ללקק את היבלות

"היית מאמין שזה רוק ישראלי, שזה בעברית?", אני שואל את עצמי אל מול מספר קטעים מאלבום הבכורה של שילה פרבר, "תתנהגי יפה". וזה לא בגלל שהמוזיקה בהכרח מטפסת ומגיעה לכאלה איכויות בלתי נתפסות – זה בגלל התעוזה, האינדיבידואליות, בגלל הרגשה כל כך משוחררת שכל כך לא יוצא לשמוע באלבומי רוק מקומיים, בטח לא של יוצרים חדשים שמגשימים תקליט ראשון.

את שילה פרבר, בשביל לעזור לכם, אפשר למפות בגסות כניצבת בין ענבל פרלמוטר למיכל קהן לפי.ג'יי הארווי. עם טקסטים שוטפים ונכונים, עם דיאלקט משל עצמה, היא לא מפחדת לתת בראש. לא מפחדת מרעש, ומאנשים שהשם שלהם נגמר בקובלנץ. רם אוריון הפיק לה את האלבום, ניגן ברוב הכלים (דניאל סלומון מתארח בפסנתר בכמה שירים, שי ברוך בתופים) ועשה עבודת מופת. בחיי שזה אלבום שמוגש בצורה כזאת כיפית ולעניין, שצריך להעניק לו פרס נובל לרוקנרול. הוא פורס לפרבר מחצלות הכי נוחות, שמאפשרות לה להתפרץ ולתת את מה שיש לה, והיא יכולה, באופן חופשי, להרביץ שירים כמו "אדם חופשי", "יום אחד גם את תמותי", או "לך", שזה ממש ללקק את היבלות.

שילה פרבר היא מוזיקאית ייחודית, היא נשמעת שונה. הפלטפורמה הזאת, והשילוב עם אוריון, מאפשרים לה לעשות את מה שבא לה, כך לפחות נדמה לי, לעמוד וליפול. זה קצת קשה לפעמים בחיים, כשהרול-מודל שלך הוא פי.ג'יי הארווי, אבל זה מעורר הערכה. ההמלצה שלי, אם נסיים את זה בצורה קונקורדנטית, היא להרעיש מעט יותר.