הגם אתה, דיזינגוף?

סיפור המסגרת של "The Yards” (מצטער, פשוט לא יכול לקרוא לזה "רחובות מושחתים") עוסק בהתנהלות המסואבת והמאפיונרית של עסקי הרכבות התחתיות בניו יורק. לא מדובר בנושא חדש (בירוקרטיה עירונית מטונפת) או בדרך חדשה לתקוף אותו (תהליך טיהור מבפנים), וגם סופו של הסרט לא יפיל זוגות משקפיים בפואנטה מרעישה. ובכל זאת, בזכות בימוי קצבי וחכם ושפה קולנועית מרתקת וכמעט מדעית (אם כי לא חדשנית) הופכת הצפייה בסרט לחוויה מהנה ומזככת, סוג של נסיעה איטית ברכבת הרים.

כבר נכתב כאן בעבר על חשיבותו של שוט הפתיחה של סרט. "The Yards” נפתח בשוט פתיחה מדהים – צילום מתוך רכבת המתחילה את נסיעתה במנהרה ויוצאת החוצה, אל האור. בדיוק כמו הרכבת, כך נעה דמותו של גיבור הסרט, ליאו (מארקי מארק, הוא מארק וולברג - "יומן נעורים", "לילות בוגי"), לכל אורך הסרט מהחושך של הכלא והצרות העוקבות אל האור של הטיהור המשפטי והמוסרי. למען האמת, ליאו יהיה הדמות היחידה בסרט לה תראו את העיניים. מלבדו הוצללו פניהן של כל הדמויות במשוואה פשוטה – חושך בפנים שווה חשיכה מוסרית.

אז נכון, משחק הצללים המוסרי הזה לא מחדש הרבה (ראו סרטים של ברגמן, וולס), הדמויות של ג'יימס גריי ("אודסה הקטנה") לוקות בפלקטיות מעט מביכה וכאמור גם לא מדובר בתסריט גדול, אבל השליטה הטוטאלית של גריי בשפה, בהתנהלות האיטית והמפחידה של המצלמה ובפס הקול המטריד, המשלב דרך קבע רעשים של מסילות ופסי רכבת רוטטים, הופכים את "The Yards” למשהו הרבה יותר טוב מ"הגרינץ'".