וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מלך בשר ודם: בחזרה לחייו המופלאים של המאסטרו הגדול - צביקה פיק

שי להב, מעריב

עודכן לאחרונה: 19.8.2022 / 9:27

הוא ייבש פה ביצות ענק של פופ דלוח שהפך לזהב, היה לפסקול של ישראל השנייה וזכה להכרה ולהערכה שכה ייחל להן עוד בחייו. שי להב מביא מבט נדיר על שנותיו האחרונות של פיק

צביקה פיק בריאיון אחרון/רשת 13

השיחה האחרונה שלי עם צביקה התקיימה יומיים לפני מותו. בתשובה לשאלה "מה שלומך?", הוא חזר על המנטרה שהכרתי היטב לאורך השנה האחרונה, שבה ליוויתי אותו במסגרת סרט דוקומנטרי שעליו שאני יוצר ליס דוקו. "אל תשאל", הוא נאנח בפולניות, "אני עסוק יותר מדי. משבע בבוקר עד 12 בלילה, אני כל הזמן על הרגליים".

למוד ניסיון, לא שאלתי הפעם מה מעסיק אותו כל כך. כי ידעתי היטב שמדובר בסיפור שהוא מספר לעצמו, כדי להרגיש שהוא עדיין על הסוס. עדיין צביקה פיק מלך מלכי המלכים של הפופ הישראלי, ולא האיש הבודד והמוגבל גופנית שהפך להיות. והרגשתי גם שהוא יודע שאני יודע. סוג של משחק עדין שהתפתח בינינו, שבו הדברים נאמרו ללא מילים.

צביקה מעולם לא השלים עד הסוף עם העובדה שהוא כבר לא בפיק. זה היה נכון לשנות ה־80 השחונות, שבהן נבעט מכס זמר העשור והפך לבדיחה בקרב חוגים נרחבים. ונכון גם לפרק של אחרי האירוע המוחי שעבר, שבו לא היה מוכן לקבל את ההשלכות. חוסר הנכונות שלו לוותר היה הדלק המרכזי בחייו. דלק אינסופי. מועשר. גרעיני בכלל.

הדחף האובססיבי שלו לחזור לפסגה אפשר לו להפוך לנסיך הגאות והשפל של המוזיקה הישראלית. מלך הקאמבק. ובסופו של דבר, להפוך לאגדה עוד בחייו, בשעה שרבים מבני המחזור שלו הלכו ונמוגו אל תוך השכחה.

צביקה פיק. יהונתן שאול, מעריב
צביקה פיק/מעריב, יהונתן שאול

אבל לצביקה היה מקור נוסף של אנרגיה, קשור ולא קשור. ואני מתכוון לתחושת הדחייה הנצחית שחווה המהגר הצעיר מפולין הנריק פיק מידי הישראליות. תחושה שעברה גלגולים רבים, אבל בסיסה נותר איתן. לא משנה כמה תקליטים הוא מכר, וכמה תארים גרף בדרך למעלה, האליטה התרבותית במדינה הזו מעולם לא קיבלה אותו עד הסוף.

למעשה, צביקה פיק היה נציג מהימן של ארץ ישראל השנייה, עוד לפני שמישהו אפילו חשב על הביטוי הזה. מהרגע שהגיע לארץ הוא נראה שונה, כמעט במפגיע, ממה שנתפס אז כצבר האולטימטיבי. הוא התהלך בשיער ארוך ובבגדים צבעוניים, למול החאקי הקצר והסנדלים התנ"כיים. השירות הצבאי שלו, אם בכלל התקיים, היה קצר ולא משמעותי. במקומו, הוא שירת בחזית המועדונים של רמלה, בסיירות המובחרות של להקות הקצב. מבצע שירי רוק'נרול מלוכלכים באנגלית, בתקופה שהרדיו שידר רק שירי להקות צבאיות מלאי פאתוס.

האמת היא, וזה פרק שמעט נשכח בהיסטוריה, שלהקות כמו השוקולדה של פיק דווקא הופיעו מול חיילים. הם היו הלפתן, אחרי המנה העיקרית והמעיקה של הלהקה הצבאית. הרגע שבו החיילים יכלו להתפרק באמת. ועדיין, בהיררכיה התרבותית של ישראל, מקומם היה נמוך מים המלח. ההצטרפות של פיק למחזמר "שיער" בתפקיד הראשי הפכה אותו אומנם בן לילה לכוכב גדול, שתמונותיו פיארו את עיתוני התקופה, אבל גם הציבה אותו - לראשונה - כחשוד המיידי של שומרי הטעם הטוב, שלא ידעו איך לאכול את הפולני הגבוה והרזה הזה, שנראה כמו האביר בן דמות היגון.

כשפיק החל את קריירת הסולו שלו, ב־1971, הוא נדרש להיעזר בכותבים שכבר היו מקובלים אז כמו אהוד מנור ויהונתן גפן כדי לפזר את ענני החשדנות. ועדיין, גם הם לא הספיקו כדי לבלום את שלל ההתבטאויות המזלזלות שהגיעו מאזורי האליטה. ב־1972, כשפיק השתתף ב"ערב שירי משוררים" הראשון שנערך בגלי צה"ל, שם הלחין וביצע את "צער אינו משאיר סימנים" של נתן זך, מבקרת התרבות המיתולוגית הדה בושס כתבה: "עצרתי את עצמי לא לנפץ את התקליט למשמע גרסה וולגרית וקלוקלת זו".

sheen-shitof

הסוד? שחיית חתירה

ביקור קצר בבריכה שינה לי את החיים - וגם לכם זה יקרה

בשיתוף TI SWIM
הלוויה של צביקה פיק. ראובן קסטרו
הלוויתו של צביקה פיק/ראובן קסטרו

באותו זמן בערך אריק איינשטיין - שהיה פחות או יותר האנטיתזה של פיק בכל מובן - אמר על השירים שלו בראיון עיתונאי: "אני צריך פתק מרופא בשביל דברים כאלה". בעיניים עכשוויות, מדובר בביטוי מקומם, שכולו התנשאות. אבל בראשית שנות ה־70 זה היה הבון טון. וככל שפיק הצליח יותר, כך הוא גם עורר יותר ביקורת. התוצאה הייתה שהוא הפך לאליל נוער, אולי הראשון שהיה כאן, וזכה בהצלחה מסחרית יוצאת דופן. אבל לא הצליח לקבל את הלגיטימציה שכל כך שיווע לה מצד הממסד.

גם כשניסה להיתפס כאומן רציני, באמצעות הלחנה של שירי משוררים דוגמת נתן יונתן ואלכסנדר פן, השירים אומנם הפכו ללהיטים גדולים, אבל הדימוי שלו לא השתנה. פרח אשכנזי, שמתעניין רק במעריצות ובבגדים נוצצים, שר שירים פשטניים על אהבה ובמקום להופיע באינטימיות בצוותא או בקיבוצים מחפש במות ענק ראוותניות. העובדה שפיק גם פזל פוליטית לליכוד, אפילו השתתף בעצרות של המפלגה לצד אריק שרון, רק העמיקה את התיעוב כלפיו.

והתיעוב הזה התפרץ במלוא עוזו החל מראשית שנות ה־80, ברגע שפיק איבד את מגע ההצלחה. עיון בעיתוני התקופה מגלה התקפות ארסיות, מרושעות ממש, שגם כעיתונאי מוזיקה ותיק שהביקורת לא זרה לו נאלצתי לשפשף את עיניי בתדהמה למולן. צביקה פיק הפך לבדיחה פומבית, ושורה ארוכה של עיתונאים פשוט רמסו אותו בתורם. כאילו הענישו אותו על כך שהעז לחרוג מדין התנועה, ולהציג אלטרנטיבה צבעונית, פופית ומגניבה למוזיקה הישראלית הנפוחה מחשיבות עצמית.

צביקה פיק בריאיון אחרון לרשת 13. רשת
צביקה פיק/רשת

ועכשיו, אני רוצה לסייג את הקביעה האחרונה בשני מישורים. קודם כל, גם באופן אישי נמניתי בעבר עם מחנה החובטים בצביקה פיק. ונדרשו לי שנים ארוכות כדי להבין שמאחורי להיטי הפופ המוכרים עד לעייפה שלו מסתתרת גאונות מוזיקלית של ממש. כחלק מתובנה רחבה בהרבה שעל פיה אין באמת ז'אנר גבוה או נמוך במוזיקה, וכל יצירה נמדדת בפני עצמה. היצירות של פיק, ובייחוד האלבום "מוסיקה", היו בדיעבד לא פחות מסוגה עילית.

ולסייג השני - צביקה פיק עצמו העניק שיירות שלמות של תחמושת למבקרים שלו. הטענות שלו על כך שמתייחסים רק לחיצוניות שלו ולא למוזיקה היו לאורך שנים ארוכות היתממות לשמה. הייתה לו אובססיה של ממש - אגב, עד יומו האחרון - למדורי רכילות, ולאזכור של שמו בתקשורת.

והוא השקיע חלק ניכר מזמנו ומהאנרגיות שלו בתחומים לא מוזיקליים בעליל, כולל מעריצות. באמצעים שאולי בעידן המי־טו היו עלולים אפילו לסבך אותו. ובשלב מסוים של הקריירה נטש את ההרפתקנות המוזיקלית, שכל כך אפיינה אותו בתחילת הדרך, לטובת ניסיונות חוזרים ונשנים לשחזר איזשהו שטאנץ מנצח, שהפך עם השנים לדהוי ולפרקים אף מביך.

ואחרי שכל זה נאמר, עדיין חייבים לתפוס אותו כלוחם - לאו דווקא מבחירה - במוסכמות התרבותיות הנוקשות שהיו נהוגות כאן עד לשנות ה־70. ולכן גם כחלוץ אמיתי. האיש שייבש פה, במו נצנציו, ביצות ענק של פופ דלוח שהפך לזהב. החדשות הטובות, במובן הזה, הן שבניגוד לפורצי דרך אחרים שזכו להכרה רק אחרי מותם, צביקה הספיק לזכות בהערכה שכל כך ייחל לה עוד בחייו.

אפילו המושג "המאסטרו", שבמקור דבק בו כסוג של בדיחה, הפך עם הזמן לביטוי פומבי של כבוד. מאז הקאמבק האגדי של "דיווה" הוא הספיק לככב ב"כוכב נולד", לראות את שיריו הופכים לשלאגר בימתי ענק ב"מרי לו" ועוד ועוד כיבודים ומחוות. האירוע המוחי שבו לקה בשנת 2018 הפך, על הרקע הזה, לאכזרי עוד יותר. עד שפיק חזר סוף־סוף לשתות מבאר ההצלחה, היא הורחקה ממנו שוב.

בשנה האחרונה, כאמור, ליוויתי אותו במסגרת סדרה תיעודית שאני יוצר עליו ליס דוקו. צביקה היה קליינט קשה, בלשון המעטה. מצד אחד, הוא ביקש לעצמו שליטה גדולה ככל הניתן על המצולם. ומהעבר השני, לא הסכים כמעט לשום הצעה שלנו להצטלם. הייתה לו מבוכה ניכרת מהמראה החיצוני שלו ומהמגבלות הגופניות שנותרו בעקבות האירוע. וגם נוצר פער הולך ומעמיק בין ההצהרות הפומביות שלו בדבר תוכניותיו לעתיד ובין היכולת שלו ליישם אותן. כך, למשל, הוא מיהר לספר לתקשורת על שיבתו הצפויה לבמה, בזמן שהתקשה מאוד לחזור ליכולות המוזיקליות הישנות.

אל תוך הפער הזה, בין מה שסיפר לעצמו ולעולם ובין המציאות, נאלצתי לא פעם להיכנס בזהירות מרבית. שוחחנו בטלפון על בסיס שבועי, ביקרתי אצלו לא פעם בבית הגדול והריק ברמת השרון, וגם קבענו צילומים שהוא הצליח להתחמק מהם בדקה ה־90. בסופו של דבר, הצלחנו להושיב אותו לצילומים, בין היתר לראיון ארוך שהתקיים כחודשיים לפני מותו.

אני לא יכול לחשוף ציטוטים מפורשים מתוך הראיון הזה, שיובא בהרחבה במסגרת התוצר המוגמר. אבל אני כן יכול לומר שהיו בו רגעים מרגשים מאוד, וגם כאלה שבהם צביקה פיק - האיש שגם ברגעי השפל הגדולים ביותר שלו בשנות ה־80 התעקש לטעון שאצלו הכל בסדר - הסכים להציג סימנים של חולשה. לדבר על הקשיים שחווה בעקבות האירוע. על היעדר החברים. על הבדידות.

צביקה פיק ושירה מנור. אדי ישראל, מעריב
צביקה ושירה מנור, אשתו השנייה/מעריב, אדי ישראל

במסגרת השיחות הרבות שקיימנו, דחקתי בו להיפתח עוד יותר. הסברתי שיש המוני אנשים שמתגעגעים אליו. שמשוועים לראות כל סוג של תיעוד שקשור בו. שההתמודדות האמיצה והעיקשת שלו עם השלכות האירוע המוחי יכולה להוות דוגמה לאחרים. צביקה הבין מיד. הוא היה אחד האנשים היותר אינטליגנטיים ומהירי תפיסה שהכרתי (ואגב, גם איש מצחיק עד דמעות). אבל מרבית הניסיונות שלי נהדפו על חומת הגאווה שלו.

הוא לא היה מסוגל לתפוס את עצמו כאדם חלש ומוגבל, לבטח לא להציג את עצמו כך לעולם. ברגע מסוים, כשדיברתי איתו על הרצון שלו לחזור לבמה, הוא ענה "למה לחזור? אף פעם לא עזבתי". אבל צביקה, התעקשתי, לא הופעת כבר כמה שנים טובות. "זה לא נכון", ענה בטון נעלב. "הייתה קורונה שנתיים. אף אחד לא הופיע". ובכל זאת, לא ויתרתי, אתה עברת אירוע רפואי מאוד חמור. אתה לא יכול להתעלם ממנו. "זה בכלל לא קשור", צביקה התרגז. "אני לא עזבתי את הבמה, ואתה עוד מעט תראה אותי מופיע עד שיימאס לך".

זה כבר לא יקרה. לצערי הרב מאוד. חלמתי לראות אותו חוזר לבמה, מחייך כמו ילד קטן ומאושר על רקע תשואות הקהל. ועדיין, צביקה פיק ניצח. המורשת הפופית שלו מחוברת למוזיקה הישראלית העכשווית הרבה יותר מזו של מרבית אלה שהתנשאו עליו. מי שהיה הפסקול של ישראל השנייה, הפך כבר מזמן לאחד מעמודי התווך של המוזיקה הישראלית כולה.

  • עוד באותו נושא:
  • צביקה פיק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully