עצוב יותר מ"בראבו"

הבמאי של Drop Dead Gorgeous לא היה צריך להתאמץ הרבה בשביל לעורר עניין חולני בעולמן המעוות של pageant queens באמריקה. תחרויות היופי והכשרונות האלו, משהו כמו תערוכות כלבים עם ילדות קטנות גבוהות שיער ומאופרות בכבדות, גם ככה מהפנטות למדי במוזרות הבסיסית שלהן. ובכל זאת, על הנייר נשמע הרעיון של קומדיה שחורה על אמא שתלטנית שלא תבחל ברצח בשביל לקדם את סיכוייה של בתה להצליח בתחום לא רע בכלל.

אבל הגדולה של Drop Dead Gorgeous היא דווקא בכך שהתוצאה בכלל לא מצחיקה. נהפוך הוא. הסרט מביא תמונה קודרת למדי של האובססיה האמריקאית עם יופי בתולי והצלחה בכל מחיר. קטעי הסלאפסטיק הפזורים לאורכו – הקאות, שלשולים וכיוצא באלה – רק מחזקים את הרגשת הבחילה המצטברת לנוכח הזבל הלבן הכי זבלי שנראה מזמן על המסך. אפילו גיבורת הסרט (קירסטן דאנסט הנפלאה) רחוקה מלצאת חיובית: היא אמנם ניגשת לתחרויות רק בשביל לקבל מלגה שיכולה לגאול אותה מהחיים הפרובינציאליים שאליהם נראה שהיא נידונה, אבל בשורה התחתונה גם היא, כמו האויבת מספר אחת שלה (דניס ריצ'רדס), לא יותר מביץ' קרייריסטית חסרת עכבות.

הסגנון הפסאודו-דוקומנטרי של הסרט אמנם לא משווה לו ריאליזם, אבל בהרבה מובנים הוא חושף את העובדה שהעולם שהוא מתאר רחוק מלהיות בדיוני, מאחר שהוא נראה מוכר כל כך מעשרות סרטי תעודה דומים שלא מתיימרים לשאיפות קומיות. Drop Dead Gorgeous הוא לא סרט מבריק בתחומו (יש לא מעט קומדיות נעורים מוצלחות יותר בשביל להעביר את הערב מול קערת הפופקורן), אבל הוא מצטיין בתכונה ייחודית למדי בקולנוע האמריקאי, שהופכת אותו שווה לצפייה ושאולי צריך לייסד בשבילה ז'אנר חדש – קומדיה שמוחקת לך את החיוך מהפרצוף.