"מסילות אור בנפשי": חמישה משיריו של יצחק גוילי, ערב יום הכיפורים

בְּחוֹף הַיָּם נוֹשֶׁבֶת הָעֶרֶב רוּחַ קַלָּה,
מַזְכִּירָה בְּלַחֲשָׁהּ
דְּבָרִים שֶׁלֹּא עָשִׂיתָ וְהַלְוַאי שֶׁכֵּן.

אֵיכָה תּוּכַל לְהַרְווֹת אֶת הַצִּמָּאוֹן עַכְשָׁו.

כָּל הַדְּבָרִים יָפִים בִּזְמַנָּם
הַיָּרֹק הָאָדֹם הַצָּהֹב וְהַחוּם,
הַשָּׁמַיִם הַתְּכֻלִּים וְהָאָרֶץ תַּחְתֵּיהֶם-
הַכֹּל מָלֵא חֶסֶד וְיֹפִי.

תֶּכֶף יִתְמַלֵּא הַכֹּל גְּוָנִים רַכִּים שֶׁל סְתָו,
שָׁנָה חֲדָשָׁה תַּתְחִיל, נוֹשֵׂאת תִּקְוַת יָמִים,
וְאַתָּה תִּתְוַדֶּה בִּפְנֵי יוֹשֵׁב מְרוֹמִים
עַל עֲווֹנוֹת וּפְשָׁעִים,
אַף כִּי הַיֹּפִי שֶׁבָּרָא
הוּא אֲבִי כָּל הַחֲטָאִים,
לִפְעָמִים, הוּא גַּם מַכְשִׁיר הָעִנּוּיִים.

וְשָׁנִים אַחֲרֵי שֶׁעָזַבְתִּי
אֶת הַמִּדְרָשׁ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה,
כְּשֶׁהָיִיתִי מַגִּיעַ אֶל בֵּיתוֹ
שֶׁל הָרַב נְחֶמְיָה מְבֹרָךְ,
הָיִיתִי הוֹלֵךְ שְׁפַל-רוּחַ וְנָבוֹךְ,
שֶׁהֲרֵי יָדוּעַ שֶׁכָּל עַווֹנוֹתָיו
חֲקוּקִים לוֹ לָאָדָם עַל עַצְמוֹתָיו,
וְהוּא הָיָה מֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ מֵהַדַּף,
וּבִתְנוּעַת יָד רָפָה
מְקָרֵב אוֹתִי אֵלָיו,
וּמְחַיֵּךְ מִין חִיּוּךְ פִּלְאִי
שֶׁהָיָה סוֹלֵל מְסִלּוֹת אוֹר בְּנַפְשִׁי ,
וְיָדַעְתִּי שֶׁנִּסְלַח.

בְּתַחֲנַת הָרַכֶּבֶת הַתַּחְתִּית ווֹטֶרְלוּ
לֹא יִהְיֶה נִצָּחוֹן עַל נַפּוֹלֵיאוֹן הָעֶרֶב.
הַתַּחֲנָה עֲמוּסָה בַּהֲמוֹנֵי עוֹבְדִים יְגֵעִים
מִכָּל סוּג מִין וְצֶבַע,
הַמַּמְתִּינִים עֲיֵפִים וּמוּבָסִים
לָרַכֶּבֶת הַגּוֹאֶלֶת הַבַּיְתָה.
רַק עוֹבֶדֶת-רַכֶּבֶת בְּמַדִּים צְהֻבִּים
עוֹבֶרֶת בֵּינֵיהֶם כִּמְנַצַּחַת לְלֹא עוֹרְרִין,
וּמַרְחִיקָה אֶת כֻּלָּם מֵהַפַּס הַצָּהֹב.

MIND THE GAP

וּכְהֶרְגֵּלִי,
אֲנִי בּוֹהֶה בְּכָל אֵלֶּה מֵהַצַּד וְתוֹהֶה,
כַּמָּה הָיִיתִי צָרִיךְ אַחַת כְּזֹאת
בְּכָל תַּחֲנַת חַיִּים בָּהּ הָיִיתִי,
בַּגְּבוּלוֹת הַמְּטֻשְׁטָשִׁים שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה.

וְלִפְעָמִים הַמִּלִּים
מְחַלְחֲלוֹת אֶל נֶפֶשׁ צְמֵאָה,
מַרְווֹת זִכָּרוֹן,
מַמְתִּיקוֹת גַּעֲגוּעַ,
וּלְרֶגַע אַתָּה הוֹלֵךְ אַחֲרֵיהֶן
כְּמוֹ יֶלֶד מְחַיֵּךְ
הָאוֹחֵז בְּיָד אָבִיו
בְּמוֹרַד הָרְחוֹב בַּדֶּרֶךְ לַתְּפִלָּה,
וְאַף שֶׁעָבְרוּ שָׁנִים רַבּוֹת
וְלֹא נוֹתַר מִכָּל זֶה דָּבָר,
אַתָּה שׁוּב תּוֹפֵס בְּאֶצְבְּעוֹתָיו,
מְיַחֵל שֶׁהָרֶגַע הָאֶחָד הַזֶּה
לֹא יַחֲלֹף לְעוֹלָם.

וּבַתְּמוּנָה הַיְּשָׁנָה מֵהַמַּעְבָּרָה
בִּנְיְנֵי טוּרִים צְפוּפִים וְדַלּוּת,
כְּבִיסָה פְּרוּשָׂה עַל חֶבֶל ,
שָׁחֹר לָבָן, מַרְאִית-עַצְבוּת,
וְסָבִי הַמָּנוֹחַ עוֹמֵד יָפֶה וְזָקוּף
מַבִּיט אֵלֵינוּ חָכָם וּמְחֻיָּךְ לְתָמִיד,
מֶלֶךְ לָבוּשׁ לָבָן עֲטוּר תְּפִלִּין עָטוּף טַלִּית,
כִּלְשׁוֹן הַגְּמָרָא בְּמַסֶּכֶת תַּעֲנִית
אֲשֶׁר כָּתְבוּ חֲכָמֵינוּ מַמָּשׁ עֲבוּרוֹ:
'לֹא הַמָּקוֹם מְכַבֵּד אֶת הָאָדָם,
אֶלָּא הָאָדָם מְכַבֵּד אֶת מְקוֹמוֹ'.