בזמן שבישראל ציינו ביום שלישי האחרון את יום הבחירות לכנסת ה-25, בשאר העולם חגגו את צאתו לאור של ספרו החדש של בוב דילן: "הפילוסופיה של השיר המודרני". הספר הוא מסע בין עשרות שירים שבחר דילן, דרכם הוא מספר על עולם המוזיקה והחיים עצמם. בין השירים בספר נמצא "טוטי פרוטי" של ליטל ריצ'ארד. דילן נשמע כמו מעריץ כשהוא מתאר כיצד ריצ'ארד הקטן החדיר למצעדי הפזמונים המנון הומוסקסואלי ("פרוט" באנגלית היה כינוי גנאי לגייז שריצ'רד הכיר טוב מדי באותם ימים) דו-משמעי על שתי טרנסיות, והשיר במקור היה ממש אודה למין אנאלי, לפני שהמילים נערכו מחדש לפני צאתו לרדיו. "ראיתם פעם את אלביס פרסלי שר את טוטי פרוטי? נראה לכם שהוא מבין בכלל על מה הוא שר?", כותב דילן בהנאה. קשה היה שלא להיזכר בקטע הזה בזמן שאלפי ישראלים זמזמו יחד את הלהיט הישן ההוא, בהדרן של אנדרה ריו, אמש בהיכל הספורט ביד אליהו.
האם הישראלים בקהל ידעו על מה הפזמון שהם מזמזמים? האם המנצח ההולנדי על הבמה ידע? האם התזמורת הגדולה שלו מכירה את הסיפור מאחורי השיר? התשובה לכל השאלות האלה היא כנראה "לא", אבל זה בכלל לא משנה. המופע של ריו אינו מתרכז בדרך, אלא בתוצאה. שואו, מוזיקה טובה, ביצועים מקפיצים ולשלוח את הקהל מחייך הביתה. אין פה פילוסופיה מסובכת, אין אמנות מופלצת - רק שעתיים ומשהו של קלאסיקות, במובן הקלאסי של המילה.
לפני ארבע שנים וחצי הגיע לכאן אנדרה ריו ההולנדי לארבע הופעות סולד אאוט ביד אליהו. 32 אלף ישראלים הגיעו כדי לראות קונצרטים של מוזיקה קלאסית. מי היה מאמין? יותר מהאנשים שהיו צריכות מרצ ובל"ד כדי לעבור את אחוז החסימה ולהיכנס לכנסת. הוא היה אמור לחזור שנתיים אחרי, אך הקורונה דחתה את ההופעות. ביום שישי הייתה הראשונה מבין שלוש, ונראה שהקהל הישראלי של ריו נהנה מהאסקפיזם מהפוליטיקה וחגג כל רגע.
בביקורת שכתבתי על המופע מ-2018 כתבתי כי לא היה כמעט אף קטע בקונצרט שלא היה מבוצע טוב יותר על ידי תזמורת קלאסית אחרת. אני עומד מאחורי הדברים, הסאונד של "תזמורת יוהאן שטראוס" רחוק מלהיות מושלם, לעתים קשה להאמין שזאת אחת התזמורות המפורסמות והמצליחות בעולם. מאידך, הגעתי להופעה הקודמת בתיאום ציפיות לקוי. מתברר כי אף אחד לא בא לקונצרט של אנדרה ריו בשביל לשמוע ביצועים מדוייקים. זה לא ערב עם הפילהרמונית. הפעם, כשהגעתי בידיעה שהמופע של ריו יותר מתבסס על גלאם והומור, ופחות על נטו מוזיקה, יכולתי ליהנות יותר מהמופע - ואפילו הסאונד המחריד של ההיכל לא הצליח להרוס את ההנאה (טוב, אולי בכל זאת קצת, איזה מקום נוראי להופעות קלאסיות).
ובכלל, זו הייתה הופעה טובה יותר מההופעה ב-2018. משהו בבחירת הקטעים ובסדר שלהם עבד טוב יותר, ובעיקר האירוח של הסקסטט "ברלין קומידיאן הרמוניסטס", הצליחו לאזן קצת את הגרנדיוזיות של השואו של ריו לצד העיבודים הפשוטים יותר שלו. ריו, שמדבר ללא הפסקה עם הקהל בין הקטעים, סיפר את סיפורה של להקת ה"קומדיאן הרמוניסטס" המקורית, שהייתה מהלהקות המצליחות באירופה של לפני מלחמת העולם השנייה אך אולצה להתפרק על ידי השלטונות הנאצים לאור העובדה שחצי מחבריה היו יהודים (חבר נוסף היה נשוי ליהודיה). זה סיפור שריו מספר בכל הופעה שלו ברחבי העולם, אבל מן הסתם בישראל הוא נוגע במקום עמוק יותר.
הביצוע של השישייה ל-Irgendwo auf der Welt (מילולית: "איפשהו בעולם"), שירו של ורנר היימן - בעצמו מלחין יהודי שברח מגרמניה לארה"ב עם עליית הנאצים - היה מרטיט לב. לא היה צריך להיות דובר גרמנית בשביל לשמוע את הערגה בשיר לזמנים טובים יותר, למציאות טובה יותר, לעולם טוב יותר. "איפשהו בעולם יש חתיכת מזל, ואני חולם על זה בכל רגע. איפשהו בעולם יש פיסת אושר, ואני חולם עליה כל כך הרבה זמן". קשה להאמין, אבל בגרמנית זה נשמע יותר טוב.
בגדול, מדובר במופע פולקלור משובח. סביר להניח שזהבה גלאון הייתה נהנית ממנו בדיוק כמו איתמר בן גביר. למוזיקה טובה יש את היכולת הזאת, לטשטש בין תרבויות, מעמדות ורקעים. זה היה ערב היילייטס של מוזיקה קלאסית על שלל הזרמים שמרכיבים אותה. אופרה (ביצוע לא מוצלח של "נסום דורמה" של פוצ'יני), ואלס ("הדנובה הכחולה" המתבקשת של שטראוס), שואו-טיונס ("חשוב עליי" מתוך פנטום האופרה של אנדרו לויד וובר) ואפילו פופ ("לא יכול שלא להתאהב בך" של אלביס פרסלי). ריו גם לא שוכח להתחנף לקהל המקומי עם עיבודים מקוריים של "ירושלים של זהב" של נעמי שמר, "הבה נגילה" ו"הבאנו שלום עליכם". ציניות בצד, אלה היו דווקא הרגעים היותר נחמדים בהופעה. נראה שהתזמורת אוהבת לנגן קטעים שחורגים מהרפרטואר הקבוע שלה.
בשורה התחתונה, עם תיאום ציפיות והכרה במגבלות הסאונד של מגרש הכדורסל של מכבי תל אביב, מדובר במופע מהנה, שיפנה בעיקר לאנשים שבשגרה פחות פוקדים קונצרטים של מוזיקה קלאסית. אנדרה ריו לא עושה "קונצרט", הוא עושה "גוד טיים". לא צריך לאהוב אופרה בשביל ליהנות משיר השתייה (Brindisi) מתוך "לה טרוויאטה" של ורדי. לא צריך לאהוב שירי לכת בשביל למחוא כפיים בקצב יחד עם "מארש רדצקי". חיבור הלהיטים האלה יחד עם הנוכחות הבימתית הכובשת של ריו, מספקת בהחלט. לפעמים, לא צריך יותר מזה.