חמישה סרטים שכדאי לראות בעשרה שקלים: המלצות ליום הקולנוע

יש ישראלים שמחפשים איך לחגוג את הניצחון שלהם במערכת הבחירות; יש כאלה שמחפשים סרט טוב כדי לשכוח את המציאות ולהמתיק את ההפסד. אלה וגם אלה יוכלו ליהנות מחר (חמישי 3.11) מיום הקולנוע - מחיר הכרטיס לכל הסרטים, מקומיים ובינלאומיים, יהיה עשרה שקלים בלבד, וזאת בכל האולמות.

כרגיל, המחיר לא כולל עמלת הזמנה באינטרנט, וגם לא פופקורן, חניה, בייביסטר וכיוצא בכך - ועדיין, מדובר במסורת יפה ובחגיגה גדולה, שהתחילה לפני הקורונה ונטפליקס וממשיכה גם אחריהם, אז הנה חמש המלצות לחמישה סרטים שאפשר וכדאי לראות בעשרה שקלים.

ג'וליה רוברטס וג'ורג' קלוני הם שניים מכוכבי הקולנוע היחידים שעוד נותרו היום - אז לא פלא כי מפגש הפסגה שלהם הפך לאחד מן הלהיטים היחידים של הזמן האחרון. הוא עלה כאן בחגים, ואם עוד לא ראיתם אותו בחודש האחרון, עכשיו תוכלו לעשות זאת בתעריף מיוחד.

זה שיתוף הפעולה החמישי של השניים, והראשון מאז "מפלצת הכסף" לפני שש שנים. הפעם, הם מגלמים זוג גרוש שבתם המשותפת נסעה לבאלי לחופשה קצרה לאחר שסיימה לימודי משפטים, אבל אז פגשה מקומי והחליטה להישאר במקום ולהתחתן איתו. הם מתנגדים לכך, ונאלצים להתגבר על המשקעים, לאחד כוחות ולנסוע יחד לאי הפסטורלי כדי למנוע את החתונה. בצד שני הכוכבים הוותיקים, הסרט מציג גם את קייטלין דיוור, אחת השחקניות הצעירות הבולטות כרגע בהוליווד, בתור הבת הסוררת, ואת לוקה בראבו הצרפתי, שפרץ ב"אמילי בפריז", כאהוב החדש של אימא שלה.

בצד ההצלחה הקופתית, "כרטיס לגן עדן" ספג ביקורות קטלניות - די כצפוי יש לומר. עם זאת, והדברים נאמרים בידי מישהו שלא סובל את קלוני ולא מעריץ את רוברטס, הוא די מהנה לצפייה - דיוור ובראבו מקסימים, וכך גם שאר השחקנים הצעירים; הנופים משגעים, אף שבעקבות הגבלות הקורונה הסרט בכלל צולם באוסטרליה; והעלילה מצליחה להחזיק את תשומת הלב של הקהל: לא מובן מאליו בימינו לפגוש בקולנוע מוצר שבו ברור מי נגד מי.

קל לפטור את "כרטיס לגן עדן" בתור לא יותר מאשר קומדיה רומנטית קלילה ומטופשת, אבל יש בו יותר מזה. הוא מדבר על טעויות שאנשים עושים בצעירותם וסוחבים שנים הלאה, והוא שואל שאלה קשה: האם הורים, בסרט הזה ובכלל, פועלים מתוך דאגה לטובת ילדיהם, או מתוך שיקולים אנוכיים? יש בלהיט הזה משהו עצוב, אולי גם כי סביר להניח שזה לא רק שובר הקופות החמישי של קלוני ורוברטס, אלא כנראה גם האחרון של שניהם יחד.

גם זו קומדיה רומנטית עם הרבה בדיחות אבל גם עם גוונים של מלנכוליה. אך בניגוד לשובר הקופות של רוברטס וקלוני, הסרט הזה כשל מסחרית, בטח לא באולמות בארצות הברית, אולי כי הוא מציג סיפור אהבה בין גברים, ומתברר שגם בימינו, הקהל מעדיף לראות סיפורים על גברים ונשים, מהסוג שיש לכל אורכו של "כרטיס לגן עדן".

את הסרט ביים ניקולס סטולר הנפלא, אחד הבמאים הלא מוערכים דיו בהוליווד, שחתום על פנינים כמו "לשכוח את שרה מרשל" ("קח את זה כמו גבר"), שני הפרקים בסדרת "שכנים" המופתית ועוד. עם זאת, הרוח החיה מאחוריו הוא בילי אייכנר, שכתב אותו וגם מככב בתור קומיקאי ניו יורקי יהודי וגיי, שמנחה פודקסט פופולרי ושוקד על הקמת המוזיאון הראשון בתפוח הגדול שיוקדש להיסטוריה של קהילת ה-LGBTQ+. הוא טרוד בשתי שאלות. האחת, קולקטיבית: מהי הדרך הנכונה להציג את תולדותיה של הקהילה הזו? השנייה, פרטית, וקשורה לחייו האישיים: האם בצד הצלחותיו המקצועיות, אי פעם ימצא אהבה ויהיה מסוגל להתחייב לקשר? זו כמובן רק תמצית קצרה ושטחית, כי זו יצירה רבת רבדים שיש בה עוד הרבה סוגיות וקושיות.

מצד אחד, זה סרט מתוק, מרגש וגם מצחיק להפליא - פשוט תענוג צרוף, והוא שווה הרבה יותר מעשרה שקלים. מצד אחר, זה גם סרט מבריק, לעתים ממש גאוני, על היסטוריה ועל העכשיו, על זהות קווירית ועל זהות יהודית, על דימוי גוף ועל מה לא בעצם? "אין גברים כאלה" מציג רצף של רגעים לפנתיאון, ומקומו בקאנון. הלוואי שכולם/ן יצפו בו.

והנה עוד סרט עם המילה "גבר" בשם שלו. בניגוד ל"אין גברים כאלה", שבמקור נקרא "Bros", הפעם התרגום העברי נאמן למקור הגרמני.

הבדל נוסף: בניגוד ל"כרטיס לגן עדן", שלמעשה עלה כאן לפני שעלה בארצות הברית, ובניגוד ל"אין גברים כאלה", שעלה אצלנו סימולטנית לשאר העולם, "הגבר המושלם שלך" הגיע אלינו באיחור ניכר. הוא זכה אצלנו להפצה מסחרית שנה וחצי לאחר הקרנתו בפסטיבל ברלין וקצת יותר משנה לאחר הבכורה המקומית שלו בפסטיבל ירושלים. היה שווה לחכות.

כמשתמע משמו, הסרט עוסק בחיפוש אחר זוגיות מושלמת. גיבורתו היא אקדמאית העובדת במוזיאון הפרגמון הברלינאי - ללא ספק זירת ההתרחשות הכי טובה שראינו השנה בקולנוע.

החוקרת מסכימה להשתתף בניסוי: לחיות כמה שבועות בצד רובוט שתוכנת להיות בן זוג אידיאלי בשבילה. הוא כה מושלם, עד שבשלב מוקדם עולה השאלה אם הוא מושלם מדי.

בדרך כלל, בסרטים כאלה החדשנות העתידנית יוצאת משליטה, והסרט עצמו גולש למחוזות האימה. ב"הגבר המושלם שלך" נמנעים מהקלישאה הזו, ומעדיפים לעסוק באימפקט הרגשי שיש לניסוי על הגיבורה, ובשאלות הפילוסופיות שהוא מעורר בה.

לומר שהסרט עוסק בשאלות האתיות מאחורי ניסויים שכאלה - זה מובן מאליו. להוסיף שהוא שואל אם בינה מלאכותית יכולה להיות אנושית - זה גם טריוויאלי. מה שכל כך מיוחד ב"הגבר המושלם שלך" זו ההומניות שלו. גם כשהוא מציג דמויות בשר ודם וגם כשהוא מציג אנדרואידים, יש בו עשרה קבין של אהבה, חסד וחמלה. במקום ביקורת חברתית בנאלית, יש בו אינסוף אמפטיה כלפי כל מי שכמהים נואשות לקשר ולמגע.

את הסרט ביימה מריה שרדר, קולנוענית גרמנייה שהחלה את דרכה עם עיבוד ל"חיי אהבה" של צרויה שלו ולפני שנתיים היתה חתומה על "המורדת", הלהיט של נטפליקס עם שירה האס. היא הפכה לאחד השמות החמים בהוליווד והשנה ביימה את "מילה שלה", דרמה מדוברת על עיתונאיות הניו יורק טיימס שפרסמו את התחקיר על פשעיו המיניים של הארווי ויינשטיין. מצפייה ב"הגבר המושלם שלך" אפשר להבין למה הוליווד כל כך רוצה להשתמש בכישוריה.

והנה סרט נוסף תוצרת אירופה - הבמאי שלו, רובן אוסטלנד, שוודי. עם זאת, בניגוד ל"הגבר המושלם שלך" דובר הגרמנית, הפעם הדיאלוגים באנגלית, וגם מקורות ההשראה אמריקאים.

הסרט מתחיל בסצינה שנראית כאילו נתלשה מ"סיינפלד", בה דוגמן ודוגמנית מנהלים ויכוח סביב השאלה מי צריך לשלם את החשבון. המערכה השנייה שלו כבר נראית כמו "הלוטוס הלבן" עם הנג-אובר, ומתרחשת בספינת תענוגות שבה העובדים הם עבדים נרצעים של התיירים האוליגרכים, עד שהשייט יוצא משליטה ומוביל לשני קטעים בלתי נשכחים. אחד כולל מרתון הקאות ואחר פינג-פונג של ציטוטים קפיטליסטים ומרקסיסטים. הקטע השלישי הוא כבר שילוב של "אבודים", "בעל זבוב" ו"אזור הדמדומים".

"משולש העצבות" גם מצטרף ל"פרזיטים" ול"ג'וקר" בכך שהוא מיטיב לתאר את מאזן הכוחות האכזרי בין מי שיש להם ומי שאין להם, ואז את מה שקורה כשהאיזון הזה משתבש. כמוהם, גם הוא נרשם כאחד הסרטים הגדולים של השנים האחרונות, ולא סתם זכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן האחרון ונהנה מביקורות משתפכות: הוא עצוב כשהם שהוא מצחיק, מתפלסף כשם שהוא קומוניקטיבי, ולא משעמם לאורך 140 דקותיו. חסרה בו רק חמלה ואנושיות, אבל זה גם מה שחסר בעולם.

ארבעת הסרטים הקודמים רצים באולמות מזה כמה שבועות, ויום הקולנוע אולי ייתן להם בוסט נוסף. לעומת זאת, "השתיקה" עלה השבוע, והחגיגה תתן לו נקודת זינוק אידיאלית. הוא נהנה מהפצה רחבה, אפילו בומבסטית, וינסה להצטרף ל"עולה לראש" ו"בחורים טובים" ברשימת הסרטים הישראלים שעברו את רף מאה אלף הצופים בחודשים האחרונים.

זהו סרטו הראשון מזה שבע שנים של שמי זרחין, אחד הבמאים הישראלים הבולטים בדורנו ומי שהיה חתום בעבר על להיטים נפלאים כמו "הכוכבים של שלומי", "אביבה אהובתי", "העולם מצחיק" ו"המילים הטובות". הוא משתף כאן פעולה עם שחקנים ושחקניות שכבר כיכבו אצלו בעבר, למשל אושרי כהן, צחי הלוי ולבנה פינקלשטיין, אבל גם עם שמות חדשים מבחינתו - מוריס כהן, ליאת הרלב, לירון בן-שלוש ואחרים.

בדרך כלל, כשאנחנו רואים אנסמבלים כאלה בקולנוע הישראלי, התוצאה היא קומדיה. אך "השתיקה" היא דווקא דרמה מלאת רעיונות מורכבים, סימבוליקה וכמובן גם שתיקות. מוריס כהן מגלם בה מגיש טלוויזיה שלא סותם את הפה, ואושרי כהן (אין קשר משפחתי) את תלמידו לשעבר, שהפך למועמד המוביל לראשות הממשלה למרות או בגלל שהוא לא פותח את הפה. כך נוהגת גם אמו של המגיש, בגילומה של לבנה פינקלשטיין, שבחרה לשקוע בדממה מוחלטת.

לא נרחיב את הדיבור על העלילה ופיתוליה: תגלו לבד. נאמר רק כך. זרחין התחיל לעבוד על התסריט של הסרט הזה לפני שנים, אבל כיום המסרים שלו אקטואלים ורלוונטים מתמיד. הוא עוסק בין השאר בגברים כוחניים שמשתלטים על הזירה המשפחתית, התקשורתית והפוליטית בכוח הזרוע ובכוח הפה הגדול שלהם, והוא מציב לה אלטרנטיבה שכרגע אפשר למצוא אצלנו רק בקולנוע.