מדהים איזה דברים אדם לוקח לעצמו מן הילדות. אני לא זוכר את הפעם הראשונה שהלכתי לגן הילדים, לא זוכר ליד מי ישבתי בכיתה א' בבית ספר ולא זוכר מה היה הספר הראשון שקראתי לבד. אני כן זוכר את הפסטיגל הראשון שלי. יותר מזה, אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי שיר של הפסטיגל ברדיו. בעידן היוטיוב והספוטיפיי הילדים רגילים לשמוע איזה שיר שהם רוצים, מתי שהם רוצים. אנחנו? היינו מדליקים רשת ג' ומחכים, ומחכים, ומחכים. אולי, מתישהו, ישמיעו את השיר שאנחנו חולמים עליו. ב-1986 זה קרה. ישבתי בכסא האחורי של האאודי הישנה של ההורים שלי, כשלפתע השמיעו ברדיו את "שלום - סלאם" של אלון אולארצ'יק ואמל מורקוס. זה היה שיר שהכרתי, מהפסטיגל, והשמיעו אותו בשעת ערב ברדיו, לא שעה בה משמיעים שירי ילדים.
זה היה בתקופה בה המילה "שלום" לא הייתה מילה של סמולנים. דואט עברי-ערבי לא נחשב לפרובוקציה חולמנית, ולא היה צריך "אומץ" כדי להוציא שיר כזה. ארבע שנים אחרי מלחמת לבנון הראשונה, הכמיהה לשלום בישראל הייתה אמיתית. הסולידריות שעולה מהשיר בין הקול הערבי לקול הישראלי אותנטית. אולארצ'יק בסך הכל ביטא במילים את הצייטגייסט, בדיוק כפי שעשה עשור קודם יחד עם כוורת כשכתב ביחד עם סנדרסון שיש פה "מספיק אוויר למדינה או שתיים". אז שלחנו אותם לאירוויזיון, היום היו מחרימים אותם ומורידים להם עוקבים באינסטוש.
אני חושב שלא שמעתי את השיר "שלום - סלאם" לפחות 30 שנה. זה מסוג השירים שכבר לא משמיעים ברדיו. לכן כל כך הופתעתי כשראיתי שהוא מופיע ברשימת השירים של הצגת הילדים החדשה "דוד בנימין", שמבוססת על שיריו של אולארצ'יק. ביום רביעי האחרון הגעתי עם בתי הבכורה (6.5) להצגה, לא לפני שעשיתי לה קצת הכנות בבית עם כמה מהשירים הגדולים של אולארצ'יק. זה היה קל מהצפוי. הלחנים של אולארצ'יק התיישנו בצורה בלתי רגילה. הגרוב שלו על-זמני, ולא נופל - בלשון המעטה - משירי הפופ של התקופה. זו תפועה מדהימה, בכל פעם שאני שומע את המוזיקה של אולארצ'יק אני מתאהב בה מחדש. יכול להיות שהוא האמן הכי אנדרייטד שהיה פה.
לגבי המופע עצמו, ראוי לעשות התאמת ציפיות. אנחנו הגענו לאירוע שנערך בחול המועד סוכות מסגרת פסטיבל צלילי ילדות בתיטארון חולון במחשבה כי מדובר בהצגה עם שירים, שלא לומר "מחזמר". למען הסר ספק, לאלון אולארצ'יק יש מספיק חומר כדי להצדיק מחזמר משיריו. לסנדרסון היה כבר מחזמר כזה ("נתתי לה חיי"), וגם לאריק איינשטיין ("פשוט לאהוב אותך"), צביקה פיק ("מרי לו") וגם לאייל גולן וחנן בן ארי. בפועל, "דוד בנימין" הוא לא מחזמר ואפילו לא "הצגת ילדים". פשוט מופע קאברים עם מעט קשרי קישור, שאמורים לארוז את הערב סביב איזה קונספט, אבל בפועל מוסיפים מעט מאוד. על הבמה עולים אתי וקנין סובר ורובי קסוס, שאחראים על קטעי "המשחק" והשירה, כשלצדם להקה לא רעה בכלל. אודי קראוס על התופים, לידור לוי על הגיטרה, טל בלכרוביץ על הקלידים ומיקי ורשאי על הבס.
בדיוק כשחשבתי על כך שמיקי זה שם שמסליל ילדים לגיטרה בס, הלהקה פתחה את המופע עם "או שאתה שר או שלוקחים אותך מפה" המעולה של אולארצ'יק ומיקי שביב מהמופע המשותף של אלון ולהקת טנגו. אי אפשר היה לחשוב על פתיחה מושלמת יותר למופע. אין שיר של אולארצ'יק שמסמל יותר את היותו "גשר בין העמים", שמחבר בין מוזיקת רוק משובחת לבין שירים פשוטים "לכל המשפחה". השיר הפך לסטנדרט במופעים של להקות צבאיות, כמו גם אצל "הופה היי", "הפיג'מות" ועוד. הילדים במופע, שרובם שמעו את השיר בפעם הראשונה, כבר שרו עם הלהקה את הפזמון כשהוא חזר בפעם השניה.
להפתעתי, אחרי הפתיחה הנהדרת, המופע איבד כיוון וגובה. המופע התרכז קצת יותר מדי בשירי ילדים נשכחים שאולארצ'יק ביצע או כתב לאחרים. שירי פסטיגלים כמו "דוד בנימין", "שכחו אותי בים" או "ילד סנדוויץ'" רחוקים מלהיות המיטב שאולארצ'יק כתב, והמחשבה שילדי דור הסמארטפונים יתחברו אליהם קצת מנותקת מהמציאות.
בחירת השירים הקשוחה, לצד סיפור המסגרת המיותר, יצר מופע מבולבל. אלא שגם בתוך הבלאגן היו כמה רגעים יפים. כך למשל כשטל בלכרוביץ, המנהל המוזיקלי של הערב, שר את "ילדה" שכתב אולארצ'יק לבתו טסה. שתי בנותיו של בלכרוביץ הצטרפו אל הבמה, וגנבו את ההצגה בתוספת קטע קומי מפתיע, בביצוע לא פחות ממושלם. רגע מוזיקלי נהדר נוסף שהקפיץ את הקהל היה המאש-אפ שהלהקה עשתה ל"טנגו צפרדעים" של כוורת יחד עם "זהב" של הצמד המפורק סטטיק ובן-אל. באופן טבעי זה היה החלק שהקהל הצעיר הכי נהנה ממנו.
אלון אולארצ'יק עצמו עלה לבמה כדי לקבל את הכבוד מהלהקה והקהל, וביצע את "בואי נגיד שאני שלך". מקסים כהרגלו, אלון התנצל מראש בפני הילדים ואמר שזה שיר בשביל האימהות, ופחות בשבילם. אלון ביצע עם הלהקה גם את "היא הולכת בדרכים" ואת "בא לשכונה בחור חדש" המחייבים, והזכיר שמעבר ליוצר גדול הוא גם פרפורמר מעולה.
המופע לא כלל כמה להיטי ענק שכתב אולארצ'יק כמו "למה ליבך כמו קרח", "גלים גלים" (בוצעה ממנו רק שורה אחת) ושירים שאולי פחות מתאימים לילדים כמו "כל דבר קט", "ילד מזדקן" ו"בן בסט". בסוף גם את "שלום-סלאם" לא ביצעו, לא יודע למה. גם בביצוע של "נתתי לה חיי" דילגו על הבית "השמאלני". יכול להיות שזה במקרה, אבל בראש שלי כבר התחלתי לדמיין איך זה ישתלב במחזמר עתידי, וראוי, שיעשו משיריו של היוצר הנפלא הזה.
יום קודם לכן הגעתי לפסטיבל בחולון עם בתי הצעירה (3.5) כדי לצפות במופע "הבית של תוף" מבית היוצר של נויה שליין. כן, אחותו הצעירה של ליאור. לא הייתי טורח לציין את עובדת הטריוויה הזאת אלמלא הדמיון בין השניים כל כך בולט, וככה אוכל לחסוך לאחרים את תחושת ה"מאיפה היא כל כך מוכרת לי" שעברה לי בראש לאורך המופע.
לקרוא לשליין "מתופפת" זה אנדרסטייטמנט מטורף. שליין היא אמנית כלי הקשה וירטואוזית ששולטת בסוגים שונים של כלים, ובנוסף לריקודי סטפס היא גם יוצרת מופעים משלה, ומלחינה מוזיקה מקורית. "הבית של תוף" הוא עיבוד לספר ילדים שהיא כתבה, בו בנוסף לכל כישוריה היא גם משחקת ושרה. פנומנית. או ליתר דיוק, פנו-וומן.
המופע פונה לילדים מכל הגילאים ומדגים שימוש במגוון של כלי הקשה, וכולל השתתפות של ילדים מהקהל (בדיעבד הבנתי שחלק מהילדים החמודים שעלו לבמה היו הילדים של שליין עצמה, מה שמסביר את הסטאר-קווליטי שהם הפגינו בקלילות על הבמה). להבדיל מחוויות דידקטיות כאלה שבדרך כלל משעממות את ההורים, הכישרון של שליין בכל הנוגע לביצוע יהפנט גם את המבוגרים בקהל, בעיקר כששליין נעמדת מאחורי המרימבה - כלי שמעט מאוד אנשים בעולם בוחרים להתמקצע בו, ושליין שולטת בו בצורה מושלמת. הצלילים של המרימבה באולם הקטן של תיאטרון חולון שלחו אותי לאלבומים הגדולים של פרנק זאפה, עם נגנית המרימבה המפורסמת רות אנדרווד, דבר שלא חשבתי שאחווה במופע ילדים עם ילדה בת 3.5, שחזרה הביתה, וכצפוי, ביקשה שאקנה לה תוף.