צחנת הצביעות חונקת

מוקדם יותר השנה עברתי ניתוח קשה בשל מחלת הסרטן. הניתוח והשפעותיו היו כסיוט. הרגשתי כאדם שאינו יודע לשחות, השוקע מתחת למים באוקיינוס אינסופי עמוק ואפל. אך לא טבעתי ואני מאושר להיות בחיים. על כל פנים, גיליתי שנחלצתי מסיוט פרטי בכדי להיכנס לסיוט ציבורי גדול יותר לאין שיעור – סיוט של היסטריה אמריקאית, בורות, יהירות, טיפשות ולוחמנות; המדינה החזקה ביותר שידע העולם מאז ומתמיד יוצאת למלחמה נגד שאר העולם. "אם אתם לא איתנו, אתם נגדנו," אמר הנשיא בוש, ועוד אמר כי "לא נרשה שהנשק הנורא ביותר יישאר בידיהם של המנהיגים הנוראיים ביותר". נכון. הבט במראה, חבר. זה אתה.

ברגע זה ארה"ב מפתחת שיטות מתקדמות של נשק להשמדת המונים, והיא מוכנה להשתמש בו בכל זמן שיימצא מתאים. יש לה יותר ממנו משיש לשאר העולם יחדיו, היא התחמקה מאמנות בינלאומיות בנושא נשקים ביולוגיים וכימיים, ומסרבת לאפשר ביקורת במתקנים שלה עצמה. הצביעות מאחורי הצהרותיה הפומביות ומעשיה בפועל הם כמעט בדיחה.

ארה"ב מאמינה כי ה-3,000 שמתו בניו יורק הם המתים היחידים שנספרים, המתים היחידים שחשובים. אלה הם אמריקאים מתים. מתים אחרים הם לא אמיתיים, אבסטרקטיים, חסרי משמעות. ה-3,000 שמתו באפגניסטן לעולם אינם מוזכרים. מאות אלפי הילדים העיראקים שמתו כתוצאה מהסנקציות של ארה"ב ובריטניה שמנעו מהם תרופות חיוניות, לעולם אינם מוזכרים. השפעותיו של האורניום בו השתמשה ארה"ב במלחמת המפרץ, לעולם אינן מוזכרות. רמת הקרינה בעיראק גבוהה באופן מחריד. תינוקות נולדים חסרי מוח, חסרי עיניים, חסרי אברי-מין. במידה ויש להם אוזניים, פיות ופיות טבעת, כל שיוצא מפתחים גופניים אלה הוא דם.

200 אלף ההרוגים במזרח-טימור בשנת 1975, שגרמה אמנם ממשלת אינדונזיה אך בהשפעתה ובתמיכתה של ארה"ב, אינם מוזכרים לעולם. חצי מיליון ההרוגים בגווטאמאלה, צ'ילה, אל סלבאדור, ניקראגואה, אורגוואי, אגנטינה והאיטי, בפעולות שנתמכו ומומנו על ידי ארה"ב, לעולם אינם מוזכרים. מיליוני ההרוגים בוייטנאם, לאוס וקמבודיה אינם מוזכרים עוד. צרתם של הפלסטינים, הגורם המרכזי לאי-השקט בעולם, בקושי מוזכרת. אך איזה שיפוט רע של ההווה וקריאה לא נכונה של העבר.

אנשים אינם שוכחים. הם אינם שוכחים את מות חבריהם, הם אינם שוכחים עינוי והשחתה, הם אינם שוכחים חוסר-צדק, הם אינם שוכחים דיכוי, הם אינם שוכחים טרור עוצמתי. לא רק זאת שאינם שוכחים. הם מכים חזרה. האסון בניו יורק היה צפוי ובלתי נמנע. זו היתה פעולת גמול על ביטויים קבועים ושיטתיים של טרור מדינה שהפעילה ארה"ב במשך שנים רבות בכל רחבי בעולם.

הציבור בבריטניה נקרא עתה להיות "דרוך" מפני מתקפת טרור פוטנציאלית. השפה עצמה מעוררת גיחוך. איך יכולה "דריכות" ציבורית להתממש? דרך לבישת צעיף על הפה בכדי להישמר מגזים רעילים? על כל פנים, מתקפות טרור הן תוצאה בלתי נמנעת של התרפסותו הנבזית והמבישה של ראש ממשלתנו בפני ארה"ב. לאחרונה, כך נראה, נמנעה התקפת גז טרוריסטית ברכבת התחתית של לונדון. אך אירוע דומה עשוי בהחלט לקרות. אלפי ילדי בתי ספר נוסעים ברכבת התחתית מדי יום. אם הם ימותו מהרעלת גז טרוריסטית, האחריות לכך תונח כולה על כתפיו של ראש ממשלתנו. אין צורך לציין - ראש הממשלה אינו נוסע ברכבת התחתית.

המלחמה המתוכננת נגד עיראק היא תוכנית לרצח בכוונה תחילה של אלפי אזרחים למען הצלתם לכאורה מהדיקטטור שלהם. ארה"ב ובריטניה נצמדות למסלול שיכול להוביל רק להסלמתה של האלימות ברחבי העולם ובסופו לקטסטרופה. ברור, על כל פנים, שארה"ב מתפקעת מרוב דחף לתקוף את עיראק. אני מאמין שכך היא תעשה, לא רק בגלל אפשרות השליטה בנפט העיראקי, אלא בגלל שהממשל האמריקאי הוא עתה חיית פרא צמאת דם. רק פצצות מופיעות באוצר המילים שלו. אמריקאים רבים, אנחנו יודעים, מזועזעים מהעמדה של ממשלתם אך נראים כחסרי אונים.

אלא אם אירופה תאמץ סולידריות, תבונה, אומץ ורצון להתנגד לכוחה של ארה"ב, אירופה עצמה תהיה ראויה להגדרתו של אלכסנדר הרצן (כפי שצוטטה לאחרונה בעיתון "גארדיאן"): "אנחנו לא הרופאים. אנחנו המחלה".


* את הנאום הזה נשא הרולד פינטר בטקס קבלת תואר דוקטור של כבוד מטעם אוניברסיטת טורינו ב-27 בנובמבר 2002. באתר הבית שלו מוסיף פינטר את הדברים הבאים: "נאום זה פורסם בעיתון 'דיילי טלגרף' ב-11 בדצמבר, 2002. השגריר האמריקאי בבריטניה שלח מכתב למחרת היום לעיתון, בו נאמר כי 'טענותיו ואיפיוניו המגוחכים של מר פינטר אינם ראויים להפרכה'. השגריר לא ניסה להפריך את טענותיי אחת לאחת, מכיוון שלא יכול היה לעשות זאת. אי אפשר להפריך את טענותיי. הן אמיתיות".


* * *


אחת התמונות היותר מעוררות תיעוב של שנת 2002 היא זו של ראש ממשלתנו, כשהוא כורע ברך בכנסיה בימי חג המולד בתפילה לשלום על פני כדור הארץ ורצון טוב עבור כל בני האדם, כשבו זמנית הוא מתכונן לסייע ברציחתם של אלפי חפים מפשע בעיראק.
הועמדתי על מקומי על ידי השגריר האמריקאי בבריטניה על שקראתי לשלטון האמריקאי "חיית פרא צמאת דם". כל שאני יכול לומר הוא: הביטו בפניו של דונאלד ראמספלד. הנקודה ברורה. אני מאמין שלא רק שהפעולה שנשקלת היא פשעית, רשעית וברברית, היא גם מכילה בתוכה הנאה ממשית מהרס. כוח, כפי שנטען רבות, הוא אפרודיזיאק נפלא, וכך גם, כפי הנראה, מותם של אחרים.
"הקהילה הבינלאומית" תומכת בשורה של סגנונות הפחדה אמריקאיים: בריונות, מתן שוחד, סחיטה ועוד. 'הקהילה הבינלאומית' הפכה לישות בזויה בשירותו של כוח צבאי שאבדה עליו השליטה. העמדה הנתעבת ביותר היא כמובן של מדינה זו, שמעמידה פנים כאילו היא ניצבת כתף אל כתף עם בת בריתה הגדולה, בעוד שלמעשה יותר מכל דבר אחר היא ככלב מוכה. אנחנו מושפלים ומבוישים מהתרפסותה הנבזית של ממשלתנו בפני ארה"ב.
כל שיכולה המלחמה המתוכננת הוא להביא להתמוטטותם של שרידי התשתית העיראקית, לפזר מוות, השחתה וחולי, לגרום למיליון פליטים והסלמת האלימות ברחבי העולם, ובכל זאת היא תצליח להתחזות ל"מסע צלב