שלושה אייקונים אמריקאים מתו בטרם עת בין שנות החמישים לשבעים והפכו למיתולוגיות: אלביס פרסלי, מרילין מונרו וג'יימס דין. מעניין לציין כי שניים מהם זכו בשנה האחרונה לביוגרפיות קולנועיות. זה התחיל עם "אלביס", שערך את בכורתו בפסטיבל קאן ועלה אצלנו לאקרנים בקיץ, וממשיך כעת עם "בלונדינית", שזמין מהיום (רביעי) בנטפליקס. הסרט מציג את חייה של מרילין מונרו, שנולדה כנורמה ג'ין והפכה לאחת הכוכבות הגדולות בתולדות הוליווד. מגלמת אותה אנה דה ארמס הקובנית, שבזכות "רצח כתוב היטב", "לא זמן למות" ואחרים הפכה לאחת התגליות הגדולות של השנים האחרונות.
מעניין גם לציין כי את שני הסרטים על המיתולוגיות האמריקאיות ביימו דווקא אוסטרלים - באז לורמן את "אלביס", ואנדרו דומיניק, שנולד בניו זילנד אבל עבר לאוסטרליה בגיל שנתיים, את "בלונדינית" ("Blonde" במקור). שניהם ידועים כמגלומנים לא קטנים, והביוגרפיות הללו משקפות את שיגעון הגדלות שלהם.
דומיניק פרץ ב-2007 עם המערבון היומרני "ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי הפחדן רוברט פורד", שהיה ארוך כמו השם שלו - 160 דקות. "בלונד" ארוך עוד יותר - 166 דקות! ויומרני עוד יותר. כך הבמאי עצמו הגדיר את הסרט בריאיון לכתב העת הבריטי "סייט אן סאונד": "יותר מאשר יצירה נרטיבית, זו יצירה מוזיקלית, עם חוקים משלה". תכף נדבר על החוקים שלו, אבל תרשו לי להוסיף קודם חוק משלי: כשקולנוען מדבר כך על סרטו, הקהל בצרות צרורות.
החוקים של הסרט נקבעו קודם כל בהשראת מקור ההשראה שלו - ספרה המהולל ועב הכרס בשם זהה של ג'ויס קרול אוטס. הרומן הקפיד להגדיר את עצמו כיצירה בדיונית ולא כביוגרפיה. העיבוד הקולנועי שומר על הרוח הזו. כך, למשל, הפרטנרים של מונרו לא מזוהים בשמות המלאים שלהם. המחזאי היהודי ארתור מילר, בגילומו של אדריאן ברודי, מכונה "המחזאי". כוכב הבייסבול האגדי ג'ו דימג'יו הוא "האתלט לשעבר" וג'ון קנדי הוא פשוט "הנשיא". מנגד, הקלאסיקות בהן השתתפה הכוכבת מוזכרות כאן בשמותיהן המלאים והאמיתיים - "גברים מעדיפים בלונדיניות", "חמים וטעים" וכדומה.
הסרט מנסה להבין למה מונרו סבלה כל כך בחייה הקצרים, שהסתיימו עם מותה המסתורי בגיל 36 בלבד. כדי לענות על השאלה הוא אורז את הסיפור במסגרת פסיכו-אנליטית, ומסקנות האנליזה הן כאלה: התשובות נמצאות בילדות העשוקה של הכוכבת, וביחסיה המעורערים עם הוריה הלא מתפקדים. שם זה התחיל, שם זה גם נגמר - מילולית ומטאפורית.
בכך, יותר מאשר "אלביס" שהוזכר קודם לכן, הסרט מזכיר את "האזרח קיין", שהיו לו יומרות ותשובות דומות. כמוהו, גם הוא חוזר בסופו של דבר לחפץ מילדותה של הגיבורה - לא מזחלת במקרה זה, אבל משהו אחר, שלא נגלה את זהותו כמובן. כך או כך, הפתרון שהוא מציע נראה מאולץ, לא משכנע וכמובן גם לא מקורי. ראינו אבחנות דומות בכל כך הרבה סרטים דומים על אייקונים אחרים.
בדומה ל"האזרח קיין", גם "בלונד" מתהדר בסגנון קולנועי עז מבע, אקספרסיבי, מסוגנן ומוחצן, ולעתים גם גרוטסקי. נוסף לכך, הרבה ממנו בשחור-לבן. אך מה שהיה פורץ דרך ב-1941, לפני שמונרו עצמה פרצה, נראה כיום מעושה - יותר הצהרת כוונות של הבמאי מאשר מהלך שבאמת משרת את הסיפור.
נוסף לכך, הסרט מבקש לכאורה לבקר את הוליווד הרעילה, ואת הצורה בה מיררה את חייה של מונרו. אך השימוש בשחור-לבן מקנה לו ממד נוסטלגי, והצילום הפומפוזי והבומבסטי מציג את התעשייה כמקום גדול מהחיים, ולא כמקום עלוב ומושחת. כל זה מוציא את העוקץ מהביקורת.
כרגיל בימינו, אי אפשר לדבר על הסרט בלי להתייחס ל"שערורייה" שנלווית אליו. הוא זכה לדירוג הצפייה 17-NC, והרבה בתי קולנוע בארצות הברית לא מוכנים להקרין סרטים כאלה. בעולם הסטרימינג, הוא הפך לסרט הראשון ואולי גם האחרון עם הדירוג הזה שעולה בנטפליקס.
ועל מה המהומה? על סצינות מין כמובן. מדהים איך בהוליווד הפוריטנית, אלימות מטורפת לא מובילה בהכרח להגבלות כלשהן, אבל סקס מדליק נורות אדומות. זה כבר נושא לדיון אחר.
בין השאר, הסרט כולל סצינת מין בשלישייה שככל הנראה אי לה אחיזה במציאות. שותפים לה מונרו ושני נסיכים הוליוודיים: הבן של צ'רלי צ'פלין והבן של אדוארד ג'י.רובינסון. אמרו פעם שפורנוגרפיה זה עניין של גיאוגרפיה. אצל דומיניק, פורנוגרפיה זה עניין של היסטוריוגרפיה. במסווה של אמנות פואטית, ושל יומרה לאתגר את מה שידענו על העבר, הוא מציג כאן פורנו נצלני ומרתיע. אלה סצינות מבחילות, שהתועלת בהן לא ברורה ולא קיימת. נראה שהן כאן לשם הפרובוקציה, ורק סוג לא נכון של אנשים יוכל לצלוח אותן בלי להתכווץ.
הסרט גם מתענג על מעמד שבו בכיר הוליוודי אונס את מונרו, ועל רגע שבו הנשיא כופה עליה לבצע בו מין אוראלי. זו הסצינה הכי סנסציונית והכי נצלנית בסרט. דומיניק מצלם אותה במבט גברי, במובן הכי רע של הביטוי. הוא עושה זאת בצורה מבזה ומשפילה. קשה לשכוח את הקטע המדובר, אבל הפעם זה לא נאמר כמחמאה. מדובר באחד הרגעים הקולנועיים הדוחים שראיתי בשנים האחרונות.
באופן כללי, נראה שהסרט מתענג על ייסוריה של מונרו. התוצאה היא פורנו של סבל באורך של כמעט שלוש שעות. בכל מקרה, אין בו שום אמפטיה או חסד כלפיה, ובטח שלא הערכה. אפילו לרגע אחד לאורך 166 הדקות הללו הוא לא עוצר לשאול מה הפך אותה מלכתחילה לכוכבת כל כך גדולה, למה המסך אהב אותה ולמה היא אהבה אותו. "בלונדינית" יוצר את הרושם כי הכוכבת ראויה לביוגרפיה רק בגלל הסקנדלים בחייה, ולא בגלל הסרטים הנצחיים שהפכו אותה מלכתחילה לכוכבת כל כך גדולה.
מעניין להשוות בין "בלונדינית" ל"היו זמנים בהוליווד". טרנטינו עוסק שם בכוכבת בלונדינית אחרת שמתה בטרם עת ובצורה מזעזעת - שרון טייט. הוא לא מתעניין במוות שלה ונמנע מלהציג אותו או לנצל אותו. תחת זאת, הוא מתמקד בכישרון שלה, באהבה שלה לקולנוע ובקשר הסימביוטי ביניהם. בסצינת אווירה בסרט, וזה לא ספוילר, היא הולכת להצגה יומית כדי לצפות באחד הסרטים הראשונים והזניחים בכיכובה, מתרווחת מול המסך - ומתענגת מכל רגע. מרגש לראות כמה היא נהנית מהחוויה. כמה היא אוהבת לשחק ולחוות את עצמה משחקת. למרבה הטרגדיה, לא היו לה הרבה הזדמנויות לעשות זאת שוב, אבל טרנטינו מעניק לה חיים מחודשים, חסד וגאולה. התוצאה היא אחת הסצינות היפות בתולדות הקולנוע.
ב"בלונדינית", מונרו יושבת בהצגת הבכורה של אחת מן הקלאסיקות הגדולות שלה - וסובלת מכל רגע. הסרט מייצר את הרושם שהשחקנית שנאה קולנוע והקולנוע שנא אותה. לא הפתיע אותי לגלות כי דומיניק הודה שלא היה בקיא בפילמוגרפיה של הכוכבת לפני הפרויקט הזה, ולא הפתיע אותי לשמוע אותו מצהיר כי היא "הפכה לאייקון למרות שאף אחד לא צופה בסרטים שלה". הבוז והזלזול שלו בהחלט ניכרים כאן.
קשה עד בלתי אפשרי לגלם את מונרו. שחקניות רבות כבר כשלו במשימה. אנה דה ארמס עושה עבודה מצוינת, אבל מה היא כבר יכולה לעשות מול תסריט ובימוי כזה? היא קורבן של הסרט, בדיוק כמו מונרו.
באותו ריאיון לסייט אן סאונד, דומיניק שאל את הכתבת כריסטינה ניולנד שאלה מתנשאת בזחיחות האופיינית לו - "מישהו בכלל צופה בסרטים של מרילין מונרו?". ובכן, האמת שצפיתי ברבים מהם בשנים האחרונות, ואלה קלאסיקות שלא נס ליחן. אמליץ במיוחד, למשל, על "ג'ונגל האספלט" ו"חמים וטעים". הם עדיפים בהרבה על "בלונדינית", ועל רוב הסרטים שיש בנטפליקס.
ועכשיו הרשו לי להפוך את היוצרות ולשם שינוי, להיות זה שמתנשא מעל הבמאי. בשל שיטת המדידה של נטפליקס, "בלונדינית" שלו אולי יטפס לצמרת דירוגי הצפייה, אבל אני בספק כמה צופים באמת יצלחו חצי או אפילו שליש מהסיוט המתמשך הזה. למרילין מונרו מגיעים סרטים טובים יותר - וגם לנו.