וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

גם אחרי יותר מ-70 שנה, קשה שלא להתרגש מהסוף הכי צפוי בהיסטוריה

עודכן לאחרונה: 26.8.2022 / 0:49

רמי ברוך נכנס לנעליים של כמה מהשחקנים הגדולים בהיסטוריה, והוכיח שאין לו במה להתבייש. נדב נייטס בתפקיד "ג'ורג' קוסטנזה של התיאטרון" גונב את ההצגה לא פעם. ומעל כולן, לאורה ריבלין נותנת תצוגה לפנתיאון. אל תיבהלו מהאורך, ותנו צ'אנס ל"מותו של סוכן"

"מותו של סוכן" בתיארטון הקאמרי. ישעיה פיינברג,
זכה לקהל חדש בזכות סיינפלד. רמי ברוך בתור וילי לומן ב"מותו של סוכן"/ישעיה פיינברג

לאורך הסדרה "סיינפלד", פונה דמותו של ג'רי לחברו ג'ורג' קוסטנזה בשם "ביף" מספר פעמים. המשמעות הייתה ברורה לכל מי שלמד ספרות אנגלית בתיכון באמריקה: ג'ורג' הוא הגלגול המודרני של ביף לומן מ"מותו של סוכן", המחזה הקלאסי של ארתור מילר. הלוזר הגדול ביותר בתולדות הספרות האמריקנית הוא האבטיפוס לדמותו של הלוזר הגדול ביותר בתולדות הטלוויזיה האמריקנית. התכנית שהפכה לאחת המצליחות והחשובות בהיסטוריה החזירה לתודעה את אחת מהיצירות הספרותיות הגדולות של שנות ה-40, אבל האמת היא שהיא מעולם לא הלכה לאיבוד. רוחה מרחפת מעל החלום האמריקני כבר מעל ל-70 שנה.

קשה להפחית מהחשיבות של היצירה המשותפת של המחזאי ארתור מילר והבמאי איליה קאזאן, אבל אולי אפילו קשה יותר להעריך היום בכלל כמה השפעה הייתה לפאוור-קאפל הזה בשנות ה-40 של המאה הקודמת. זו הייתה תקופה בה מילים היו חשובות מתמונות. דמיינו את זה רגע. איליה קאזאן היה כבר במאי זוכה אוסקר (על הסרט "הסכם ג'נטלמני" ב-1947) אבל הוא חזר אל התיאטרון וביים באותה השנה את ההפקה המקורית של "כולם היו בניי", ושנתיים לאחר מכן את "מותו של סוכן". על שני המחזות של מילר הוא זכה בפרס הטוני.

קאזאן נמשך לעבודה עם מילר מכיוון שלדבריו, הוא היה במאי קולנוע די מוגבל. זה די מדהים לשמוע את אחד מהבמאים המוערכים בהיסטוריה מספר את זה על עצמו: "אין לי מנעד גדול כבמאי. אני לא טוב עם מוזיקה ואפקטים... אני במאי בינוני". אלא שקאזאן תיאר את העבודה עם כותבים מסוימים, כמו מילר וטנסי וויליאמס, כמשהו שונה. "כשמחזה או תסריט נוגעים בי... אז יש לי אומץ. אפילו תעוזה", הסביר קאזאן, "יש לי את היכולת לדבר אל השחקנים... לגרות אותם לעשות עבודה טובה יותר. יש לי תחושות חזקות, לעתים אלימות אפילו, והן הופכות לנכס".

מרילין מונרו וארתור מילר לאחר הגעתם ללונדון, 1956. GettyImages
כל מה שמסובך בטקסט של מילר הופך לפשוט ומזוכך על הבמה. מילר בתקופה בה היה נשוי למרילין מונרו/GettyImages

"מותו של סוכן" יצא ב-1949, בתקופה בה מחזות היו סוגה ספרותית פופולרית, ולא פעם ניתן היה למצוא מחזות ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס. באופן טבעי, היצירה המדוברת של ארתור מילר, שכבר עשה לעצמו שם עם "כולם היו בניי", הפך לרב מכר שכזה. הבעיה היא שמדובר במחזה די קשה לקריאה. עם דיאלוגים מקבילים שמתרחשים בעת ובעונה אחת בשני מקומות שונים עוד אפשר להסתדר איכשהו, אבל מה לגבי דמויות שלא ברור אם הן אמיתיות או מתקיימות רק בראשו הדמנטי של הגיבור הראשי? מה לגבי מונולוגים שלמים שדמויות מקיימות בעבר, בזמן ששאר הדמויות נמצאות איתנו בהווה?

אני זוכר את הקריאה הראשונה שלי במחזה, בתרגום של יצחק עברי מ-1951, שרק הוסיף עוד לבלבול. העובדה שעברי התעקש לתרגם את המושג "פוטבול" האמריקני ל"כדורגל" מוסיפה עוד רובד של בלבול לעלילה, כמו גם ההתייחסות לגרביונים כ"גרביים" או תרגומים מילוליים מדי כמו "תינוקת" במקום "בייבי", או "הפסדתי משקל", במקום "הורדתי במשקל" - שגרמו לקריאה להיות קשוחה במיוחד.

אלא שכל מה שמסובך בטקסט של מילר, כולל הוראות הבימוי המבלבלות שלו ("אנחה קצרה נפלטת משפתיו - משהו כמו 'או, אלוהים', או 'תודה לאל'"), מתבטלות ברגע שהמחזה עולה על הבמה או על המסך. בדיחה קבועה בבתי ספר למשחק מספרת שההוראה הראשונה של איליה קאזאן לשחקנים שלו הייתה "קחו עיפרון ותמחקו את כל ההוראות של מילר". ואכן, מאז 1949 עוד אלפי שחקנים מחקו את ההוראות הארכאיות והפיחו חיים חדשים במחזה הקלאסי שמציג את החיים באמריקה בתקופת זמן מאוד ספציפית - אבל למעשה מספרים סיפור אוניברסלי שמצליח לנגוע שוב ושוב באנשים ברחבי העולם, גם במאה ה-21.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

זה כל כך טעים ופשוט: מתכון לבננות מקורמלות

בשיתוף חברת גליל
"מותו של סוכן" בתיארטון הקאמרי. ישעיה פיינברג,
ליהוק מבריק. דור הררי ונדב נייטס בתור הפי וביף לומן ב"מותו של סוכן"/ישעיה פיינברג

הגלגול הנוכחי של "מותו של סוכן" בתיאטרון הקאמרי מהווה את הפעם התשיעית שהמחזה עולה על הבמות בישראל. בפברואר 1951 פורסמה הודעה קטנה בעיתון "קול העם" שבישרה על הצגה חדשה בתיאטרון הבימה, ש"מעלה לפנינו טרגדיה של האדם הקטן הנטחן בין הריחיים של חיי החברה בימינו". גרסת 2022 מציגה את רמי ברוך כוילי לומן, כנראה הסוכן הנוסע המפורסם בהיסטוריה. לאורה ריבלין נכנסת לנעליה של לינדה, אשתו. דור הררי ונדב נייטס מגלמים את הילדים, הפי וביף.

קשה שלא להתרשם מכמות השחקנים המדהימים שגילמו את התפקידים האלה במהלך השנים על הבמות ובקולנוע. ארתור קנדי, ג'ורג' ס. סקוט, דאסטין הופמן, פיליפ סימור הופמן, בריאן דנהי, אנדרו גארפילד, ג'ון מלקוביץ', וונדל פירס והרשימה נמשכת עוד ועוד. בארץ היו אלה שמות כמו אהרון מסקין וחנא רובינא, ראובן זינגר ורחל מרכוס, אורנה פורת ויוסי ידין, מוני מושונוב וסנדרה שדה, תיקי דיין ועודד תאומי ועוד. נעליים גדולות למלא, והשחקנים בהפקה הנוכחית עושים את הכל כדי להתמודד בהצלחה עם הרף שהוצב להם.

ההצגה, בבימויו של יאיר שרמן, לא מנסה להמציא מחדש את הקלאסיקה של מילר. התרגום של דורי פרנס מקל במעט את המעבר לניו יורק של לפני יותר מ-70 שנה, אבל נשאר נאמן למקור בצורה מוחלטת. למעט מספר שינויים קלים כמו בסכומי הכסף שוויל לומן משתכר - כי בכל זאת קשה יהיה לקהל בשנת 2022 להבין שפעם אדם שחי מעמלות של 30 דולר לשבוע יכול היה לרכוש דירה בניו יורק - אפשר היה לדמיין שאנחנו נמצאים בברודווי בשנות ה-40. לא תמיד מדובר במחמאה, אבל במקרה הזה, בו קהל צופים שלם נותר מרותק במשך קרוב לשלוש שעות לבמה, זו בהחלט הכוונה.

"מותו של סוכן" בתיארטון הקאמרי. ישעיה פיינברג,
ההפקה מערבבת בין הפאתוס הגדול לרגעי חמלה. אנסטסיה פיין בתור "האישה" עם רמי ברוך ב"מותו של סוכן"/ישעיה פיינברג

שמו של איליה קאזאן הפך למילה נרדפת ל"משחק מתודי", עד לרמה פארודית. "השיטה" שפיתח לי סטרסברג עודדה את השחקנים לחקור את המניעים הפסיכולוגיים של הדמות, ואף להזדהות אישית איתה. עבודת הבימוי של יאיר שרמן מעניינת בהקשר הזה, מכיוון שהיא מערבבת בין הפאתוס של דמותו של וילי (כולל כמה מונולוגים עוצרי נשימה בביצועו של רמי ברוך) לבין יחס קצת יותר מודרני ופחות "כבד" לדמות של ביף. זה עובד בצורה חלקה ומרשימה.

כבר בשנות ה-40 דמותו של וילי הייתה די ארכאית וייצגה עולם הולך ונעלם (הרמז הראשון ניצב כבר בשם הדמות, Low Man) - כאשר ביף היה הדמות המאזנת והמפוכחת, שרואה את העולם על כל העליבות שלו בלי פילטרים. ביף של נדב נייטס הוא דמות כמעט עתידנית במובן הזה. כמו אדם מהמאה ה-21 שמגיע לפגוש סוכן נוסע (כושל) של גרביונים, ומנסה להסביר לו שהעולם שלו כבר לא קיים. התפקיד של נייטס "קטן" יותר מבחינה דרמטית מזה של ברוך, אבל בדרכו המעודנת הוא מצליח לגנוב את ההצגה בכמה רגעים קטנים של חמלה.

"מותו של סוכן" בתיארטון הקאמרי. ישעיה פיינברג,
מכניס הרבה קלילות למחזה הכבד. שמואל וילוז'ני בתור צ'ארלי, עם רמי ברוך ב"מותו של סוכן"/ישעיה פיינברג

בדומה ל"כרוניקה של מוות ידוע מראש" של מארקס, שם המחזה חושף ספוילר גדול, בצורה ברורה אפילו יותר. יש בהצגה רק סוכן אחד, אנחנו פוגשים אותו בתמונה הראשונה, ולאורך כל המחזה אנחנו מקבלים שלל רמזים על האופן שבו הוא עומד לסיים את חייו - והם נגמרים בצורה די צפויה. ועדיין, זה שובר את הלב בכל פעם מחדש. גם הפעם, שלוש השעות של ההפקה עברו ביעף, כאשר לא מעט דמעות נמחו מפניהם של הצופים באולם הקאמרי 2.

לא בטוח אם תחייתו של מחזה משנות ה-40 על ניפוץ החלום האמריקני יגרום להמונים לזרום אל "הקאמרי", בטח לא בהפקה ארוכה כל כך שלא נותנת שום הנחות לצופים. ובכל זאת, מי שיגיע יגלה אולי קצת אמפתיה כלפי אותם "בומרים" שנהוג לזלזל בהם כמקלקלי העולם. כמה דומים בסוף הקשיים של האדם הפשוט לפני 100 שנה לאלו שלנו. פרנסה, דימוי עצמי והסוף הבלתי נמנע של כולנו.

"מי חי, מי מת ומי יספר את סיפורנו", שרה המקהלה בסיומו של המחזמר "המילטון", והפואנטה היא אותה פואנטה. וילי לומן חי את כל חייו כדי לספר את סיפור חייו הפיקטיבי, ובמותו התפוצץ הבלון. הוא חי בתקופה בה אדם יכול היה לקנות דירה בברוקלין מעבודה קשה ובלי כישרון גדול, זה נשמע כמו פנטזיה ב-2022, מה שהופך את סופו המיותר/הירואי בעבור 20 אלף דולר (שבגרסה הנוכחית הפכו ל-200 אלף דולר) לאפילו יותר טראגי.

בתוך הטרגדיה הזאת יש לא מעט רגעים של אנושיות נעימה, ובהפקה הזאת גם לא מעט הומור - לכך ניתן לייחס את הליהוק המצוין של שמואל וילוז'ני בתור צ'ארלי. במקור דמותו של צ'ארלי הייתה מסתורית יותר, כאשר לא ברור מה באמת גורם ללומן, בשפל חייו, להתייחס אליו עדיין בזלזול ולסרב לקבל ממנו עבודה. וילוז'ני מכניס קלילות למחזה הכבד, ומציג פשוט גרסה די מעצבנת של צ'ארלי, גם אם מלאת לב ונדיבות. תפקידו ב"רקוויאם" שחותם את המחזה הופך להרבה יותר קודר ועוצמתי דווקא לאור הדיסוננס מהדרך שבה הוא מפלרטט עם הקומדיה על הבמה לאורך רוב הערב.

"מותו של סוכן" בתיארטון הקאמרי. ישעיה פיינברג,
לא צריכה את סטרסברג או את סטניסלבסקי. לאורה ריבלין בתצוגה אנושית מופלאה ב"מותו של סוכן"/ישעיה פיינברג

קריאה במחזה המקורי באנגלית מחזירה אותנו לכמה מהבעיות המובנות של התקופה בה הוא נכתב. כך למשל היחס לנשים (המאהבת של וילי, בגילומה של אנסטסיה פיין הכריזמטית, למשל, נקראת פשוט "האישה"), ובעיקר לדרך שבה מתואר מה שבעצם עובר על וילי לומן מבחינה רפואית. אנחנו רואים אותו מדבר לעצמו, סובל מהזיות ועובר ממניה לדפרסיה ברגע. אשתו דואגת לו, כך גם בנו הפי - אבל בשום שלב הם לא מתייעצים עם איש מקצוע. יכול להיות שמדובר במחלת נפש, אולי מחלה ניוונית או נוירולוגית. הדרישה של לינדה לתת לו חדשות טובות (גם אם שקריות) עולה בקנה אחד עם שלל סוגים של דמנציה. במחזה המקורי, לא נעים להגיד, הוא פשוט מוצג כמטומטם למדי. שרמן מביע כלפי לומן הרבה יותר אמפתיה, ומציג אותו כאנושי יותר - ובוודאי סובל יותר - מהרבה הפקות קודמות. זה מרענן ובעיקר נדרש.

האישה שלצדו, לינדה היקרה, מושתקת כיאה לנשות הדור ההוא. סוג של אידית באנקר, שצריכה לצחצח את הנעליים של בעלה כשהוא חוזר מהעבודה, להתעלם מהבגידות שלו בדרכים - ולא להביא לפתחו את צרות היום שלה. באחת מהוראות הבימוי שהשאיר ארתור מילר במחזה המקורי הוא מבקש ממנה לדבר עם בעלה ב"סבלנות אין קץ". לאורה ריבלין מביאה לתפקיד נשמה מאוד גדולה, וגם יכולות דרמטיות שנדיר לראות בישראל. המעבר שלה מ"לינדה של ההווה" ל"לינדה של העבר" עלול לגרום לצופה התמים לחשוב שאת התפקיד מבצעות שתי שחקניות שונות.

תצוגת המשחק המשובחת רק מתחדדת כשנזכרים בסיפורה האישי של ריבלין, שסועדת את בעלה גדליה בסר שסובל ממחלה ניוונית. לא צריך את השיטות של לי סטרסברג ולא את של סטניסלבסקי בשביל לראות שריבלין מזדהה באופן מוחלט עם הצד הזה באישיות של לינדה, שמתמסרת לאדם אהוב. כשהיא נוזפת בילדים שלה ומדברת על האהבה שלה לבעלה, זה מרגיש כמו קורנס של 10 קילו הישר לבית החזה. היא חיה אותה, היא מתמזגת לתוכה. מונולוג הסיום של לינדה, שתמיד הרגיש סתמי ביחס ליצירה כולה, היה אחד מרגעי השיא של הערב כולו. זו הייתה הפעם השלישית שראיתי את המחזה (פעם אחת בישראל ופעם אחת בחו"ל), וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי כל כך הרבה דמעות בקהל בסופו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    6
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully