אני לא יודע כמה אנשים יכולים להיכנס לאמפי פארק בראשון לציון, אבל אתמול, בהופעה של דני סנדרסון, היו שם יותר. כל הכיסאות היו מלאים, כל המעברים, כל חלקות הדשא, דוכני המשקאות ואפילו בתאי השירותים המעריצים המשיכו לזמזם, תוך כדי פעולות אנושיות מוזיקליות אחרות. זו הייתה הופעה המונית במובן הכי טוב של המילה. מי בכלל ידע שיש מובן חיובי ל"המוני"? אפילו על הבמה, לרגעים מסוימים, עמדו 20 מוזיקאים. קקופוניה אנושית, צבעונית, נדירה. בדרך כלל בשביל לראות חגיגות שכאלה צריך לעבור בביקורת דרכונים בנתב"ג, והנה, ללילה אחד עיר היין הפכה לבירת המוזיקה. גרסה מקומית של וודסטוק. זה יישמע מוגזם רק למי שלא היה שם.
העניין הוא שלא משנה כמה שהערב הזה במסגרת פסטיבל ראשון לציון היה חגיגי (והוא היה חגיגי), כמה אלפי מעריצים מילאו את האמפי (ומילאו) או כמה מוזיקאים עמדו על הבמה (ועמדו) - זה הרגיש לא מספיק. דווקא בגלל שאלה היו חגיגות ה-55 שנה לתחילת המסע המוזיקלי של אחד הגדולים שלנו. דווקא בגלל שגדולים אחרים הגיעו לחלוק לו כבוד. דווקא בגלל שהכל תקתק - הסאונד, התאורה, הווידיאו - פתאום גם הערב הכי מושלם הרגיש קטן על הנפיל הכי קומפקטי שלנו. יש מעט מאוד אמנים שיכולים לגרום להופעה כזאת מפלצתית להרגיש קטנה כל כך. אינטימית. רבבת צופים סביב כוכב אחד לבד. אני לא הייתי מעז. אבל הוא? הוא בכלל מסיפור אחר.
דני סנדרסון יהיה בן 72 בחודש הבא, והמחשבה הזאת שולחת את הישראלי הממוצע למסלול מחשבות שמתחיל בנוסטלגיה מתוקה, עם ריח של דשא, ים ואהבה ראשונה - ונגמר בחישובים מתמטיים ומחשבות מורבידיות. אלה מחשבות שעולות בתנאי מעבדה. בבית. בלילה. כשהתה עושה סחרחורת ואתה מנסה ללא הצלחה להיזכר בשם המשפחה של לידיה הלוהטת, במבטא של סילביה באמפר או בשם של הגרוש האיטלקי של ציפי פרימו. המוח מסרב להבין שהפסיפס שמרכיב את החיים שלנו כאן מורכב מלא מעט דמויות מיתולוגיות שלא היו באמת, והלב מתכחש לעובדה שהם נוצרו על ידי אנשים בשר ודם - עם תאריך תפוגה בלתי ידוע.
בפועל, בזמן אמת, במציאות הלחה של חולות ראשון, כשמולך עומד אחד הכישרונות הגדולים ביותר שידעה המדינה הזאת ופורט בדיוק כירורגי על מיתרים חשמליים, כל המחשבות האלה נעלמות, ואתה נשאר רק עם המוזיקה.
על הנייר, עוד הופעה של דני סנדרסון. היו כבר מאות כאלה, אולי אלפים. בעצמך היית בכמות יפה של הופעות שלו. עם להקות שונות. לפעמים הוא אירח אחרים, לפעמים התארח אצל אחרים. הנה עוד ערב אבוד, יעני. אבל זה לא. כי כל המספרים האלה. "55 שנות קריירה", "72 שנות חיים", "יותר מ-20 שנה לביצוע האחרון של 'אמא ודני' יחד עם גידי" הם יותר מציוני דרך שיווקיים, הם תמרורים. תזכורות. נבואות. מתישהו אתה והילדים שלך תסעו ברחוב דני סנדרסון ותפנו שמאלה לרחוב גידי גוב. מתישהו הנכדים שלך ישמעו את "נתתי לה חיי" ולא יאמינו איזה גרוב מטורף עשו בישראל במקביל למלחמות עקובות מדם. יום אחד יעשו מופע של "כוורת" עם הולוגרמות כמו שלהקת "אבבא" מופיעה עכשיו 14 פעמים בשבוע בלונדון. אבל זה קורה עכשיו, מולך. דני המקורי. האמיתי. לא אווטאר. עם הבגדים השחורים ובדיחות הקרש. לצדו לפתע עומד גידי גוב. מבוגר יותר, אבל קול מאי פעם. רוקרים לא באמת מזדקנים, וגידי - בהרבה מובנים - הוא הרוקר הכי גדול שהיה לנו כאן.
זה כאילו מובן מאליו, שני אמנים על במה, מבצעים שירים ישנים שהם כבר שרו המון פעמים. יש להם אפילו פרומפטר, כאילו מישהו יכול לשכוח את מספר האנשים המדויק שלא יכולים לכבות את דני וגידי (1,000,990, למי מאיתנו שנולד על הירח). אבל יש בחיבור הקטן הזה בין שתי הנשמות האלה משהו שהוא הרבה יותר מצימוד מוזיקלי שהחזיק מעמד לאורך שלוש להקות שונות. יש כאן משהו שהוא מעבר לחברות ארוכה, וכימיה מוזיקלית והומוריסטית משובחת. יש כאן נס גלוי. האיש שכתב כמה מהשירים הכי יפים בתולדות המדינה הזאת, והאיש ששר אותם הכי יפה, שוב יחד על במה. גם אם זה יקרה על בסיס יומיומי זה יהיה פלא מרהיב.
יש במדינה הזאת כל כך הרבה דברים יפים שהעיניים שלנו יודעות להעריך על אוטומט. המפל בשמורת גמלא, העלייה בכביש 395 לעין כרם, הגנים הבהאיים בחיפה. הם נצחיים, טובלים בטבע שגורם לנו להרגיש קטנים. החיים שלנו, בני התמותה, מרגישים קצרים כל כך כשעומדים מול הרים או מבנים שעומדים מאות שנים זקורים כמו פעם, בעוד אנחנו דועכים עם הזמן. גם מוזיקה עושה את זה, כמו כל אמנות שגורמת לנו להרגיש אנושיים, פגיעים, רגעיים. לחוות את יצירות המופת הנצחיות של סנדרסון מבוצעות על ידו, זו מתנה. לשמוע אותו על במה אחת עם הלהקה המצוינת שלו זו חובה שכל ישראלי חייב לעשות בהקדם. לראות אותו על במה אחת בתוספת צבא של כלי נשיפה, תוספת כח משמעותית של גידי גוב, "הדג נחש", ביקור מרגש של אביב גפן ואפילו קאבר מוצלח של נופיה מכוכב נולד זה כבר "וואו" אחד גדול.
ברגעי השיא של המופע עמדו 20 איש על הבמה וביצעו יחד את "יו יה", אבל המון יופי היה טבול גם בקטעים "הרגילים" יותר. עשרות שירים, מכל התקופות, לאורך שעתיים וחצי. בשביל יהודי בעשור השמיני לחייו זה לא עוד הופעה, זו הצהרת הון רוחנית. אם הייתם שם, ברגע הזה בו הילי בוימל המוכשרת שרה את השורה הכל כך סנדרסונית "את עצמי פרקדתי בין ים ליבשה", אתם מבינים. אם קלטתם את הדיוק של כפיר בן ליש כשהוא נועץ את המשפט "אפליג בין מכתבייך שיכור על הסיפון" בטבעיות אגבית כמעט, אתם מבינים. אם שמעתם את אביב גפן לוקח על עצמו משימה כמעט בלתי אפשרית ונכנס לנעלי גידי גוב (כשהמקור נמצא במרחק מטרים ממנו) ואז נותן ביצוע שגם הזיופים בו היו מרגשים, אולי הבנתם שאלון אולארצ'יק כתב את "ילד מזדקן" כשהוא היה בן עשרים וכלום. אם לא הייתם, תעשו לעצמכם טובה ותדאגו להיות שם בפעם הבאה, כי חייבת להיות כזאת.
יש בישראל הרבה כישרונות, אבל לא יהיה עוד דני סנדרסון. ספר השירים שלו ילווה את המדינה הזאת לתמיד, וזה מדהים שאנחנו יכולים לראות אותו עדיין בגודל טבעי, ממש עכשיו. אנחנו בני מזל שאנחנו חיים בתקופה בה אמן כזה מתהלך בינינו. עכשיו רק נותר לקוות שהוא עדיין בודק כל יום את חום המצח, כי אם הכל ילך יפה, הוא פשוט יחיה לנצח.