למרות ההפקה המצועצעת, האופרה המצליחה בעולם כבשה גם את ישראל

לה טרוויאטה של ורדי, שהייתה האופרה הראשונה שהוצגה בארץ ישראל, חוזרת לתל אביב עם הפקה יוקרתית ונוצצת (תרתי משמע). למרות הניסיון לאנוס מודרניות על הסיפור הקלאסי, הביצועים המרשימים של המקהלה ושל הילה בג'יו בתפקיד הראשי של ויולטה הופכים את ההפקה למוצלחת

02/08/2022
לה טרוויאטה(צילום: יוסי צבקר)

בזמן שהארץ סוערת, ובצדק, סביב פרשה בה גברים עשירים ומפורסמים ניצלו לכאורה את תהילתם כדי לבלות במיטתם עם נערות בנות 15 - מעניין להיזכר בסיפורה של מארי דופלסי, שמראה כמה אמות המוסר של העולם השתנו בתוך 200 שנה. וטוב שכך.

מארי נולדה בשנת 1824 בכפר השיתופי נונו-לה-פן במחוז אורן בצפון צרפת. מגיל צעיר (מאוד מאוד צעיר) היא הבינה שגברים נמשכים אליה, דווקא בגלל החיוך הילדותי שלה וגזרתה הנערית. היא הבינה שגברים מוכנים לשלם כסף כדי להיות במחיצתה. היא הייתה רק בת 15 כשעברה לפריז והפכה לקורטיזנה. כינוי מכובס, כמעט רומנטי, למקצוע העתיק בעולם.

דופלסי נהגה להסתובב עם פרחים במחשוף שלה. פרחים לבנים סימנו שהיא פנויה, בעוד פרחים אדומים סימנו שהיא במחזור, ולכן לא זמינה לתת שירותים מיניים. בכסף ובמעמד שרכשה מבילוי עם הגברים החזקים של פריז, היא רכשה לעצמה השכלה. היא למדה לקרוא ולכתוב והחלה להתעניין בנושאים ברומו של עולם, מפוליטיקה ועד תרבות. הלקוחות שלה אהבו אותה בזכות יופיה המסתורי וגופה הצנום, אך נהנו גם משיחה קולחת איתה. היא עשתה לה שם כאחת הנשים השנונות בפריז.

לה טראויאטה באופרה הישראלית. יוסי צבקר,
לה טרוויאטה(צילום: יוסי צבקר)

כשהייתה בת 20 פגשה דופלסי את אלכסנדר דיומא הבן. הממזר של מי שזכה בחייו לכינוי "מלך פריז" חי את כל חייו בצלו של אביו, הסופר המפורסם שכתב את "הרוזן ממונטה כריסטו" ו"שלושת המוסקיטרים". לעומת אביו הנערץ, דיומא הבן כתב על החיים האמיתיים שלו. כך למשל כתב את "הבן הבלתי חוקי", מחזה שמוסר ההשכל שלו הוא שגבר שמכניס אישה להיריון צריך להינשא לה (דבר שאביו לא עשה). הפגישה של דיומא הבן עם מארי דופלסי יהפוך אותו לסופר מפורסם בזכות עצמו.

הרומן הקצר בין דופלסי לדיומא היה הרקע לספר "הגברת עם הקמליות", אחת מהקלאסיקות הצרפתיות המהוללות בכל הזמנים - הן בגלל התיאורים הבלתי מתפשרים של התרבות הפריזאית של המאה ה-19, והן בגלל הביקורת שהקדימה את זמנה בענייני מוסר. זה סיפור אהבה טרגי, וסיפור אנושי קורע לב. דופלסי, כמו דמותה הספרותית, תמות בגיל 23 (החוקרים חלוקים אם הוות נגרם ממחלת השחפת או מחלת מין, כאילו שזה משנה). סיפור חייה יעובד לבמה, יהפוך ל"לה טרוויאטה", אחת האופרות המצליחות בכל הזמנים וגם יהווה את הבסיס לסרט "מולין רוז'".

לה טרוויאטה היא עדיין אחת האופרות הכי אהובות בעולם. בעצם, כדאי לנסח מחדש: לה טרוויאטה היא האופרה הכי מצליחה והכי מבוקשת בעולם - שזוכה מדי שנה להכי הרבה הופעות מזה עשורים. ככל הנראה מדובר באופרה שזכתה להכי הרבה ביצועים אי פעם. מאז מלחמת העולם השניה ועד לפרוץ מגפת הקורונה, אי אפשר היה למצוא שנה בה האופרה לא בוצעה באחד מבתי האופרה הגדולים בעולם. בשנת 1923, כשבקולנוע עדן בתל אביב הקטנה הועלתה לראשונה הפקת אופרה ישראלית - הבחירה ב"לה טרוויאטה" הייתה כמעט טבעית.

עוד בוואלה!

הדור הבא של הטיפול בעזרת קנאביס רפואי

בשיתוף סאיקי
לה טראויאטה באופרה הישראלית(צילום: יוסי צבקר)

האופרה הישראלית חוזרת בימים אלה ליצירה האופראית הראשונה שהועלתה בתל אביב, עם הפקה מודרנית ונוצצת (תרתי משמע לעתים) של המאסטרפיס של ורדי. אציין מראש שפחות התחברתי לבימוי של אלסנדרו טאלבי, שהעביר את העלילה לתקופתנו בצורה קצת גמלונית. הבחירה להציג את הכמיהה לחופש של ויולטה, גיבורת האופרה, על רקע אורגיה לא הוסיפה שובבות לאופרה, אלא טשטשה את המורכבות של האופרה של ורדי, שנחשבה בעבר הלא רחוק לקיצונית ברעיונותיה - בלי להשתמש במיניות מוחצנת על הבמה. גם השימוש בבמת האופרה הגדולה כסוג של תצוגת אופנה הרגיש כמו גימיק שלא הצדיק את עצמו. ייתכן כי חובבי אופנה רציניים ממני נהנו מהעניין, אלא שבעיניי הדבר לא רק שלא הוסיף אלא קצת השתלט על החוויה המוזיקלית.

למען הסר ספק, החוויה המוזיקלית הייתה כמעט מושלמת. המילה "כמעט", בלית ברירה, תמיד תוצמד לכל סולנית - טובה ככל שתהיה - שתיכנס לדמותה של ויולטה. מדובר באחד התפקידים הכי מאתגרים בקאנון האופראי. בכל מערכה נדרשת יכולת קולית שונה, כאילו ורדי בכלל התכוון לחלק את קטעי השירה בין כמה זמרות שונות. הילה בג'יו הישראלית נתנה הופעה משובחת מתמיד. היא התמודדה בגאון עם המערכה הראשונה והמאתגרת, אך הרשימה באמת עם הקטעים הדרמטיים של המערכה השניה, והקטעים הליריים והטראגיים של המערכה השלישית.

לה טרוויאטה(צילום: יוסי צבקר)

בעולם הדיגיטלי בו אנחנו חיים, קשה לזמרת אופרה להתמודד עם העובדה שכל אחד מאיתנו יכול להיכנס ליוטיוב ולשמוע את מריה קאלאס בתור ויולטה. ספק אם אי פעם מישהי תצליח לשחזר את הביצועים המושלמים של הדיווה האולטימטיבית. לזכותה של בג'יו יש לציין כי היא לא מנסה (כמו רבות אחרות) לחקות את קאלאס, אלא מציגה את היכולות המפוארות שלה תוך כדי התמודדות מוצלחת עם מוגבלות "הווליום" שלה בחלל הענק של המשכן.

זו הייתה גם שעתה היפה של המקהלה של האופרה הישראלית, שיחד עם התזמורת של דן אטינגר הציגה עוצמות ודיוק. הגבול בין ביצוע עוצמתי לביצוע צעקני הוא מאוד דק, ונראה שאטינגר הצליח להביא את המקהלה בדיוק אל הקצה, לשמחתו של הקהל הישראלי שאוהב את האופרה שלו כמו שהוא אוהב את הקפה שלו - כמה שיותר חזק ועוצמתי, יותר טוב.

הבריטון הרומני יונוץ פאסקו, שביצע בעבר לא מעט תפקידים מוצלחים באופרה חזר לעוד סיבוב מוצלח בתור אביו של המאהב אלפרדו. הדואטים בינו לבין בג'יו היו מהרגעים המוצלחים בהפקה. דווקא הטנור האיטלקי אורסטה קוזימו, שהגיע להפקה ראשונה של האופרה הישראלית עם רפרטואר מרשים, כולל הופעות בלה סקאלה ועוד בתי אופרה גדולים - הפתיעה לרעה עם הופעה די אנמית בתור אלפרדו. במערכה השלישית נראה שמשהו בו נפתח קצת. ייתכן כי תפסתי אותו בערב רע, או שאולי הקול הבהחלט מרשים שלו מתאים יותר לביצוע קונצרטנטי.

מדובר באחד מסיפורי האהבה הטרגיים היפים שאי פעם נכתבו, אלא שמשהו בהפקה המצועצעת וביכולות הדרמטיות המאכזבות של המאהב הצליחו לפספס את הדרמה. ובכל זאת, קשה לבוא בטענות אל מול הביצועים המוזיקליים המרשימים, ואכן - הקהל שמילא את בית האופרה מפה לפה עמד דקות ארוכות והמשיך למחוא כפיים לאטינגר והתזמורת. זה כל הסיפור.

  • לה טרוויאטה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully