וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

עלייתו ונפילתו: קראו את הפרק הראשון מתוך "ג'וני בוי" מאת יונתן ילון

עודכן לאחרונה: 5.9.2022 / 14:12

כשג'ון אשקרופט בן ה-18 מגיע ללונדון באמצע שנות ה-80, הוא לא מעלה על דעתו שתוך שנה יהפוך לכוכב הפופ המצליח ביותר בבריטניה. מעל 30 שנה לאחר מכן, מגיע לעיר סופר ישראלי שמבקש לשחזר את סיפור הצלחתו הקצר של הזמר דרך ראיונות עם האנשים שליוו אותו. קראו פרק ראשון

עיצוב כריכת הספר "ג'וני בוי" מאת יונתן ילון. באדיבות המצולמים
עיצוב כריכת הספר "ג'וני בוי" מאת יונתן ילון/באדיבות המצולמים

לונדון, 2019

"ברוך הבא לחיים שלך,
אין דרך חזרה."

"כל אחד רוצה לשלוט בעולם", דמעות לפחדים

שארלוט ווקר, היחצנית של ג'וני בוי, 1987-1990

אתה בטח מכיר את הסיפור על הבחור ההוא - זה כמעט תמיד בחור ולא בחורה - שגדל במשפחה קשת יום בעיר תעשייתית אפורה. הוא שר לעצמו ומנגן לצלילי תקליטים ישנים בחדר הקטן שלו. אמנם כבר יש לו עבודה זוטרה והוא מרוויח כמה פרוטות, אבל יש לו חלום אחד: להפוך לכוכב רוק כמו אלביס פרסלי או דיוויד בואי, תלוי בתקופה. הוא פוגש עוד משוגע לדבָר מהשכונה, הם מג'מג'מים יחד ומחליטים להקים להקה, בה הוא כמובן הסולן. הלהקה מגייסת מתופף ובאסיסט, משנה את ההרכב שלה כמה פעמים, מישהו פורש ומישהו מצטרף. חברי הלהקה מתחילים לעשות חזרות באיזה מרתף. בהתחלה הם מבצעים גרסאות כיסוי לשירים מוכרים, אבל לאט־לאט מתחילים לכתוב חומרים מקוריים משל עצמם. הם מקליטים כמה שירים באופן חובבני ושולחים קלטות, אבל בחברות התקליטים ותחנות הרדיו מתעלמים מהם. במשך תקופה ארוכה הם מופיעים במקומות קטנים - מול עשרה אנשים בפאב או חמישים איש במועדון - ומגבשים סביבם קהל קטן ונאמן. בשלב מסוים אמרגן כלשהו מגיע במקרה למקום שבו הם מופיעים, מתרשם מהם ומציע לייצג אותם. הוא מצליח להשיג להם חוזה הקלטות בלייבל בינוני שכבר מייצג כוכב או שניים. השירים הראשונים של הלהקה לא זוכים לתהודה משמעותית, אבל אז מגיע אלבום הפריצה שלה. התקשורת עדיין מתעלמת ממנה ברובה, אבל הלהקה צוברת תאוצה מפה לאוזן, דרך הופעות גדולות יותר והשמעות רבות בתחנות רדיו עצמאיות. לאחר כמה חודשים האלבום מתחיל למכור בכמויות, והסינגלים מתוכו מטפסים במצעדים. האלבום הבא כבר מצליח הרבה יותר מהר, למרות חילוקי דעות יצירתיים שמתחילים להיווצר בין חברי הלהקה. הסולן כמובן מתעקש שכל הפוקוס יהיה עליו ושהוא יקבל את ההחלטות. אחד מחברי הלהקה עוזב לפני סיבוב הופעות עולמי ומוחלף במהירות. בינתיים חברי הלהקה מנהלים אורח חיים פרוע יותר ויותר. הם מעסיקים עובדים שכל תפקידם הוא לדאוג שיהיה להם קוקאין זמין בין ההופעות בכל מקום שהם מגיעים אליו. אחרי הופעות מלאות באצטדיוני ענק, הם הורסים חדרי מלון, עושים אורגיות עם גרופיות ומריצים שורות עם כוכבים אחרים. בכל פעם שהם מסתבכים בצרות, האמרגן שלהם מחלץ אותם מהן בעזרת שוחד או קשרים. הסולן זוכה לפולחן אישיות של ממש, ומרגיש שהוא יכול לעשות כל מה שבא לו, בלי שום הגבלה. הפמלייה שלו דואגת כל הזמן להזין את התחושה הזו, ומארגנת לו באופן שוטף סמים, אלכוהול וסקס. אחרי עוד כמה שנים ואלבומים, הוא מחליט לצאת לקריירת סולו, אבל היא לא זוכה לאותה הצלחה או הערכה, והמעריצים מגיעים להופעות שלו בעיקר בשביל השירים הישנים של הלהקה. הוא מידרדר בהדרגה, ועד גיל ארבעים סביר שכבר ימות מתאונה, איידס, התאבדות או מנת יתר.
מכיר את הסיפור הזה? ובכן, זה ממש לא הסיפור של ג'וני בוי.

יונתן ילון. שי קדם, באדיבות המצולמים
יונתן ילון/באדיבות המצולמים, שי קדם

אשת יחסי הציבור שארלוט ווקר מתגוררת בהמפסטד, שכונה נאה במיקום מרכזי יחסית בלונדון. אנחנו מגיעים לאזור הרבה יותר מוקדם משציפינו, ומעבירים את הזמן בקרפרייה נודעת בסמוך לתחנת הרכבת התחתית. התור משתרע לאורך חצי רחוב, אבל ההמתנה משתלמת בזכות הקרפים הצרפתיים החמימים. שוקולד חלב נוזל מהקרפ של ירון ומכתים את מכנסי הג'ינס שלו, והוא נאבק לצמצם את הנזק בעזרת מפיות בטרם ההגעה לבניין.
ניכר ששארלוט התכוננה היטב לצילומים - היא מאופרת ושערה השָׁטֶני מסודר בקפידה. היא לובשת שמלה צמודה בצבע כחול נייבי, שמחמיאה לקומתה התמירה. מלבד השמלה, כל הפריטים בצבע צהוב בוהק - העגילים, השרשרת והצעיף שהיא עוטה סביב כתפיה. מבטה מייד מתמקד בכתם על מכנסיו של ירון, היא מעווה את פניה בסלידה, ואז מסתכלת עלינו כאילו לא הבחינה בדבר.
ירון משאיר לי את דברי הנימוסין בזמן שהוא פורק את התיקים ומתחיל לבנות את הסט. הוא מתקין על גבי החצובה את המצלמה ואת המיקרופון הדינמי עם הבום. שארלוט, שמורגלת בראיונות של אחרים, שואלת אם נצלם אותה על הספה, וירון אומר שאפשר, אם כי רצוי שלא תהיה צמודה לקיר. היא מהנהנת כמבינת דבר, ואני מסייע לירון להזיז את הספה קדימה. הוא מחפש לשווא מקום שבו אור השמש יאיר אותה היטב, ולבסוף מחליט להרכיב פנס אחד לפני הספה ופנס נוסף מאחוריה. ירון מחבר לגב השמלה של שארלוט מיקרופון אלחוטי, מסמן לי שאפשר להתחיל, ואני שואל אותה איך היה לייצג אומנים בשנות השמונים.
תהילה היא עסק חמקמק. כמה מוזיקאים שפרצו בעשור הזה אתה יודע שעדיין פעילים? חמישה, אולי? יש את מדונה, ויוי, בונו מיו־2, גם ג'ון בון ג'ובי שעדיין ממלא אצטדיונים אפילו שהלך לו הקול... זה כל מי שעולה לי בראש כרגע. חלק מהענקים של התקופה כבר מתים. אבל הרוב הגדול של אלה שהצליחו בשנות השמונים, נתקעו שם. אין מה לעשות, זו דרכו של עולם - הקהל מאבד עניין ועובר לדבר הבא. אתה יודע מה קורה היום עם סוזאן וגה? עם טום ביילי?
אני מתקשה להיזכר מי זה טום ביילי. שארלוט מבחינה בכך, ומגחכת.
נו, זה בדיוק מה שאני מדברת עליו. קצת כבוד. טום ביילי היה הסולן של תאומי תומפסון. "דוקטור דוקטור"? מדונה שרה לו קולות ליווי ב"לייב אייד", לעזאזל.
הכוכבים של שנות השמונים נעלמו. חלקם פרשו מהתעשייה לגמרי; חלקם מופיעים פעם בחצי שנה בפסטיבל רטרו עם שני הלהיטים שלהם; וחלק מוציאים מדי פעם מוזיקה חדשה, ששומעים אותה אולי שלושה מעריצים וחצי. הם כבר זקנים מדי בשביל התעשייה. לא רלוונטיים. זה טבעי כמו שזה אכזרי. בשביל שיכתבו עליהם עכשיו, הם בדרך כלל צריכים למות, או לפחות לכלוא איזה נער ליווי בדירה שלהם. יש בחוץ זמרים חדשים כמו זבל, ותמיד יבוא מישהו צעיר יותר מאיזו תוכנית ריאליטי או קלטת סקס. מה שנשאר לחבר'ה האלה משנות השמונים זה הזיכרונות מהימים הטובים, ומספיק כסף - למי שלא בזבז את כולו על סמים והימורים.
שמחתי שרצית לדבר איתי על ג'וני. אחרי כל השנים שאני זו שמסדרת ללקוחות ראיונות, סוף־סוף מישהו רוצה לראיין אותי... אבל ברצינות, באמת חיבבתי את ג'וני, למרות כל הבלגן שהייתי צריכה לעבור בגללו. גם הגיע הזמן שידברו קצת על אמנים כמוהו, כאלה שנגעו לרגע בתהילה ואז איבדו אותה, אתה יודע? הגיבורים הנשכחים, כך הייתי קוראת להם אם הייתי מציעה את זה לכתבה במגזין.
אבל אפילו אם לא זוכרים היום מי זה ג'וני בוי, כנראה יכירו אחד מהשירים שלו. אני מכירה ילדות בנות שמונה שאוהבות את "אחכה לך". כוכבים עולים ונופלים, אבל כששירים באמת טובים, הם נשארים בתודעה הקולקטיבית. ואני אגיד לך עכשיו קלישאה, שהייתי צוחקת אם אומן שלי היה אומר בראיון, אבל היא נכונה: אנשים הם בני חלוף, אבל מוזיקה היא נצחית.

seperator

"ג'וני בוי" / יונתן ילון. ניתן לרכוש את הספר עד 14 בספטמבר במסגרת פרויקט מימון המונים.

  • עוד באותו נושא:
  • פרק ראשון

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully