קראו את הפרק הראשון של "שבע או שמונה המיתות של סטלה פורטונה"

הכפר איבוֹלי התקוע בפני הצוק שעל הרמה הגבוהה ביותר, בהר בינוני בגובהו במרכז קלבריה, מעולם לא היה גדול מאוד. כשסטלה פורטונה היתה ילדה רכה, בימים שהיה בשיאו, מנה איבולי רק שש מאות תושבים דחוסים בבתי האבן הצפופים. אבל כשאני מספרת שסטלה פורטונה היתה ילדה מיוחדת, אני מקווה שאינכם חושבים שהכוונה למיוחדת במונחים של עיר קטנה. אנשים אחרים לא העריכו כראוי את סטלה פורטונה במרוצת חייה הארוכים, ואין אפילו אחד מהם שלא התחרט על כך בסופו של דבר.
ראשית, היה העניין של שמה, ששום אישה חלשה ממנה לא היתה מצליחה להתעמת איתו בזקיפות קומה. היא נקראה על שם סבתה, מה שהיה טוב ויפה, ולמרות זאת "סטלה" ו"פורטונה" — "כוכב מזל" או אולי "כוכב בר מזל" — איזה שם נורא הוא לבחור לילדה. איך דרך יעילה מזו להזמין את עין הרע. שם כמו סטלה פורטונה, שמפאר את מזלה הטוב של הנושאת אותו, אינו אלא הזמנה לצרות. בין שאנו מאמינים בעין הרע ובין שלא, עלינו להודות שלסטלה לא חסרו צרות.
"גם אני יצאתי בשלום מלׂא מעט צרות," נהגה סטלה להזכיר לאמהּ, אַסוּנטָה. אסונטה היתה דאגנית גדולה, אם לא חסידה גדולה של הטלת משמעת.
שנית, סטלה פורטונה בלטה, ולא רק בשמה. היה גם המראה החיצוני שלה. בגיל שש-עשרה, כשעזבה את איבולי והיגרה לאמריקה, היא היתה הנערה היפה ביותר בכפר. היו לה שדיים גדולים שרעדו כשצחקה, והפנטו את המתבונן בטלטלתם כשהיא ירדה בדרך ההר התלולה שחצתה את מרכז הכפר. סטלה ירשה את השדיים האלה מאמהּ. אחותה הצעירה, צֶ'טינָה, הצליחה פחות במחלקת הירושה וקיבלה רק את האחוריים של אמהּ, שלא היה בהם, יש לומר, מה לצבוט. לסטלה היו לחיים צחות ושזופות וחלקות כזיתים, ושפתיה המהודקות נראו ורודות ומתמסרות כמו תוכה הבשרני של תאנה בשלה. בעיקרו של דבר, סטלה היתה סלט פירות של תשוקות הגברים האיבולים. היו לה הצלקות שלה, זה נכון, החתך בצורת סהרון שנחרת במצחה וסימני התפרים בזרועותיה, אבל צלקות נעשות מפתות כשיודעים מה מקורן, ובכפר בגודלו של איבולי כולם יודעים הכול. סטלה היתה פרובוקטיבית בלי להתאמץ, ואטומה לגמרי לסביבתה. כשהופיעה ברחוב לטיול ערב, נפל הס על הסביבה, והנשימה נעצרה, אבל סטלה פורטונה לא הבחינה בכך או נשארה אדישה. החמוקיים הרכים הסיחו את דעתם של גברים ושל נערים שאפתנים מהאכזריות שבעיניה הכהות, והיא זלזלה בכבודם של הטיפשים ושמה אותם ללעג.
נחשקותה לא עניינה את סטלה עצמה כלל. היא כבר החליטה כי לעולם לא תינשא ולא טרחה לעשות שימוש בהופעתה החיצונית כדי למשוך מחזרים. היא זעזעה את צ'טינה הטובה והצייתנית בגסות שבה התייחסה למטפחי התקווה. בהמשך מצאו שתי האחיות את עצמן נעולות במשך שלושים שנה בסכסוך דמים, זה נכון, אבל איש בעולם לא צפה מצב כזה כשהן היו נערות והחברות הכי טובות. מחזרים אפשריים פנו אל שתיהן יחד, כי הן היו תמיד יחד.
"את צריכה להיות יותר נחמדה, סטלה!" היתה צ'טינה אומרת לאחותה בחשש. היא היתה הצעירה בבנות פורטונה, אבל דאגה לסטלה לא פחות מאסונטה. ועם המזל הרע של סטלה, זה לא היה מפליא. "הם קוראים לך כלבה!"
"וזאת בעיה של מי?" היתה סטלה משיבה. "בטח לא שלי."
סטלה לא התפארה בהופעתה החיצונית — אפילו את בבואתה מעולם לא ראתה במראה — אבל הידיעה שהיא היפה מכולן הסבה לה קורת רוח מרובה. סטלה אהבה כוח, והכריזמה שלה נמנתה עם הכוחות החזקים ביותר שעמדו לרשותה, אחד הכוחות המעטים שצעירה בכפר בדרום איטליה בשנים ההן שבין שתי המלחמות, יכלה לעשות בהם שימוש.
שלישית, היתה לה אינטליגנציה טבעית. סטלה אהבה להיות הטובה ביותר, והיא היתה הטובה ביותר ברוב התחומים. היא היתה התופרת הטובה ביותר בכפר, תולעי המשי שלה ייצרו הכי הרבה משי, והיא קטפה הכי הרבה ערמונים ביום של עבודת קטיף קבלנית במטעים של דון מאנקוּזוֹ. היא היתה זריזה בחשבון וידעה לפתור בראש תרגילים מורכבים. היה לה זיכרון מצוין, והיא מעולם לא הפסידה בוויכוח, כי תמיד יכלה להשיב ליריב באותו מטבע רק בניסוח טוב משהוא עצמו יכול למצוא. היא נהגה בעדינות בבעלי חיים, ואפילו התרנגולות הארורות הטילו יותר ביצים כשהיא היתה זו שהאכילה אותן בבוקר. היא לא היתה הבשלנית הכי טובה, ולכן לא בישלה כלל. בעיניה, היה חשוב שכל אחד ידע את מגבלותיו ולא יבזבז זמן בלהיכשל בדברים שמישהו אחר יכול לעשות בשבילו. סטלה היתה מהירת תפיסה ועצמאית, מי שאיש לא יפחיד אותה ולא ינצל אותה. היא ירשה את המשמעת של אמהּ ואת חשדנותו הפולשנית של אביה, שילוב שעשה אותה חרוצה אך ערמומית. סטלה פורטונה היתה עניינית ויעילה. כל אחד היה מעוניין שהיא תעבוד איתו, לא נגדו.
רביעית — וזה היה מה שהכפר הקלברי כיבד בה ביותר, ומה שסיבך אותה יותר מכל דבר אחר ברוב הצרות כשהיא עזבה — סטלה פורטונה היתה קשוחה. החיים ניסו להפיל אותה, והיא התנגדה. כל דבר רע שקרה לה רק חיזק את עקשנותה, את נקמנותה ואת סרבנותה. סטלה לא הרשתה לעצמה לגלות חולשה כלשהי ולא סבלה שום גילויי חולשה אצל אחרים. פרט, כמובן, במקרה של אמהּ, שנדרשה להתחשבות מיוחדת.
בגיל שש-עשרה, כשעזבה את איבולי, כבר הספיקה סטלה פורטונה כמעט-למות שלוש פעמים — מכאן הצלקות הגדולות האלה. אספר לכם עכשיו על המיתות האיבוליות. בחוג המשפחה הן מכונות בחיבה "התקפת החציל", "המקרה ההוא עם החזירים" ו"הדלת הרדופה". הן, לדעתי, סיפורי המיתה המוזרים ביותר של סטלה, אבל זה כמובן לא מפתיע. הכול היה מוזר מעט יותר בכפר הררי נידח לפני מאה שנה. המודרניות קילפה מעט מהקסם שבאורח החיים והמוות שלנו.

איבולי היה סוד ששמר על עצמו במשך מאתיים שנה. כמרבית הכפרים הקלבריים, הוא היה כפר עני ובכוונת מכוון בלתי נגיש, בלי דרכים שיקשרו אותו אל כפר אחר כלשהו, רק שבילי חמורים שנחצבו בחשאי בסבך של שיחי מימוזה ודבקון הרריים. לאיבולים לא היה הרבה, אבל הם היו מוגנים מהתקפות של הברברים, הפולשים, העולם החיצון — מכולם רק לא זה מזה. ובעצם גם לא מהשודדים שחיו ביערות, שגנבו מדי פעם איזו עז ונטפלו אל עוברי אורח. עוד סיבה לא לצאת מהכפר.
הגברים של איבולי היו קוֹנטַדיני, איכרים שכירי יום, שהלכו בעקבות השמש אל כל שדה טעון קציר ואל כל בעל אדמות עשיר ששילם. לא היתה להם אדמה משלהם. שכרם של הגברים הספיק בדיוק לכלכל את משפחותיהם, כל עוד נשותיהם סיפקו את כל המזון מגני הירק שטיפחו בטרסות שבהר, וכל עוד ילדיהם יצאו לעבודה בשדות ברגע שהיו חכמים דיים.
קלבריה היא חבל ארץ של ערים הרריות בלתי אפשריות כמו איבולי, ששוכנות על פסגות תלולות כל כך שטיול ברחובותיהן הוא כמעט זחילה על ארבע גפיים. הקלברים בנו את הכפרים הלא נגישים האלה כאמצעי הגנה. במשך אלפיים שנה היתה קלבריה נצורה בידי הרומאים, שערטלו אותה מכל עציה; הביזנטים, שהפכו את כל האזור לאורתודוקסי; הסָרָצֶנים הצפון אפריקאים, שהפכו אותו למוסלמי; הנורמנים בוני המצודות, שהפכו אותו לקתולי; הבורבונים, האַנגֶווינים, ההבסבורגים ולבסוף האיטלקים. כל גל של כובשים שִׁעבד, בזז, ניצל, עשק והתקדם בחרבות שלופות במטעי הזיתים ובפרדסים השופעים, ובתוך כך שפך דם ופיזר די-אֶן-אֵיי על צלעות ההרים הפוריים. בני עמנו נמלטו מהגזלנים והאנסים והפיאודליסטים, ומצאו מקלט בהרים. הישיבה בכפרים תלולים עד גיחוך היא עכשיו דרך חיים, אם כי האיומים של המלריה והסָרָצֶנים עמעמו מעט את זכר הימים ההם, תלוי את מי שואלים.
עדות למעבר של הכובשים באזור מוצאים בפניהם של הקלברים, אוכלוסייה רבגונית בלשונותיה ובמטבחה. הנוף משובץ במצודות נורמניות וגם בחורבות של מקדשים יווניים שנבנו שלוש מאות שנה לפני הולדת ישוע. הקלברים ממשיכים לחיות את חייהם בין השרידים האלה של כובשים מן העבר, בלי לתת עליהם את הדעת, כי הם מעולם לא היו אדוני מולדתם.

*

סטלה פורטונה היא כרוב הנשים, במובן זה שאי-אפשר להבין את סיפור חייה אם אין מבינים את זה של אמהּ. סטלה אהבה את אמה יותר מכל דבר אחר בעולם, סטלה הקשוחה עם לב האבן הקר שלה. אבל כולם אהבו את אסונטה. היא היתה קדושה, וכל מי שזוכר אותה יגיד לכם זאת, ויש אנשים שעדיין זוכרים אותה. בכפרים ההרריים באיטליה הלבבות חזקים, ומי שיוצאים בשלום מהפתעות החיים, מאריכים ימים עד מאוד.
אסונטה נולדה באיבולי בחג עלייתה לשמים של הבתולה הקדושה מאוד, סַנטיסימָה מריה, אם האלוהים, ב-15 באוגוסט 1899, ומכאן שמה — אסוּנטה, שנגזר מהמלה אַסינציוֹנֶה. היא היתה אישה אדוקה בדתה, מאלה שמתפללות יותר כי הבעל אינו מתפלל. בעבר היו נשים רבות כאלה באיבולי, ואני חושבת שגם היום יש כאלה. אסונטה חונכה על ידי אמהּ, מריה, לאמונה טהורה ושלמה בישו הנוצרי ובמלכות השמים, שבאחד הימים היא תעלה אליה, אחרי המוות, אם תעשה בדיוק מה שהכומר אומר לה לעשות. אסונטה לא פקדה את הכנסייה מתוך צייתנות סתמית. היא האמינה. בזמן התפילה, בייחוד כשהיתה בתחילת שנות העשרה לחייה, בשנים רוויות ההורמונים של ראשית בגרותה המינית של אישה, היא הוצפה לא פעם בנחשול של רגשות כשהרהרה בסבלותיה של הבתולה המבורכת מאוד, והיתה פורצת בבכי במקום מושבה בבית התפילה. לאסונטה היה שלל רגשות מרהיבים ומרשימים, שעוררו התפעלות רבה והולכת במרוצת שנות חייה. מופעי ההתייפחויות שלה היו אחת משתי הסיבות שבתה סטלה נשבעה שלעולם — לעולם! — לא תבכה, וקיימה את שבועתה במשך ארבעים ושמונה שנים.
עכשיו, הסיבה שאסונטה נישאה לאנטוניו פורטונה כשהיתה בת ארבע-עשרה בלבד — מה שנחשב גיל צעיר מאוד אפילו בעת ההיא — היתה שאביה הלך לעולמו באופן פתאומי והותיר את הנשים התלויות בו במצוקה. קשה ככל שהקונטדינו עובד באדמתו של הפַּדרונֶה במשך כל חייו, הנכס היחיד שלו הוא עמל כפיו, וכשהוא מת אין לו על פי רוב מה להוריש לאשתו. לאסונטה היתה נדוניה קטנה מאוד, וככל שארכו השנים שהיא גרה עם אמהּ האלמנה, כן הלכו ואזלו אמצעי המחיה שלהן. מוטב היה אילו אסונטה היתה באחריותו של משק בית אחר.
אבל נראה שהיא גם היתה מוכנה לנישואים. היה בה היבט מטרוניתי, בין השאר הודות לשדיים שהוזכרו לעיל והועברו אחר כך לסטלה בירושה. לאסונטה היתה נוכחות של מטפלת ויציבה מקרינת ביטחון. היו לה פנים בלתי נשכחות, עם עיניים כהות גדולות בצורת סהרונים הפוכים שחפנו את לחייה העגולות. היא היתה נערה נשית להדהים. כשהשכנות באו לבקר, הן התחילו לחשוב עם אילו מהגברים הצעירים בכפר היא תוכל להתחתן, אולי עם צעיר מגאלי או מפּולוֶוריני או ממַרקַנטוֹני, שם היה לזֶה-וזֶה בן-דוד הולם.
בסופו של דבר נישאה אסונטה לצעיר מטראצ'י, מרחק שעה הליכה דרומה. אנטוניו פורטונה היה בן שבע-עשרה, בנאי שהגיע לאיבולי כדי לבנות בית ספר חדש. אסונטה ראתה אותו לעתים קרובות, כשסעד את ארוחת הצהריים עם הגברים, מתחת לעץ העתיק והשמן שעמד יחידי במתחם הכנסייה. אנטוניו עקב אחרי אסונטה בעיניו התאוותניות כשבאה לבאר לשאוב מים. היא אהבה את המראה שלו — רחב כתפיים וחזק, צעיר חסון עם ראש עטור תלתלים שחורים בוהקים — ואהבה את הרעיון שהוא מתעניין בה. אבל היא אף פעם לא נתנה לו את הממחטה שלה. אסונטה היתה ביישנית ליד בחורים, וחונכה בהצלחה לתעל את אנרגיית הנעורים מכווצת המפשעה להתרכזות בבתוליה של האם מריה תוך דקלום מחרוזת התפילות. היא נמנתה עם הבנות שאוהבות שירי אהבה, אבל מעולם לא חשבה על עצמה כששרה אותם.
אסונטה לא סיפרה לאמה דבר על הבנאי הצעיר ויפה התואר, כי מה היה כבר לספר? אבל הכול יצא לאור, כדרכם של דברים. אחד הבנאים מאיבולי הזכיר באוזני אשתו שאנטוניו פורטונה, בנו של ג'וזפה פורטונה מטראצ'י, שם עין על אסונטה, בתו הצעירה של המת המסכן פרנצ'סקו מסקארו. אחר כך הלכה האישה לבקר אצל אמה של אסונטה והזכירה את הבחור מטראצ'י — ואחרי כן, ובכן. כשמדברים על משהו מספיק פעמים, הוא מתגשם לבסוף. אף שאסונטה ואנטוניו לא החליפו ביניהם מילה, כולם דיברו עם כל אחד מהם כל כך הרבה על האחר, שהיה נדמה שהם כבר החליטו על הכול בלי לומר דבר.
בכך הסתכם החיזור כולו. זה לא נשמע הרבה, אבל את אסונטה ריגש הדבר מאוד, והיא בילתה את החורף ההוא בפריקת האנרגיה הטעונה שלה בתפירה חפוזה של הנדוניה שהכינה. בתוך כך התאהבה בהדרגה בתמונה שראתה בה, בעיני רוחה, את עצמה עומדת במטבח משלה, מוקפת תינוקות, ואף חוותה את האבל מכווץ המעיים שהקדים את זמנו, על האובדן הקרוב של בתוליה. לא היו אירוסים רשמיים ממושכים, כי את הגברים הצעירים החלו לגייס לשירות חובה בצבא. לאיש לא התאימה האפשרות שבני הזוג יחכו עד שאנטוניו ישוחרר לביתו. אסונטה ואנטוניו נישאו אפוא בפברואר 1914, שלושה חודשים לאחר שדיברו זה עם זה בפעם הראשונה.

*

ביום נישואיהם ירד שלג נדיר מהרי סילָה. כשאסונטה טיפסה במעלה ההר אל הכנסייה לטקס הכלולות, השתמשה אחותה רוזינה באחת ממפות השולחן הצרות שאסונטה רקמה לנדוניה שלה כדי להגן על שמלתה השחורה של הכלה. אבני ברד הצטברו כמו מלח בסלי עוגיות המוּסטאצוֹלי שנערת הפרחים, מריה-אנג'לה, גיסתה בת התשע של אסונטה, חילקה לבאים לתפילה.
את ליל כלולותיהם בילו בני הזוג בביתם החדש, דירת מרתף בבית אבן שנחצב בצלע ההר, בסמטה השלישית מוִויָה פוֹנטָנָה. דירת המרתף השקיפה על עמק של מטעי זיתים, ולוחות עץ חוברו לצלע ההר ליצירת גרם מדרגות תלול שהוליך מטה מהרחוב. אנטוניו הסדיר את שכירת המרתף מהבעלים, אלמנה ששמה מריאנה פּאציוֹ, בתנאים שכללו את עזרתה של אסונטה בעבודות הניקיון והגינה. את הדירה היה קשה לנקות כי לא היתה בה ארובה, היו רק החלונות הגדולים, שכשנפתחו, הם השקיפו ישירות על התרנגולות של האלמנה ועל שתי עִזים מטולאות.
בלילה הראשון שעשו בני הזוג הצעיר בדירת המרתף, עמד באוויר הלח ריח עז של נוצות תרנגולות. קירות האבן החשופים היו לחים למגע, ואסונטה שכבה ערה שעה ארוכה, חיטטה בטיח באחת מציפורניה וחשבה על התחושה המוזרה של להיות קרובה כל כך לגבר ישֵן, על טיבם המוזר של צללי לילה בפינות לא מוכרות ועל טיבו המוזר של מה שכאב.
באמצע הלילה נשמעה צעקה מחוץ לחלונם, צווחה אנושית אך לא-אנושית שהעירה את אסונטה ואנטוניו משנתם המשותפת הראשונה המביכה. אנטוניו לבש את מכנסיו וגישש בחושך עד שמצא את המנורה.
הצעקה האיומה נשמעה שוב עוד לפני שהגיעו אל הדלת. נדרשו לאסונטה כמה פעימות לב יקרות עד שהבינה מה היא רואה מבעד לתחרה של שלג יורד — מעל גווייתה הרוטטת עדיין של אחת העִזים הלבנות של האלמנה, ניצבו שני זאבים אפורים ארוכי קלסתר. הם כנראה ירדו מיער הסילה בגלל השלג — נדחקו אל האזורים האלה כשרעבו. פיותיהם היו אדומים ועיניהם קטנות ושחורות בפניהם המחודדות. ערפל צמיג לבן מילא את החצר ביניהם, כמו מקפא מטושטש, ופתיתי שלג נדבקו אל צווארוני הפרווה של הזאבים שעה שארבעתם עמדו והביטו אלה באלה.
אנטוניו, הגבר בבית, היה קפוא מפחד או אולי מבלבול. אסונטה, שבצדק או שלא בצדק לא פחדה מזאבים, הרימה את מחתת הברזל מהרצפה, צללה מתחת לזרועו של אנטוניו ורצה החוצה יחפה. "תלכו מפה!" צעקה והסתערה על החיה הקרובה יותר, וזו כרעה ונהמה, אבל קודם כול נסוגה. "תלכו!" בדיעבד התברר כי טוב עשתה אסונטה שלא עמדה מהצד, כי בשאר חמישים וחמש שנות נישואיהם בעלה כמעט אף פעם לא היה בסביבה כדי לגרש את הזאבים.
למרבה מזלו של הזוג הצעיר, זעקותיה של העז הגוססת העירו את השכנים, וגברים נחפזו לעזרת בני הזוג פורטונה עם אתים וגרזנים משלהם. לאחר שהניסו את הזאבים, יכלו עדים רבים לספר את הסיפור: אסונטה, בכתונת ליל כלולותיה, ואנטוניו בחזה חשוף בשלג, מגרשים את זאבי ליל הכלולות. חיות אחרות אולי משוטטות בסביבה, ולכן שעה שג'ינו פְרַגאלֶה, שגר שני בתים מתחתיהם, עזר לאנטוניו לבתר את גוויית העז ולרוקן מגופה את מעיה בשביל האלמנה הדואבת מריאנה, הניסה אסונטה את התרנגולות פנימה ונעלה אותן במטבח. אחר כך ניסתה, באמצעות שלג ומטאטא בלבד, לנקות ככל האפשר את המקום מדמהּ של העז. היא לא רצתה שהריח ימשוך את הזאבים לחזור. את שארית ליל כלולותיהם בילו אסונטה ואנטוניו בהאזנה לתרנגולות המבולבלות ששורטות את רצפת האבן.

*

שמונה חודשים לאחר נישואיהם של בני הזוג פורטונה עזב אנטוניו את הבית כדי להתגייס לצבא, לגדוד בקַטַנזארוֹ. קצין גיוס לצבא עבר באיבולי בקיץ כדי לוודא שכל הגברים הכשירים נרשמו לגיוס. המדינה הצעירה איטליה בנתה צבא כדי להשיב לעצמה את מקומה הראוי כמעצמה עולמית — את המקום הראוי הזה, כזכור, היא איבדה אלף ושש מאות שנים קודם לכן, כשהוויזיגותים בזזו את העיר האימפריאלית הגדולה של רומא. לא שלאסונטה היה מושג כלשהו על תולדות רומא או על התהפוכות שכבר קרעו את אירופה לגזרים.
כשיצא לשירות בצבא, לא הבטיח אנטוניו לאשתו לשלוח לה מכתבים. הוא ידע קרוא וכתוב, אבל לא אהב לעשות את זה. אסונטה לא ידעה קרוא וכתוב כלל. היא הניחה שהוא יחזור אליה אם יחיה, אבל רק אִיל סניורה, אלוהים האב, ידע כמה זמן ייעדר.
אסונטה, בחודש השישי להריונה, ליוותה את אנטוניו ברגל עד תחנת הרכבת, שהיתה בפֶרוֹלֶטוֹ, העיר הגדולה ביותר באשכול הכפרים שלהם. מריה הוליכה את החמור, עם התרמיל של אנטוניו קשור אל גבו. הפרֵדה לא היתה רומנטית במיוחד. כשהרכבת הגיעה, נשק אנטוניו ללחיי אשתו, הרים את התרמיל ונבלע באחד הקרונות. במהלך נישואיה הטריים למדה אסונטה שאנטוניו אינו טיפוס רומנטי, אבל הוא ללא ספק סקסואלי.
הנשים עמדו על הרציף עד שהרכבת זזה וקשקשה לה במורד ההר, בכיוון קַטַנזארוֹ הרחוקה. אסונטה התייפחה חרש, בעיניים פקוחות, ודמעותיה זלגו על לחייה ונחתו על בליטת כרסה. היא בכתה כי באיזשהו מקום רווח לה שאנטוניו נסע, והיא נפטרה מההכרח להשביע את תאבונו התמידי לאוכל ולמין, שנהיה מאתגר מאוד לנוכח תשישות ההיריון שלה. היא התייסרה ברגשי אשמה בגלל התחושות האלה, כפי שהיה ראוי שתרגיש, לדברי הכומר בווידוי.

*

התינוקת נולדה בשעות אחר הצהריים של 11 בינואר 1915. אסונטה התעוררה מהתכווצויות, ואחר כך כשניקתה את האח, ירדו המים. היא טאטאה את הלכלוך בעצבנות, תהתה אם כדאי שתרד בהר כדי לספר לאמהּ, ואם אחר כך לא תוכל לטפס בחזרה במעלה וִיָה פוֹנטנה אל ביתה שלה כדי ללדת. החרדה שחשה נוכח החלטה זו שהיה עליה לקבל שיתקה אותה, אך למרבה המזל מריה ורוזינה באו לבקר ביוזמתן שלהן. כאלה הם חיי הכפר — אם אין רואים מישהו כל היום, הולכים ומבררים מה קורה איתו.
הנשים המבוגרות ממנה חיממו מים ותלו עלי נענע מעל המיטה כדי לגרש את עין הרע. הן החזיקו את אסונטה במרפקים והוליכו אותה במעגלים. אחר כך עזרו לה להשתמש בסיר הלילה והשקו אותה בתמיסת קמומיל כדי לרפות את שריריה ואת דעתה. לפנות ערב, כשההתכווצויות החלו להופיע בתכיפות גדולה יותר, רוז הלכה לכנסייה להביא את הנזירה, סוּאוֹרָה לֶטיציה. הסוּאוֹרָה היתה קדושה מאוד וידעה רפואת נשים, אף שלה עצמה מעולם לא נולדו ילדים. היא סייעה בלידות רבות בשבעים וחמש שנותיה וראתה דברים שונים ומשונים, תינוקות שנולדו בלידת עכוז, ותינוקות שהסתבכו בחבל הטבור, ותינוקות שהתברר שהיו תאומים. המבטא הצפוני הקליל שלה הרגיע אמהות יולדות. כולם הרגישו טוב יותר כשהיא היתה שם בסביבה.
אסונטה היתה מתוחה מאוד ולא רצתה למות, מה שהיה בגדר אפשרות. אבל מריה ורוז לא היו מתוחות, כי היתה להן אמונה שלמה באלוהים וברצונו. אסונטה ידעה שגם לה אמורה להיות האמונה הזאת, ושעה שחששה מהאפשרות שתמות, חששה גם מהחששות שלה מהמוות. אבל התינוקת נולדה ללא שום תקריות בכלל, רק בכאב ובסבל שיודעת כל אם שיולדת תינוק בריא. התינוקת היתה ורדרדה ושמנמנה, עם חלקת שיער שחור שכיסה את קודקודה כולו, ועיניה היו חומות בהירות כשל
אביה.
אנטוניו השאיר הוראות בכל הנוגע לבחירת שמו של הרך הנולד — ג'וזפה אם זה יהיה בן, על שם אביו של אנטוניו, ומריה-סטלה אם תיוולד בת, על שם אמו. הילדה היתה בת פחות משעה כשאמה קיצרה את המריה-סטלה לסטלה. "הכוכב הקטן שלי," אמרה, כי היה קל מאוד להגיד את זה, ומפני שהתינוקת היתה יפה מדי.
מריה ורוז בירכו את הרכה הנולדת וביצעו את מזמור הצלב כדי לגרש את עין הרע. הן היו, כאמור, בעלות אמונה שלמה ובטחו לגמרי בחסדו המושיע של ישוע, אבל מנקודת מבט מעשית אף פעם לא מזיק לתת גיבוי למאמציו הטובים של האל, בכמה כשפים הרריים פה ושם.

*

במאי 1915, כשגן השעועית המטופח של אסונטה היה בשיא הפריחה הסגולה והצהובה, הגיעו החדשות שאיטליה הכריזה מלחמה על אוסטריה. סטלה היתה תינוקת בת ארבעה חודשים ושמנמנה להפליא. היו לה פני תינוק עם לחיי תינוק שמנמנות, שישבו מחויכות בחיבור נאה על חזה. זה היה, למותר לומר, פופולרי מאוד בקרב כל השכנות, והן באו לחוש את הלחיים האלה בשפתיהן או באצבעותיהן. אמה של סטלה לא העלתה על דעתה כמה קצרים יהיו ימי הזהב של שומן התינוקות ולא את המחסור שעמד בפתח.
"כמה זמן נמשכת מלחמה?" שאלה אסונטה את אחיה ניקולה, שהביא את החדשות.
לניקולה לא היתה תשובה. הוא חמק מהגיוס הודות לגילו — הוא היה בן שלושים וחמש, ובינו לבין אסונטה היו ארבעה תינוקות שאמם איבדה בלידתם — אבל איבולי שלח שבעה-עשר רַגאצי, דור שלם של בחורים, מה שלא נחסך אף לא ממשפחה אחת.
ביוני, באותו יום שסטלה התיישבה לבדה, בלי שום עזרה מאמה הנמרצת, קיבלה אסונטה מכתב מאנטוניו, וניקולה הקריא לה אותו. הדיוויזיה של אנטוניו נשלחה לצפון, לגבול אוסטריה. המכתב היה לפחות בן חודש.

*

בזמן המלחמה היו שנתיים של רעב. חורף 1917-1916 היה הקשה מכל מה שתועד עד אז, עם שלג שהגיע לגובה של שמונה מטרים בעמק הנהר איזוֹנצוֹ, שם ניטש הקרב. האביב פשוט לא הגיע, והחורף נמשך עמוק לתוך 1918, עד שכמה מהפסגות הגבוהות באלפים החלו להפשיר לראשונה וחשפו בריגאדות של גופות שהיו קבורות תחת מפולות שלגים במשך שנה וחצי.
בבית באיבולי, הניבה עונת הצמיחה הכושלת רק מחצית מיבול החיטה הרגיל. לאחר שנגבו מסי המלחמה, פרצה אסונטה בבכי. היא התקשתה להאמין שהחיטה שנלקחה ממנה תעשה איכשהו את דרכה אל אנטוניו בחזית האוסטרית, אבל כשעגלתו של גובה המִסים הרתומה לחמור נעצרה במורד הדרך בכיוון פּיאנופּולי, היא לא יכלה לגרש את המחשבה שהוא אינו אלא עוד שודד הרים סחטן, שבמקום ברובה פועל באמצעות צו עם חותמת שעווה.
האוֹרטוֹ — גן הירק של אסונטה נאבק בקיץ הקר להחריד. תפוחי האדמה היו קטנים, והעגבניות סירבו להבשיל והתקמטו על ענפיהן. ככל שהקיץ קמל והפך לסתיו, כמעט לא נשאר מה לאכול. התהלכו סיפורים על עקרות בית שגירדו את הטיח המתפורר מהקירות כתחליף לקמח שלא היה להן. אבל הקירות של אסונטה לא היו מצופים בטיח, והם ממילא לא היו הקירות שלה.
בשבע-עשרה שנות חייה לא ידעה אסונטה מעולם רעב שכזה. לא היו לה לא כסף ולא בעל שיפרנס אותה, ושום דרך להרוויח כסף בעצמה. לא היתה לה שליטה על מזג האוויר ולא יכולת לכפות על הגינה להניב פרי. היא הרגישה חוסר אונים כשל ילד, אבל עכשיו היא היתה אֵם. כל יום נראה כאילו גרוע ממנו לא יכול להיות, אבל אחר כך קרה לעתים שהמצב אפילו
החמיר.
סטלה הקטנה גדלה והיתה לזאטוטה ביישנית וחביבה, שבכתה לעתים נדירות בלבד. היא אכלה בלי להתלונן את המאכלים המוזרים והנואשים יותר ויותר שאסונטה האכילה אותה בהם. יום אחד מחית של פולי פוּל, ולמחרת מרק שבושל משאריות של התרמילים. בצלים מטוגנים בשמן זית, אך בלי לחם למרוח אותם עליו. מרקים מקליפת עץ מחט או עשבי מאכל מרים מההרים. תפוזים לא בשלים שהיא גנבה מהגיאיות שבצד הדרך לטראצ'י, ואחר כך בישלה עד שהקליפות התרככו דיין למאכל. אסונטה בישלה את שאריות האגוזים שנותרו מיבול הסתיו, שתתה את המים הממותקים בקושי והאכילה את סטלה הקטנה באגוזים רק לאחר שמעכה אותם למחית. ימים רבים העבירה אסונטה בלי לאכול דבר בעצמה, ושמחה בבטנה המקרקרת — היא ראתה בה הוכחה לכך שאין בעולם קורבן שהיא לא תקריב לטובת הבַּמבּינָה שלה.
אסונטה עשתה כמיטב יכולתה. היא הסתדרה. התינוקת שלה גדלה, וכשהיתה גדולה מדי לבגד התינוקות שלה, לא היה בנמצא בד לתפור לה בגד גדול יותר. במקום זאת חיברה אסונטה מטליות מטבח ישנות, וסטלה למדה ללכת בשמלה ששימשה פעם לניגוב השולחן. סביבם הלכו תושבי הכפר וכחשו. חיות המשק הידלדלו ונעלמו, אפילו אלה שלא נאכלו בדרך כלל — החמורים, למשל. הקלברים אוהבים את חמוריהם יותר מאשר את נשותיהם, כמאמר השיר הנושן. אפילו הצ'וּצ'וּ — האתון הזקנה של מריה לא שרדה את המלחמה. אינני יודעת בדיוק מה קרה לה — קשה לי לראות את מריה או את רוז הרגשנית שוחטות ומבשלות אותה, אבל אני גם מעולם לא רעבתי.
השנים השחורות חלפו, ואיבולי התפלל. זו אחר זו החליפו האלמנות והאמהות השכולות החדשות את הפַּצ'יאנָה המסורתיות שלהן, החצאיות הקלבריות האדומות על שלל קישוטיהן, בחצאיות האבל השחורות.

*

המלחמה עם אוסטריה תמה ב-3 בנובמבר 1918. רץ רכוב על סוס בישר את החדשות בכל המחוזות לאורך הדרך מניקַסטרו. בשעת השקיעה צלצלו הפעמונים בקַמפַּנילֶה במגדל של כל כנסייה והדהדו בכפר את תפילות ההודיה על החיים ואת התפילות על המתים. איבולי איבדה אחד-עשר בחורים — מחיר נורא שנגבה מכפר קטן כל כך. משפחה אחת, אנג'לו ופרנצ'סקינה שגרו מעבר לדרך המובילה לפּיאנופּולי, איבדו את כל שלושת בניהם וגם שני אחיינים, אחד מהצד שלו ואחד מהצד שלה.
אסונטה ורוז לקחו את סטלה הקטנה לפֶרוֹלֶטוֹ כדי לפגוש את הרכבת שמובילה את החיילים הביתה. אסונטה לא ידעה בדיוק באיזו שעה אמורה הרכבת להגיע, ומחשש שיאחרו יצאו הנשים לדרך עם שחר. הפעם לא היה חמור שיעזור לשאת את התרמיל של אנטוניו. סטלה הלכה לאורך מחצית הדרך על רגליה הקצרות, ואחר כך נשאה אותה אסונטה בזרועותיה עד שהגיעו
ליעדן.
בינה לבינה נתקפה אסונטה תבהלה למחשבה על פגישה עם בעלה. היא לא היתה בטוחה שהיא זוכרת איך הוא נראה. היא שרה לסטלה ונדנדה אותה על ירכה כדי לשכך את המתח שבעצביה. התחנה היתה דחוסה בנשים ובזקנים, לבושי שחורים כמעט כולם. בזמן ההמתנה לרכבת טיילה אסונטה עם סטלה הלוך וחזור בקְיאצָה, ברציף המרוצף אבנים עגולות, שהתעקל סביב ההר כמו מגדל שפוקח עין על העמק שמתחת. הן הציצו לחנויותיהם של בעלי המלאכה. הבמבינה בירכה אותם בנימוס בּוֹן ג'וֹרנוֹ, כמו שלימדו אותה לעשות, בעלי המלאכה צחקו ואמרו כמה פיקחית היא הילדה, הבֶּנֶדיק', תבוא עליה ברכה.
הרכבת הגיעה זמן מה אחרי שפעמוני כנסיית סנטה מריה צלצלו את השעה עשר. היא נסעה כל הלילה וכל הלילה שלפניו, נסיעה אטית ומתישה, מטרייסטה לרומא ומשם לנאפולי, עם עצירה בכל כפר כדי להוריד חיילים משוחררים וארונות מתים. לבסוף היא הגיעה לקלבריה, שבקצה התחתון של חצי האי, האזור הרחוק ביותר משדה הקרב, שם הורידה את אחרוני השורדים. החיילים המשוחררים מפֶרוֹלֶטוֹ, מפּיאנופּולי ומכל העיירות הקטנות יותר שבסביבה ירדו מהרכבת. אסונטה תרה את פניהם, תהתה בגל חדש של אימה מי מהם הוא אנטוניו. כולם נראו כמי שיכלו להיות הוא, ולמרות זאת איש מהם לא התאים בדיוק לדמות שראתה בעיני רוחה.
אסונטה עמדה אטומת חושים, אבל רוזינה הפיקחית קראה בשם החיבה של אנטוניו, "טוֹנוֹן!" ואחד הגברים הפסיע לעברן. אנטוניו זה נראה כמו אחיו הבוגר והרזה יותר של אנטוניו שאסונטה נישאה לו. פניו היו מתוחות וצלליתו היתה צנומה יותר. הוא לא היה עוד הצעיר החסון והבשרני שיצא למלחמה. אבל הוא גם לא נשא שום צלקות נראות לעין, אלא רק, במבט מקרוב, חלקות עור מקושקש ברום האוזניים מכוויות קור ישנות.
"אנטוניו," אמרה אסונטה וניסתה לחייך, אבל שיהקה בדמעות. היא לא זכרה אותו כגבר נאה, אבל הוא עמד עכשיו לפניה, יפה תואר, חזק גם אם כחוש, ואפלה מנצנצת בעיני הענבר שלו. היא קיבלה את האיש שלה בחזרה, שעה שנשים רבות כל כך לעולם לא יראו שוב את מי שהיה שלהן. ויסלח לה אלוהים על הנאתה מהיעדרו.
הוא נשק ללחיָה השמאלית ואחר כך לימנית. היו לו זיפים של ימים רבים על הפנים. "זאת הבת שלי?" אמר. הוא נשק ללחייה של סטלה. "מריה-סטלה, בתי."
סטלה הפכה את ראשה והטמינה את פניה בחזהּ של אסונטה. רוז צחקה ואחזה בזרועו של אנטוניו כדי שיתכופף וינשק ללחייה. "היא ביישנית," אמרה לו רוז. "אבל שמחה מאוד שאתה כבר בבית. נכון, סטלה, כוכבית קטנה שלי?" סטלה הציצה בדודתה רוז, אבל סירבה להביט באביה. "היא דיברה עליך כל הבוקר, ואמרה, 'עוד מעט אראה את אבא, איפה אבא,' נכון, סטלה?'" זה היה מסוג השקרים שדודות אומרות.

שלושת בני משפחת פורטונה חיו יחד כמשפחה במשך חמישה ימים.
ביום שאנטוניו חזר הביתה, סעדו כולם את ארוחת הצהריים בביתה של מריה, כל נשות משפחת מסקארו יחד עם ניקולה ומשפחתו. אנטוניו היה שקט והרבה לשתות בזמן הארוחה, ואחר כך נשען בכבדות על זרועה של אסונטה בדרך חזרה במעלה ההר. ברגע שנכנסו לדירתם במרתף, נעל אנטוניו את הדלת ודחף את אסונטה על המיטה. הוא הרים את חצאיותיה וחדר לתוכה אפילו בלי לפשוט את מכנסיו. אשתו המופתעת נתפסה לא מוכנה והיתה יבשה, והמעשה עצמו ארך זמן רב משזכרה שארך בשנה הראשונה לנישואיהם, שנראתה לה לפתע כשייכת לעבר הרחוק, לחיים אחרים ולעולם נשכח.
אסונטה סבלה בשקט, התייסרה מהמחשבה שסטלה הקטנה מתבוננת בהם, שהיא אמורה לעצור את בעלה, אבל אינה יכולה לעשות זאת, לא אחרי היעדרות של שלוש שנים וחצי, לאחר שחיכה זמן רב כל כך, וכשזוהי חובתה כלפיו. אסונטה התרגלה כל כך לצניעותה שאפילו לא עלה על דעתה שהיא תצטרך להתמסר לבעלה באותו חדר שבתה ישנה בו. האם כך יהיה הדבר מעתה ואילך? היא הפכה את פניה אל הקיר, השתדלה לא לראות את עיניה הקרועות, החקרניות של סטלה.
אחר כך, בתום המעשה, נרדם אנטוניו, שקע בשינה עמוקה כל כך שאסונטה נאבקה עם משקלן הכבד של רגליו כשביקשה לחלוץ את מגפיו. בשעות אחר הצהריים היא ניקתה את הדירה והפצירה בסטלה לשחק בשקט. אך אסונטה לא היתה צריכה להסות את הפעוטה; שום דבר לא היה מעיר את בעלה.
את יומו השני בבית העביר אנטוניו בשינה. דורשי טוב באו לבקר, רצו לנשק את לחייו ולברך אותו ולשאול שאלות על בניהם שלא חזרו או על בנים אחרים שהם שמעו עליהם. אסונטה הפכה בדבר והבינה כמה קשים יכולים להיות לאנטוניו גילויי חיבה מסוג זה. היא סגרה ונעלה את החלונות ואת הדלת. היו, כמובן, אנשים שבכל זאת הידפקו על דלתם, ואז היתה פותחת את החלק העליון של הדלת ומשלחת אותם. "מחר," היתה לוחשת, "או מחרתיים." בינתיים היא בישלה, כדי שאם בעלה יתעורר רעב, היא תוכל להגיש לו את האוכל מיד. לא היה לה לחם להציע לו — בחורף זה עדיין היה מחסור בקמח — והיא הוגיעה את מוחה איך תכין מינֶסטרָה מתפוחי האדמה הקמולים והפירות היבשים שהיו לה במזווה. סטלה הקטנה התבוננה בה בעצב. היא הבינה את כובד המשימה שעומדת בפני אמהּ.
ביומו השלישי באיבולי היה אנטוניו מוכן לצאת שוב לדרך. "אנחנו נוסעים לניקסטרו," אמר לאשתו. היה לו סכום כסף קטן אך משמעותי, מענק השחרור משירות פעיל, והוא כבר החליט מה יעשה בו.
זה היה יום חמישי, והיה קר פחות מהמצופה בתחילת חודש דצמבר. אסונטה לא הבינה למה עליהם לנסוע לניקסטרו בדיוק אז, אבל עכשיו, משהיה לה שוב בעל, היתה זו חובתה הקדושה כאישה נוצרייה לציית לו בכול. "אביא את התינוקת לאמי," אמרה.
"לא, מריה-סטלה צריכה לבוא איתנו," אמר אנטוניו. זה היה חלק מהמטלה. "תלבישי אותה."
"היא לא יכולה ללכת עד שם," מחתה אסונטה. זה היה מרחק של לפחות שעתיים הליכה. אסונטה עצמה היתה בניקסטרו פעמיים בחייה. היא חשבה על שדרות הדקלים הרחבות ועל הגברים הזרים שישבו בברים שלאורך השדרה. מקום מפחיד לילד.
"אני אקח אותה על הידיים," אמר אנטוניו.
מה שהוא חשב לעשות היה פורטרט משפחתי. הדבר הפך אצלו לאובססיה במהלך ימי השלג באלפים. כמה מהחיילים הביאו איתם תמונות, ובסוף המלחמה זכר אנטוניו איך נראות נשותיהם של האחרים, אך לא איך נראית אשתו שלו. הוא החליט שמי שיש לו משפחה, חייב שיהיה לו משהו שיוכיח את קיומה.
צלם הפורטרטים של ניקסטרו קיבל את משפחת פורטונה לצילום, אף שהם לא קבעו תור מראש, מה שאנטוניו לא חשב עליו קודם. הצלם היה רגיל לאנשים כמו אנטוניו, רפי השכל מכפרי ההרים, שמופיעים אצלו בחנות במטרה לעשות את מה שנודע להם מפי השמועה שעושים פה. עם כל הבחורים שיצאו למלחמה והמהגרים שהפליגו לאמריקות, אנשים היו זקוקים למשהו שיזכיר להם זה את זה, והוא עשה עסקים טובים אפילו בתקופת המחסור של השנים האחרונות.
רבים מאלה שבאו להצטלם היו עניים, ואפילו מיטב בגדיהם נראו מרופטים, לפיכך החזיק הצלם אצלו שידה מלאה בגדים, ארבע שמלות במידות ובצבעים שונים, שתי חליפות שלמות של גברים ושלל בגדי ילדים, כי לפעמים הביאו הגברים את משפחתם המורחבת כולה. הוא לא גבה תוספת מחיר תמורת השימוש בבגדים. הוא לא רצה שאנשים יתלוננו שהתמונה שצילם נראית רע, גם אם הסיבה לכך היא ההופעה של המצולמים ולאו דווקא איכות הצילום. הוא הראה לבני משפחת פורטונה באיזו פוזה יוכלו להצטלם, והמליץ שישתדלו כמיטב יכולתם להחזיק את התינוקת כך שלא תזוז. הצילום עצמו יתבצע פעם אחת בלבד.
התמונה תהיה מוכנה רק בעוד שבוע, אמר להם הצלם, ואנטוניו יכול לשלם לו עכשיו מחצית מהמחיר, ואת המחצית האחרת כשיבוא לקבל את התמונה. או שישלם את הסכום כולו עם תוספת, ואז יקבל את התצלום לביתו, אם כי אולי באיחור, הזהיר אותו הצלם, כי הדבר יתאפשר רק כשמספר ההזמנות למשלוח יהיה כזה שמצדיק מסע אל הכפרים שבהר. אנטוניו בחר באפשרות הראשונה. הוא לא היה הטיפוס שיבזבז כסף כשקיימת אפשרות אחרת, בלתי נוחה ככל שתהיה.

*

למחרת, היום הרביעי שאנטוניו היה בבית באיבולי, יצאה משפחת פורטונה אחרי ארוחת הצהריים לטראצ'י לביקור אצל משפחתו של אנטוניו. אנטוניו אמר לאסונטה לארוז את המתנה שהם קנו בניקסטרו — צנצנת לכבישת מזון, שהיתה עשויה מהקרמיקה הלבנה המפורסמת מהעיר סקוִוילַצֶ'ה, מעוטרת בציורי פרחים בכתום, צהוב וירוק — וכן כל דבר שתצטרך אם הם ילונו שם. טראצ'י היתה במרחק שעה הליכה מאיבולי, ואסונטה היתה רוצה שהם יחזרו הביתה אחרי הארוחה ולא יישארו ללון שם. אבל בזמן האחרון היו פשיטות של שודדים, והיא כמובן לא רצתה לחשוף את בתה לרוחות הלילה הרעות שנושאות מחלות כמו כולרה. רק חורשי רע מסתובבים בחוץ אחרי השקיעה, נושמים את האוויר הרעיל כדי שיוכלו אחר כך להדביק את הזולת. אסונטה לא היתה חורשת רע.
בדרכם לשם חזרה אסונטה בינה לבינה על דברים שתאמר לאמו של אנטוניו, שהיא בקושי הכירה. מריה-סטלה קאליפּו באה לביקור אצל אסונטה וסטלה באיבולי רק פעם אחת בזמן המלחמה. הביקור היה מביך. אסונטה התרשמה שהחמות היא אישה קשוחה ומנוכרת. אמו של אנטוניו נמנתה עם הנשים שתמיד, אפילו בימי חג, לבשו שחורים, אף שלא התאלמנו. זו היתה צורה אפלה של צניעות נוצרית, שאסונטה ידעה שהיא אמורה להתייחס אליה בכבוד, אבל ראתה בה בכל זאת תופעה נחשלת. מריה-סטלה אילצה את בנותיה לנהוג כמוה. כשאסונטה חשבה על משפחתו של אנטוניו, תמיד ראתה לנגד עיניה את האם והאחיות עומדות בשמלות ובכיסויי הראש השחורים הזהים שלבשו בחתונתה של אסונטה, ואיתם אפילו מריה-אנג'לה הקטנה, שהיתה ילדת הפרחים של אסונטה.
שלוש שנים אחרי כן, בשעות אחר הצהריים של יום דצמבר זה ב-1918, הגיעו אסונטה, אנטוניו וסטלה הקטנה לטראצ'י, בעיצומה של הסיאסטה שאחרי ארוחת הצהריים. הרחובות היו ריקים ודמומים פרט לרעשי מטבח מהוסים שהסתננו החוצה מהחלונות המוגפים — שכשוך של מים, נקישות של כלים, קרצופים ועבודות ניקיון של עקרות בית.
שעה ארוכה נדרשה לחמותה של אסונטה לפתוח את הדלת. מריה-סטלה המבוגרת היתה אישה גבוהת קומה כבת ארבעים, עם מצח מתולם עמוקות והבעה חמקנית. שערה הלבין כולו מאז ראתה אותה אסונטה בפעם האחרונה.
"אה, חזרתָ," אמרה אמו של אנטוניו. היא הושיטה את לחיָה לנשיקה, ואחר כך הזמינה אותם במחוות יד להיכנס, שם בלי להוסיף עוד מילה התיישבה ליד השולחן ונטלה את עבודת התפירה שעסקה בה. אסונטה היתה מוטרדת מהמפגש נטול הרגשות הזה. לאחר שבנה, בשר מבשרה, נעדר מהבית במשך שנים? האִם לא חששה לחייו, לא התפללה לשלומו מדי יום, כמו שעשתה אסונטה?
ביתה של משפחת פורטונה היה ישן ומסוג הבתים שכמוהם לא בנו עוד בגלל אוורור לקוי. תקרתו היתה נמוכה כל כך שאסונטה יכלה להרים יד ולגעת בה, והיה בו חלון אחד בלבד שפנה אל הרחוב. על המיטה, שמילאה מחצית מחלל הבית, ישבה ילדה ונדנדה את התינוקת שהחזיקה בחיקה. אסונטה זיהתה את הילדה כמריה-אנג'לה, אחותו של אנטוניו, שהיתה צריכה להיות כבר בת שלוש-עשרה. אנטוניו נשק ללחייה של מריה-אנג'לה ונגע בראשה של התינוקת. אחר כך יצא לחפש את אביו בגינה, שהיתה במרחק מה מהבית במורד ההר.
אסונטה קילפה את העטיפה של כלי הקרמיקה מסקוִוילַצֶ'ה והראתה אותו למריה-סטלה המבוגרת, וזו הניחה את עבודת התפירה למשך זמן שהספיק לה להניח את הכלי על מדף. אחר כך, בשתיקה ששררה, אמרה אסונטה במבוכה, "את רואה כמה גדולה כבר מריה-סטלה שלי?"
עכשיו היה זה תורה של הפעוטה להראות את מה שהיא יודעת, אבל היא היתה ביישנית. היא אחזה בחצאיתה בשתי ידיים, הניעה את גופה מצד לצד והביטה ברצפה.
"סטלה, תגידי שלום לנוֹנָה שלך," אמרה אסונטה. "את יכולה לגשת ולתת לה נשיקה?"
סטלה חצתה את החדר בצייתנות, וסבתה מריה-סטלה התכופפה כדי לקבל את מגע שפתיה הלחות והנוצצות של נכדתה על לחיָה. "את יודעת," אמרה אסונטה לסטלה, שעה שהקטנה חזרה בריצה אל מקום המבטחים אצל אמה, "שקראנו לך על שמה של נונה מריה-סטלה שלך, הנונה הזאת שיושבת כאן עכשיו?"
סטלה הכניסה אצבע לפיה כדי לחפות על ביישנותה. מריה-סטלה המבוגרת נופפה לילדה בעצבנות. אסונטה חשה צביטה של חמלה כלפי האישה הזאת, שהתקשחה עם הגיל והיתה גמלונית כל כך אפילו ליד נכדיה.
"וזאת דודה מריה-אנג'לה, סטלה," אמרה אסונטה וסובבה את סטלה בכתפיה כדי שתעמוד פנים אל פנים מול דודתה, הנערה המתבגרת והתינוקת שהיא מנדנדת על ברכיה. "את יכולה להגיד שלום לדודה שלך?"
"צ'או, דודה," אמרה סטלה.
מריה-אנג'לה חייכה. שערה היה שמנוני ופצעונים אדומים היו על מצחה ועל סנטרה. אבל עיניה השחורות הגדולות היו יפות, לדעת אסונטה.
"ואיך קוראים לה?" שאלה אסונטה והצביעה על התינוקת, שנראתה לה כבת שלושה-ארבעה חודשים.
"אנג'לה," השיב מריה-אנג'לה.
"כמעט כמו השם שלך," אמרה אסונטה, ותהתה מדוע קראו לאחיות בשמות דומים. "סטלה, את רואה את התינוקת? זאת דודתך אנג'לה. נכון שזה מצחיק, שיש לך דודה קטנה, שהיא אפילו יותר קטנה ממך?"
סטלה צחקה ואחר כך הטמינה את פניה בחצאית של אמה. אסונטה חפנה את ראשה של בתה, וחשה את החום המוקרן מגולגולתה. "אל תתביישי," אמרה. "יום אחד דודה שלך אנג'לה תהיה גדולה יותר, ותוכלו לשחק ביחד."
"לא אנג'לה כמוני," תיקנה מריה-אנג'לה את דבריה של אסונטה. היא הנמיכה את התינוקת הישנה כדי שסטלה תוכל לראותה. "קוראים לה אנג'לה על שם אמא שלי שמתה."
אסונטה היססה, הביטה בחמותה כדי לקבל הבהרה, אבל הקשישה היתה עסוקה בפיסת בד הפשתן שלה ולא יצרה קשר עין. "אמא שלך שמתה?" שאלה אסונטה.
"כן, היא מתה כשהייתי קטנה." מריה-אנג'לה התבוננה באסונטה בריכוז. "הייתי רק בת שלוש, אבל אני זוכרת אותה. רק קצת, אבל זוכרת."
חמותה של אסונטה קמה לפתע, הטילה את עבודת התפירה שלה על המיטה והניחה לחצי התחתון של הדלת המפוצלת להיטרק בכבדות מאחוריה. השיחה לא היתה לרוחה.
"לא ידעתי," אמרה אסונטה. "אני כל כך מצטערת." הילדה לא אמרה עוד מילה, ולפיכך שאלה אסונטה בהיסוס, "איך היא מתה?"
מריה-אנג'לה השפילה את עיניה אל התינוקת שבחיקה. "בלידה. גם התינוק מת."
"אני מצטערת לשמוע," חזרה אסונטה ואמרה. "כמה חבל." האם מריה-אנג'לה אמרה בעצם שמריה-סטלה המבוגרת אינה באמת אמהּ? ואם כך הדבר, האם היא בעצם גם אמו החורגת של אנטוניו? האם משום כך היא התייחסה אליו בקרירות
כזאת?
אסונטה חשבה על אחד הפתגמים שאמה נהגה לצטט:
I guai da pignata i sapa sulu a cucchijara cchi c'è vota — את הבעיות שבתוך הסיר יודעת רק הכף שבוחשת את הדייסה שבו. במילים אחרות, רק בן משפחה יכול לדעת את כל סודותיה. ואסונטה צריכה לעסוק בענייניה שלה, היתה אמה גוערת בה. אבל משפחתו של בעלה היא גם משפחתה של בתה, והאם אין זה אומר שזה גם עסקה של אסונטה?
"איפה האחים שלך?" שאלה אסונטה את מריה-אנג'לה בזהירות.
"הם בטח משחקים בחוץ."
"והגדולים?" אסונטה ידעה שיש גם שני נערים בגיל ההתבגרות. היא הצטערה שאינה זוכרת את שמותיהם — עכשיו נראה לה כל כך מוזר שאנטוניו אף פעם לא דיבר עליהם. "הם עובדים?"
"הם נסעו לאמריקה בשנה שעברה, השיבה הנערה ללא היסוס. "אמא לא רצתה שיגייסו אותם למלחמה כמו את טונון."
עכשיו קראה מריה-אנג'לה למריה-סטלה "אמא" אף על פי שלפני דקה אמרה שהיא אינה אמהּ. האם אפשר שהילדה מטורפת או מבולבלת?
אסונטה הרפתה מהעניין.
הביקור התנהל לאטו. זה היה החג של סן ניקולה, והם הלכו כולם לתפילת ערבית בקפלה הזעירה של טראצ'י, מה ששימח מאוד את אסונטה כי זו היתה דרך להעביר את השעות המשמימות שבילתה עם הורי בעלה. אחר כך הם חזרו לבית פורטונה, ומריה-סטלה הרתיחה מים לפסטה, פינוק של יום חג שלכבודו השתמשה במעט שנותר לה בשק הקמח היקר. בסופו של דבר, היא הסכינה עם הרעיון שזהו אירוע מיוחד. ואף על פי כן, כשמריה-סטלה קאליפו חתכה בצק לרצועות זהות כדי לקלוע אותן לפסטה גֶ'מֶלי, הצטערה אסונטה שהשעה כבר מאוחרת מכדי שהיא ואנטוניו יוכלו לקחת את התינוקת הביתה לאיבולי.

*

הלילה ההוא היה הגרוע ביותר, שעות ארוכות של שעמום וחרדה שהדירו שינה מעיניה של אסונטה וכפו עליה עֵרות מתמשכת. כולם שכבו יחד במיטה אחת גדולה: מריה-אנג'לה ליד הקיר, אחר כך התינוקת אנג'לה עם מריה-סטלה המבוגרת, אחר כך חמיה של אסונטה, אחר כך אנטוניו ולבסוף אסונטה, ששכבה קשויה כדי לא ליפול מהמזרן. סטלה שכבה על חזה אמה והיתה חסרת מנוחה כל הלילה. הבנים הקטנים, לואיג'י ואֶג'ידיו, פינו מקום לאורחים וישנו על הרצפה.
אסונטה לא היתה רגילה לישון עם אנשים רבים כל כך באותו חדר. מהמיטה עלה ריח טחוב ועז של שנים ארוכות של שינה בבגדים לא מכובסים. אסונטה מצאה פשפש מטפס על רגלה בזמן שהם סעדו את ארוחת הערב, ועכשיו לא יכלה לגרש את המחשבה שהמיטה המזוהמת שורצת שרצים. אבל לא היתה לה ברירה אלא לשכב שם ולהציע להם את גופה, עד שיאיר היום די הצורך לקחת את בתה הביתה.
בשעות העמומות שלפני הזריחה היא שמעה סימנים של אי-שקט מכיוונה של התינוקת אנג'לה. מלמול אימהי נשמע מצדה האחר של המיטה, ואחר כך רשרוש של בד מחליק על עור שעה שאמה התיישבה כדי להרגיע אותה. אסונטה שמעה את הקולות הרטובים של תינוק יונק, שנשמעו בקושי על רקע נחירותיה הקצובות והלחות של מריה-סטלה המבוגרת, שאסונטה היתה בטוחה שאינה ערה. התינוקת אנג'לה לא היתה אחותה של מריה-אנג'לה בת השלוש-עשרה. היא היתה בתה.

*

בבוקר יצאו אנטוניו ואסונטה לאיבולי, ברגע שהיום האיר דיו לראות את הדרך. אסונטה השתוקקה להיות כבר בבית. היא רצתה לפשוט את כל הבגדים שלבשו ולבדוק אם כינים או פשפשים נדבקו לתינוקת.
כשהלכו בדרך החמורים בגיא שבין הכפרים, אזרה אסונטה אומץ לומר לאנטוניו, "לא ידעתי שאמך מתה כשהיית קטן."
"על מה לכל הרוחות את מדברת?" אנטוניו הפך את פניו ממנה ונעץ את מבטו בעמק הזיתים. "אמא שלי לא מתה. אמא שלי בישלה אתמול את ארוחת הערב שלך."
סטלה היתה כבדה בזרועותיה של אסונטה, ונמנמה על חזהּ בזמן ההליכה. כמו אסונטה גם היא כנראה לא הצליחה להירדם במיטה המסריחה והצפופה. אסונטה העתיקה את משקלה של הילדה וניסתה שוב. "אבל אתמול מריה-אנג'לה אמרה לי ש... שהתינוקת החדשה נקראת על שם אמא שלה שמתה."
אסונטה המתינה בעצבנות עד שבעלה השיב לה לבסוף. "למריה-אנג'לה היתה אמא אחרת, לא זאת שלי, אבל מי שאת מכירה היא אמא שלי."
תשובה זו נשמעה הגיונית עוד פחות. אלא אם כן... לאביו של אנטוניו היתה פילגש? האם מריה-אנג'לה היתה ילדה לא חוקית? אבל לאנטוניו לא היתה שום כוונה להוסיף עוד דבר בנושא. "תני לי את התינוקת, ונגיע הביתה מהר יותר." הוא לקח את סטלה בזרועותיו והאיץ את פסיעותיו כך שאסונטה נאלצה לעבור לריצה קלה כדי להדביק אותו.

*

אסונטה הסירה את שמלתה הנגועה של סטלה והכניסה את הקטנה ישר למיטה כשהגיעו הביתה. היא עצמה היתה שמחה לשכב לנוח מעט, אבל אנטוניו יצא להביא עוד עצים לאח וירצה ארוחת צהריים חמה כשיגיע הביתה.
הגילוי של ליל אמש רדף את יומה — גיסתה הנערה המתבגרת הלא נשואה מיניקה תינוקת לא מוסברת. החטא שבדבר היה מזעזע — מריה-אנג'לה, שהיתה ילדת פרחים מתוקה כל כך חמש שנים בלבד קודם לכן, הניחה לגבר כלשהו לעשות לה את זה. אסונטה נחרדה מעצם המחשבה על יחסי מין לפני הנישואים, חטא שעונשו מוות, בגידה קטלנית בנפשה של נערה ובחסדהּ לפני אלוהים. היא נחרדה אף מכך שהיא לעולם לא היתה מסוגלת לחטוא חטא כזה בעצמה. ועוד נערה בגילה של מריה-אנג'לה? אסונטה היתה כמעט בת חמש-עשרה כשנישאה. היא לא יכלה להעלות על דעתה איך אפשר לעמוד במפנה שכזה בחיים בגיל צעיר יותר. בגיל שתים-עשרה היא היתה ילדה, ועדיין בלי מחזור הדימום החודשי. איך יכלה מריה-אנג'לה לסטות כל כך מדרך הישר?
אסונטה נתקפה בחילה עזה ממה שידעה עכשיו, ולא ידעה, על משפחתו של בעלה והחלה לפקפק במוסריותה ובהרגליה הקלוקלים. היא המשיכה לעסוק בשלה, פשטה את השמלה שלבשה בטראצ'י ולבשה את הטובה יותר, זו ששמרה בדרך כלל לתפילה בכנסייה. אחר כך השאירה את התינוקת הישנה בבית ועלתה במעלה ההר אל הברֵכה שברום וִיָה פוֹנטנה, שם קרצפה את בגדיהם המלוכלכים בקרקעית הסלעית של שוקת הכביסה. מי ההר הקרים הקהו את אצבעותיה, וסבון לא היה בנמצא, כי לא נשאר די שמן זית לייצורו. אבל היא היתה בטוחה שעכשיו, כשאנטוניו בבית, המצב ישתפר. וכדי לגרש את המחשבות השחורות שטרדו אותה, היא אמרה בקול רם כמה פעמים, "המלחמה נגמרה. אלה חיים חדשים. הגרוע ביותר מאחורינו."
כשהגיעה הביתה, סטלה עדיין ישנה, המסכנה. אסונטה תלתה את הכבסים על החבל שנמתח מעל התרנגולות של האלמנה מריה-נינה. היא חזרה אל המעיין כדי למלא את סיר הבישול במים, ואחר כך הזינה את האש. היא קילפה חופן אגוזים והטילה אותם למים, הוסיפה תפוחי אדמה קצוצים, אגס מיובש וקורט מלח. היא מילאה קערה באפרסמונים שקטפה מעץ בחצר — הפרי היה בדיוק בעונתו — ואז התיישבה ליד השולחן בתחושת חרדה. אנטוניו היה צפוי להגיע הביתה לארוחת הצהריים, והם ילמדו איך לחיות יחד את החיים. הם עשו זאת בעבר, אם כי לא לאורך זמן. היא הרגישה כאילו היא מתרגלת עכשיו לבעל חדש לגמרי, כאילו אין שום עבר של חיבה ביניהם.
היא חשבה על כך שעה שפעמוני כנסיית סנטה מריה אַדוֹלֹורַטה — הדואבת — צלצלו כל רבע שעה. היא החליטה שלא רק באנטוניו מדובר. היא היתה אדם אחר כשהוא עזב. עכשיו היא אם, והיא מבינה את מה שאמהות מבינות, ששום דבר בעולם אינו חשוב יותר לאישה מנשימותיו הקטנות של ילדהּ הקטן — לא ציות לבעלה, לא רומנטיקה או תשוקה או אפילו היא עצמה. כדי להיות רעיה נוצרית היא תצטרך להזכיר לעצמה להעמיד בראש סדר העדיפויות את צורכי בעלה, כפי שנהגה כמובן בעבר, כשלא היה בעולם דבר חשוב ממנו.
כשפעמוני הכנסייה צלצלו כדי לבשר שהשעה אחת, ניגשה אסונטה לבדוק מה עושה סטלה. האם כדאי שתעיר את הקטנה לארוחת הצהריים? היא נגעה במצחה של הילדה, כי חששה שאולי יהיה חם מעט אחרי השהות באוויר הדחוס בבקתה האפלולית בטראצ'י, והחרדה שחשה העמיקה. היא החליטה להניח לסטלה לישון.
אנטוניו חזר הביתה עם עצים רבים מכפי שסטלה היתה משערת שאיש אחד יכול לשאת. הוא ערם אותם בחצר ואחר כך התיישב ואכל את האוכל שאסונטה הגישה לו. הוא לא החמיא לבישול שלה, אבל גם לא התלונן. אחר כך יצא שוב — אולי להיפגש עם הגברים בבר כדי להתעדכן במתרחש.
אסונטה ניקתה את המטבח וניסתה להעיר את בתה. "את לא רעבה, כוכבית קטנה שלי?" סטלה פקחה לבסוף את עיניה ונראתה מבולבלת ככל תינוק שהעירו אותו משינה למגינת לבו. "בואי נאכל קצת מרק," אמרה אסונטה. היא הרימה בזרועותיה את סטלה, פלג גופה העליון העירום עטוף בשמיכה — שמלת הפשתן של הבַּמבּינה עדיין התייבשה בחוץ — והביאה אותה אל השולחן. סטלה נעה באי-שקט ואכלה רק כמה כפות תפוחי אדמה. אסונטה עזרה לבתה להתיישב על הסיר, אם כי לא היה שם הרבה, ואחר כך החזירה את סטלה למיטה, ותהתה אם אינה חמה עכשיו למגע יותר משהיתה קודם.
בחוץ נראה שעומד לרדת גשם, ואסונטה הורידה את הכבסים מהחבל והניחה אותם לייבוש לפני האח. בחרדה שהשתלטה עליה עתה, היא הריצה את אצבעותיה לאורך מחרוזת התפילה, דקלמה את פסוקיה לאט ככל שיכלה והתרכזה בעיקר בבתולה ובחסדה. היא היתה קרובה לשליש האחרון של התפילה כשאחותה רוזינה באה, והן אמרו יחד את הפסוקים האחרונים.
רוז נגעה בראשה של התינוקת. "אני לא חושבת שהיא בסדר, אסונטה." היא הצטלבה במהירות והוציאה מעט נענע מהצרור שהיה תלוי על צווארה כדי לעסות בו את מצחה של הילדה וכך לגרש את עין הרע.
"מה אני צריכה לעשות?"
רוז התבוננה בתינוקת. "לתינוקות יש חום כל הזמן, מסכנים שכאלה, את יודעת את זה. זה יכול פשוט לעבור. תני לה לשתות תמצית של צמחים, וחכי שעתיים. אם החום יעלה כדאי שתיקחי אותה לרופא."
אסונטה היססה. "אם אצטרך ללכת לפֶרולטו, אולי כדאי שאצא עכשיו." נותרו עוד שעתיים של אור יום. בפרולטו היה הרופא הקרוב ביותר, ולשם יכלה אסונטה לקחת את סטלה לפני שיחשיך, אף שידעה כי שהות בחוץ באוויר הלח של דצמבר עלולה להחמיר עוד יותר את מצבה. אסונטה יכלה גם ללכת לבדה לפרולטו ולהביא את הרופא לאיבולי, אבל היא לא יכלה אפילו להעלות על דעתה כמה יעלה ביקור בית כזה. לא היה לה כסף, והיא היתה צריכה לחכות שאנטוניו יחזור הביתה כדי שתוכל לבקש ממנו את הסכום הדרוש למימון התוכנית.
"תקשיבי, אסוּ, נסי קודם את האפשרות הראשונה, ואחר כך, אם עדיין יהיה צורך ללכת לפרולטו, אז תלכי." רוז הקטנטונת הרימה את ידה שגודלה כגודל ידו של ילד, והניחה אותה על כתפה של אחותה הצעירה ממנה, ואסונטה חשה את חומה המרגיע חודר מבעד לאריג שמלתה. "אל תדאגי מה יקרה בעתיד הרחוק, כי כך את עלולה לקבל החלטות שגויות. אם תצטרכי ללכת, את תדעי את זה. ואז תלכי."
רוזינה יצאה לאסוף את צמחי המרפא שלה וחזרה עם מריה בעקבותיה. הן הרתיחו תמיסה של קמומיל, קליפת לימון מיובשת ואניס, כאמצעי לגרש כל רוע שאולי הצטבר בדמה של סטלה הקטנה. סטלה ישבה זמן מה עם סבתה ודודתה, לגמה בצייתנות וחייכה אליהן כשהן שרו לה את השירים החביבים עליה, אחזו בידיה הקטנות וצבטו את רגליה השמנמנות. אבל הילדה נראתה נרפית, עיניה היו שקועות ועצובות, ואסונטה הלבישה אותה בשמלתה שהתייבשה בינתיים והשכיבה אותה במיטה. מריה ורוז ישבו עם אסונטה, סרגו קרושה והאזינו לגשם, עד שאנטוניו הגיע הביתה, ואז הן קמו ללכת.
לארוחת ערב הגישה אסונטה את שארית המינסטרה, אחרי שהרחיבה אותה במעט גזר ובצלים. הם סעדו בשתיקה, כשאסונטה מתייסרת ממתח. אנטוניו שחרר ריח חמוץ שנבע משעות של סביאה, מה שבנסיבות רגילות היה מעכיר את רוחה של אסונטה, אבל הערב היה חששה לבתה גדול מכדי שתדאג בגלל בעלה.
לאחר שהדיחה את הכלים, היא בדקה שוב את מצבה של סטלה, והזדעזעה מחומו הרב של מצחה. השינוי היה קיצוני כל כך שאסונטה השתנקה בקול. "אנטוניו," היא קראה כשמצאה את קולה. "אנחנו צריכים ללכת לפֶרוֹלֶטוֹ. אנחנו צריכים להביא את הרופא לסטלה."
אנטוניו ניגש למיטה ובדק את חומה של הילדה בכף ידו המחוספסת. אסונטה בלעה רוק כשראתה את אצבעותיו הגסות נחות על בתה, אבל סטלה לא זזה.
"זה רק חום," הוא אמר. "זה יעבור. אם המצב שלה לא ישתפר עד מחר, נלך לפֶרוֹלֶטוֹ להביא את הרופא, אחרי התפילה."
אסונטה זכרה את מה שרוז אמרה לה — שאם היא תצטרך ללכת, היא תדע את זה. והיא ידעה — היא ידעה. היא היתה חייבת ללכת לפֶרוֹלֶטוֹ. וכך אמרה.
"זה מגוחך," אמר אנטוניו. "תשמעי איזה גשם יורד. את יודעת מה השעה? לא בטוח לצאת בשעה מאוחרת כל כך בערב."
"אנטוניו, בבקשה." אסונטה בכתה. היא ידעה שבעלה לא יתייחס בכבוד לבכי שלה, אבל לא יכלה להתאפק. "היא זקוקה לרופא. אני אלך. אני לא מפחדת."
"הרופא אולי אפילו לא ירצה לבוא בשעה כזאת!" צעק אנטוניו. "את חושבת שאני כל כך עשיר שאנחנו יכולים להזמין רופא לביקור לילה בכל פעם שלתינוקת יש חום? השתגעת או מה?"
אסונטה בלעה מלוא הפה אוויר ומחתה את הדמעות והנזלת מפניה בשרוולה. "אתה לא מבין," אמרה והשתדלה לא להישמע היסטרית. "אתה לא אמא שלה. אני יודעת. אני יודעת. היא זקוקה לרופא."
"ואני אבא שלה," הוא הטיח בתשובה, "ואני יודע שזה יכול לחכות עד הבוקר."
"אני..."
האגרוף של אנטוניו היה באוויר. הוא לא הכה את אסונטה, זו היתה רק מחוות יד, אבל השיחה תמה. הוא הפנה את גבו אליה וחזר והתיישב ליד האח.
"שבי," אמר. "תירגעי. זה יעבור, את תראי. אם לא, אביא את הרופא בבוקר."
אסונטה לא ידעה מה לעשות. היא נכנסה למיטה עם סטלה, הרימה את שמלתה כדי שתוכל להצמיד את בשרה החם של הילדה אל גופה, בתקווה שכך תוכל אולי לשאוב את החום אל עצמה. זמן מה שכבה סטלה לידה, בערה באש של עוללים, אבל אחר כך גנחה והתנתקה מאמה. אסונטה בכתה, כבשה את האוויר שפלטה בכמויות כדי לא להפריע לתינוקת ולא לעורר שוב את חמתו של בעלה. היא דימתה שהיא שומעת את קול דמעותיה פוגעות במזרן ומחלחלות לתוכו מבעד לסיבי הפשתן של הסדין.
אותן מחשבות התרוצצו שוב ושוב בפחדיה: השודדים, הגשם, הדרך הארוכה החשוכה לפֶרוֹלֶטוֹ, העובדה שאנטוניו חושב את עצמו להורה אף על פי שאין לו שום סמכות כזאת, כי הוא מעולם לא גר עם בתו. האם היתה צריכה להתווכח איתו בתקיפות רבה יותר? היא הרגישה שכל מילה שאמרה היתה החמצה, שכל החלטה שהיא אפשרה לה להתקבל היתה שגויה, אבל היא לא יכלה להעלות על דעתה מה יכלה לומר או לעשות במקום זאת.
אסונטה זכרה שהתבוננה בשחר הכתום מבצבץ בסדקי החלון, ומכאן שהיא כנראה לא נרדמה אלא רק לאחר שהאיר היום. אבל היא בכל זאת נרדמה — איך? — ושקעה בשינה עמוקה, אחרי שני לילות של תשישות ותבהלה מדירות שינה. כשאנטוניו העיר אותה בטלטלה, צלצלו פעמוני הכנסייה בקריאה הרמה לבוא לתפילה. השעה היתה אם כן עשר, והיא היתה מחמיצה את תפילת המחרוזת. עוד לפני שפקחה את עיניה נמתחה ידה, מתוך הרגל, בכיוונה של סטלה, ופגשה בבשרה הקר של היד של בתה.
אסונטה זינקה ממקומה חיוורת מפחד. אנטוניו לפת את כתפה — אצבעותיו פצעו אותה.
"אסונטה. התינוקת מתה."

*

זו אינה הסטלה פורטונה שהיתה עתידה לשרוד משבע (או משמונה) מיתות. זו היתה הסטלה הראשונה, אחותה הבכורה ומי שהיא נקראה על שמה. זו היתה הסטלה שמתה.

"שבע או שמונה המיתות של סטלה פורטונה" / ג'ולייט גריימס. מאנגלית: צילה אלעזר. הוצאת מטר, 510 עמודים מודפסים.