כבר מהפרומו היה ברור שזו הולכת להיות תוכנית מלאה בדמעות ורגשות דרמטיים יתר על המידה, שבה אנשים מבוגרים זועקים לאמא שלהם - מסוג האירועים שגורמים לי אי נוחות דמוית פיסורה. אבל אז הדברים קיבלו פנייה משונה, כשהגיעה עוזרת לנקות את הבית. אך לא. היא אינה עוזרת, והיא ממש לא מנקה את הבית. סתם מרססת ומורחת דברים שיש להם (אני מנחשת) ריח מאד ורוד. מדובר באישה מהאינסטגרם שהוציאה ליין של חומרי ניקוי, וזה היח"צ היצירתי שארגנו לה. מביך.
ליאור קוקה עברה מחדר לחדר, מציגה לראווה את חומרי הניקוי שרקחה, ומקדמת את מכירתם באמצעות ריסוס כריות, רחרוח פקקים ומלמולים לא ברורים לעצמה. לקח לי שניה להבין שלמרבה המבוכה, הניקיונות הם הקונטקסט שהצליחו למצוא לכניסתן המרגשת של האימהות לבית - איך נאמר בפרומו? "האמא של התוכניות". והרי מה משמעותן של אימהות בחיינו? הרבה אקונומיקה וקצת קובה. לא מעליב בכלל כלפי הנשים שהביאו אותנו לעולם.
בסוף האימהות נכנסו. אמא של שרין אמרה לשרין להשתמש קצת בשכל (תרגום: די כבר עם שחף, הרגת אותנו); אמא של טליה עם הרבה פאסון ועטויה ברעמת השיער המשפחתית, הוציאה מטליה יללות שיותר הגיוני לשמוע ממרינה; אמא של אופק, ג'ינג'ית אנרגטית שמיד השתטחה על מיטתו של בנה; ואמא של ריוואה, שלא ממש הבינה איך היא אמורה להתנהג בסיטואציה הזאת ומי האישה המוזרה שמכריחה אותה לנקות מראות. האם התרגשתי? לא, כי לא אפשרו להם להיפגש בכלל, רק נתנו להם לבכות ושלחו את האימהות הביתה. יותר מוגזם ממרגש, ובעיקר נטול תוכן.
אני חייבת לקחת הפוגה מהדמעות ולעבור למשהו שממלא אותי בתקווה. שחף וטליה מתקרבים, וזה נראה לא רע. הם שוכבים אחד ליד השני על הספה, נרשמו מגעים קטנים של ליטופי ראש ומסאז' בכף הרגל (באח הגדול ישראל זה נחשב פור פליי), ובעיקר דיבורים. כנראה שבמקום לעשות פעולה שאין ממנה דרך חזרה, הם מעדיפים להתכונן לדייט הראשון שלהם בתכנון מדוקדק של חייהם המשותפים. לא לגמרי ברור כמה צחוק וכמה רצינות יש בשיחות הללו, אבל בינתיים זה הדבר שנשאר, ששווה לצפות בתוכנית בשבילו.
טליה רוצה שהילדים שלהם (תאומים, היא חושבת) יילכו לבית ספר ממלכתי דתי. שחף לא מתנגד להפתעתי. כשהיא שואלת אם הוא יקום בלילה ויעזור לה עם הילדים הוא עונה ברצינות "את יודעת שכן". היא אכן יודעת. טליה, שכנראה רגילה לקבל את מה שהיא רוצה, מודיעה מראש שהיא לא רוצה לגור בתל אביב. שחף לא נראה מבסוט אבל עבור גישה חופשית להלנה מטרויה הוא מוכן לגור במושב עם סוס בשם חזקיה, שלושה כלבים וארנב, ומבטיח שאם היא "תדפוק קניה" של 2,000 שקל בקניון, הוא לא יתרגש. מצד שני לשאלתה אם הוא יעשה איתה הסכם ממון, הוא עונה "כנראה שכן". "כאן איבדת אותי" היא מצחקקת בחינניות, "ויש לי יותר ממה שיש לך". שחף, המעט איטי בתגובותיו, לא שואל על מה היא מדברת ומשאיר אותנו ללא המידע החשוב על עושרה הנסתר של טליה, אלופת המשחקים והפלרטוטים. בנות, תרשמו לעצמכן: גברים לא אוהבים ביצ'יות - גברים אוהבים תעלומות.
קבלו את ההיפך מתעלומה - שגם כשהיא מנסה להסתיר היא שקופה כמו ילדונת. שרין לא ממש אוהבת את התפתחות הזאת. היא מכחישה כמובן, וטוענת בשיחה עם ריוואה שאין לה בכלל שום רגשות לשחף - נהפוך הוא - היא אפילו לקחה צעד אחורה כדי שיהיה לו "יותר נוח" להתחיל עם טליה. ב ס ד ר.
ריוואה לא קונה את ההסבר אבל יודעת שלא יעזור לה להתעקש. שחף, באיטיות האופיינית לו, שנראית כמו שלוות נפש, עושה את הטעות ומתיישב לידה. "את כועסת?" הוא שואל. "לא, אני במצב רוח מאד מצוין", היא עונה (כפל המשמעות במקור) ומוסיפה, "אתה ממש לא רלוונטי, שחף". האם יש לך את זה ביותר שקוף, שרין? העלבון מאד ברור לעין, אבל נראה ששחף נוטה להאמין לפסאדה האסופה שהיא מוכרת לו, כמו סטרייט קלאסי.
בעודי שוקלת אם לתקוע לעצמי מזלג בעין או לא, היא ממשיכה להרצאה עם ניחוח משיחי על מילים וחשיבותן בחיים, והוא, במקום להבין את המצב ולנוס, תוקע בה מבט עגל וממשיך לנסות. "אני מכיר אותך", הוא טוען. "אני יודע שיש משהו". "זהו שאתה לא מכיר אותי בכלל, אתה סתם מתיימר. אני בתובנות", היא מתעקשת, בכלל לא כעוסה, מה פתאום, וממשיכה לקרוא מזמורי תהילים בפרצוף שלו, עד שהוא מתייאש והולך לשכב ליד טליה, שעושה לו נעים בשיער יחד עם משה. כנראה ששרין חושבת שעצם העובדה שהיתה כנה לגבי הרגשות שלה עד עכשיו משווה אמינות גם להכחשה שלה, והיא טועה, כי ברור לכל בר דעת מה קורה שם, ושכל הפגנות הכוח המתישות האלה ייגמרו בבכי, לא משנה כמה תשומת לב היא מקבלת ממשה המסכן.
אחרי שליאור קוקה סיימה לכפות על האימהות האומללות את המוצרים שלה, פתח האח הגדול את התריס החשמלי, ובמשך כמה דקות דיירי הבית התרפקו על הזגוגית ובכו, בזמן שהאימהות הבטיחו לילדיהן שהם הכי מהממים וכמה כולם גאים בהם. כמובן שחייבים להגדיש את הסאה, ולגרום לדיירים לבחור רק אחד שיזכה לחבק את אמא. טליה, שרין ואופק בחרו בריוואה - ומה הדבר הראשון שהיה לה להגיד לאמא לה? "אמא, אני אוהבת אותך"? "מתגעגעת אלייך"? לא. "אמא, השמנת". ילדה קקה. אבל לא לדאוג, אמא לא טמנה ידה בצלחת - גם היא הגיעה עם ביקורת והוראות הפעלה: "אל תצעקי, תספרי עד עשר לפני שאת מדברת ותצניעי את הסיגריות". וזהו, זה מה שקרה אתמול ב"אמא של התוכניות".
וואלה, צודקת אמא של ריוואה. אני לא יודעת ריוואה אמורה להצניע סיגריות, אבל ההתנפלויות האחרונות על דניאל לא מוציאות אותה טוב, ובכלל, נמאס מהריטואל הקבוע הזה של הריבים, שרק חוזרים על עצמם, וכלום לא נלמד מהם.
קאזם מתחילת העונה רב באותו אופן עם אותם אנשים, על אותם דברים. נתנאל מדשדש באותה הביצה ובאותם הנושאים. אופק מסתובב בבית כבר חודשים ומתעסק רק בטליה. כרגע הוא תוהה בקול רם "מה יש לטליה ממני?", בתקווה שמישהו יגיד לו שיש לה רגשות לא פתורים כלפיו. לא כפרה. אתה סתם מתיש.
כנראה מחשש שלא יהיה מה לצלם בבית, מסרבים לשחרר את השיטות הישנות שמשתמשים בהן כדי "להפעיל" את הדיירים - מניעת מצרכי בסיס, כדי לגרום להם לאבד שליטה ולהכניס אותם ללופים מעיקים אחד מול השני, שחוזרים על עצמם עד אינסוף.
לא חראם? יש בבית הומו ערבי ימני ששירת בגל"צ - עד שמצאתם אחד כזה אני צריכה להקשיב לו שלושה חודשים צועק לאנשים "אידיוט! אפס! יא חיה בסרט! יא צבועה! יאללה יאללה תתקדמי!"? די בטוח שגם לנתנאל יש תכונות יותר מעניינות מהפרעת האכילה שלו, ורגשות קצת יותר מורכבים מ"אני רעב!".
האדם הסביר זקוק לטיפה יותר מורכבות, לקצת יותר ניואנסים מאשר יחסיו של קאזם עם השוקו, או של נתנאל עם נתחים שונים של בשר. כבר חודשיים הבית עסוק רק באוכל שתייה, קקי ופיפי, וגם האנשים שלא מעוניינים לשקוע בזה נאלצים להיסחף לתוך הריבים המיותרים האלה, לקחת צד ולעסוק בזה שעות כל יום.
אחרי מאות תוכניות נראה לי שאפשר לקחת את הסיכון הזה - לספק להם מספיק מזון וסיגריות, ולהפסיק עם טרור האימהות והתמונות המשפחתיות. תסמכו על הטבע האנושי ואל תדאגו - הם יריבו ויבכו גם אם יהיה להם שוקולד. יצופו דילמות אחרות, שכנראה יחשפו רבדים יותר מעניינים שלהם. בנתיים, בין ריבים כפויים ודמעות מאולצות, כמו בכל עונה, הצופים מתחילים לפתח אדישות, ורק רוצים שזה ייגמר כבר, בדומה לאיך שאנחנו מרגישים כלפי המבצעים התכופים בעזה. זה טבע האדם - תנו לו צונאמי כל יום, בסוף הוא יפתח זימים.