
20.2.2003 / 13:04