כשהרולינג סטונס יצאו לסיבוב ההופעות "וודו לאונג'" ב-1994 היו מבקרים שטענו שהם כבר זקנים מדי בשביל לעשות הופעות ענק. ובכן, הם טעו. 6.5 מיליון בני אדם נכחו ב-129 ההופעות שנערכו בחמש יבשות שונות. סיבוב ההופעות גרף 320 מיליון דולר (יותר מחצי מיליארד דולר בכסף של ימינו) והפך לטור הרווחי ביותר בהיסטוריה. מאז השיא נשבר כמה פעמים, כולל על ידי הסטונס עצמם. כדי להבין כמה גדול היה הטור הזה שווה להיזכר מי היו האמנים שחיממו את הלהקה במהלך אותה שנה, כולל כמה מהשמות החמים ביותר של הניינטיז כמו הספין דוקטורס, בלאק קרואוז, בליינד מלון, סטון טמפל פיילוטס, לני קרביץ, בון ג'ובי, בריאן אדאמס, סיל, ואפילו בוב דילן (!) שפתח את ההופעה של הלהקה בפריז, ובהמשך הצטרף אליהם על הבמה לביצוע מחריד במיוחד של "לייק אה רולינג סטון".
בארבע ההופעות הראשונות של הטור, בין השאר מול 108 אלף איש בוושינגטון ומול 201 אלף איש בניו ג'רזי, חיממה את הסטונס להקה בשם "קאונטינג קרואוז", שאלבום הבכורה שלה כבש את אמריקה בסערה כמה חודשים קודם לכן. מבחינתם זה היה חלום שהתגשם בכלל להופיע על במה שתיכף יעלו עליה מיק ג'אגר וקית' ריצ'ארדס אבל בדיעבד אפשר להגיד שהם גם ספגו משהו מאותה חוויה. זה יהיה מגוחך להשוות בין הלהקות, אבל אחרי כמעט 30 שנה ביחד, חייבים להודות שהקאונטינג קרואוז דומים לסטונס לפחות במובן אחד - הנאמנות. למוזיקה, לקהל ואחד לשני. בזמן שהרבה להקות אחרות מתקופתן התפוגגו או הפכו לפארודיה על עולם הרוק, הם נשארו ביחד, בלי שינויים גדולים בהרכב הלהקה, המשיכו לעשות מוזיקה ולהופיע, ומשהו בצניעות הלא מזויפת שלהם גורמת למוזיקה שלהם להישמע רעננה בדיוק כפי שהיא נשמעה אז.
אדם דוריץ עולה לבמה בלי פירוטכניקה מיוחדת, מופע אורות או זיקוקים. פשוט DUDE מבוגר, עם חולצה שחורה של לו ריד ומעליה ג'קט ג'ינס שבקושי מסתיר את הכרס. שום דבר במראה שלו לא משדר "רוקסטאר", עד הרגע שהמוזיקה מתחילה. הסאונד הנפלא של אמפי רעננה (למה בעצם אין יותר הופעות במתקן המוצלח הזה?) עוטף את הקהל ומשגר אותו ישירות אל Round Here, השיר הראשון מתוך האלבום הראשון. בלי הראסטות המרשימות קשה כמעט לזהות שזה אותו אדם דוריץ מלפני 30 שנה, אבל אי אפשר להתבלבל בקול שלו. זה נשמע טוב בדיוק כמו אז. האמת, יכול להיות שזה נשמע אפילו טוב יותר.
כבר בשיר השלישי הלהקה זורקת את "מיסטר ג'ונס" לקהל, כמין הצהרת כוונות - אנחנו לא שומרים את להיטי הגלגלצ שלנו להדרן. גם Omaha, Anna Begins ו-Butterfly in Reverse שיכלו למצוא את עצמם בכיף בסיום המופע הגיחו עוד לפני מחציתו. זו הייתה תזכורת לעומק היצירה של הקרואוז, שפשוט שוחים בבריכה מלאה בלהיטי ענק. מעניין לציין שהלהקה מקפידה לא לבצע גרסאות מדויקות של הלהיטים המוכרים, אלא מכניסה בהם לא מעט שינויים. זו אולי הסיבה שכל המופע נשמע רענן כל כך, גם עם שירים מלפני שלושה עשורים. מצד שני, זה לא תמיד עובד, כך במקרה של "Big Yellow Taxi" שהעיבוד שלו נשמע בעיקר עייף, כאילו דוריץ פשוט ממש לא רוצה לבצע את הקאבר הנהדר הזה של ג'וני מיטשל יותר.
לקראת סוף הסט הלהקה ביצעה את כל ארבעת השירים מה-EP האחרון של הלהקה, שכולל מין טייק מודרני על הקטע של "להמציא את הלהקה מחדש". משהו שהביטלס עשו עם "להקת מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר" ודיוויד בואי עשה עם "זיגי סטארדאסט והעכבישים ממאדים". דוריץ הפך את הלהקה שלו לבובי ומלכי העכברוש - ודווקא אז, בשירים שרוב הקהל לא הכיר, משהו נפתח על הבמה. המוזיקה הפכה לפראית ועשירה יותר. הקול של דוריץ נשמע טוב יותר מאי פעם והקהל נתן המון אהבה לשירים שכנראה רוב הנוכחים בכלל לא הכירו.
בסוף ההופעה דוריץ עוד הבטיח לחזור לישראל (כמו כל אמן שדרך פה אי פעם) אבל גם אם זו הייתה סתם הבטחה ריקה, אפשר לומר בביטחון שלא מדובר בעוד להקה שנזכרת לעשות וי על ארץ הקודש עם סיבוב הופעות סתמי של סוף הדרך. הקאונטינג קרואוז הם עדיין להקה גדולה, עם להיטים גדולים, והם נתנו הופעה מצויינת ומלאה באנרגיה, ששווה היה לחכות 30 שנה בשבילה.