מעטים כתבו על אופרה בצורה חיה יותר, מושכת יותר ומהפנטת יותר מאת"א הופמן. הקשר בין הסופר הגרמני המהולל לעולם המוזיקה כל כך אורגני, עד שבשלב מסוים הוא החליף את שמו ל"אמדאוס", על שם אלילו, מוצרט. בסיפור הקצר "דון ג'ובאני", הופמן מספר על גבר שמתאהב בשחקנית הראשית באופרה הגדולה של מוצרט, אך בעצם מדובר בשיר אהבה של הסופר עצמו, בגוף ראשון, לאופרה הספציפית - ולעולם האופראי בכלל.
בתחילת המאה ה-19, הופמן היה מחלוצי התנועה הרומנטית בספרות - ולימים נחשב לסנדק של ספרות האימה. התנועה הושפעה רבות מהמהפכה הצרפתית, ושאפה להתוות את מקומה של ההוויה האינטלקטואלית הרוחנית כלגיטימית - ובעיקר כתגובה שוות כוח לזרם הריאליסטי של תנועה הנאורות. החד פעמי מול האוניברסלי. באופן אירוני, דווקא בצרפת פחות התחברו לזה בהתחלה. המלחין הצרפתי ז'אק אופנבך היה בעשור השישי לחייו כששמע לראשונה על יצירתו של הופמן, שמת כארבעים שנים קודם לכן.
אופנבך התאהב ביצירה של הופמן, העמיק בה, והשתמש במספר סיפורים שלו כדי לכתוב על האופרה הגדולה ביותר שלו, "סיפורי הופמן", שבמרכזה עומד הסופר עצמו. אחרי שנים של אופרטות "קלילות", סוף סוף אופנבך כתב את המאסטר פיס שלו, "כמו שרק יהודי יכול לכתוב", כפי שהעיד על עצמו. אלא שאת האופרה עצמה הוא מעולם לא סיים. הוא היה הראשון שנפגע מ"קללת הופמן", ומת לפני שהספיק לסיים את כתיבתה. בשנה בה האופרה עלתה לראשונה, נשרפו למוות 384 אנשים, לאחר ששריפה התלקחה בתיאטרון הרינג של וינה. היו מי שדאגו לציין כי זה סוף הולם לאופרה שמככבות בה דמויות "שטניות" כמו קופליוס, ד"ר מיראקל ודפרטוטו.
ברמה האישית, "סיפורי הופמן" היא אחת מהאופרות האהובות עליי. רק לפני חודשיים זכיתי לראות אותה על במת האופרה של בודפשט, בהפקה לא פחות ממושלמת בניצוחו של אלאן גוינגאל הצרפתי. קשה להשוות את החוויה של לראות אופרה בהיכל מהמם ביופיו כמו בית האופרה הלאומי של הונגריה, לבין אולם מודרני - משוכלל ככל שיהיה - כמו זה שנמצא בשדרות שאול המלך בתל אביב. אלא שלא התפאורה ולא הארכיטקטורה של בית האופרה היא זו שעומדת בבסיס האכזבה שלי מההפקה הנוכחית שעלתה שבוע שעבר באופרה הישראלית.
התזמורת בניצוחו של דן אטינגר לא הייתה במיטבה. חוסר הסנכרון בין המקהלה לתזמורת במערכה הראשונה הורגש בצורה צורמת, וגם המערכה השנייה סבלה מהיעדר לכידות מפתיע. הטנור צ'רלס וורקמן בתפקיד הופמן לא הרשים, בלשון המעטה. הבריטון ויטו פריאנטה בתפקיד הנבל המשולש אמנם החזיק יפה את תפקידי השירה, אך לא העביר את ה"שטניות" של דמותיו החזקות.
ההחלטה הנכונה לחלק את התפקידים של שלוש אהובותיו של הופמן בין שלוש סולניות שונות - אמנם הביאה לנו רגעי שיא עם סולואים נהדרים של הילה פחימה המפעימה בתור הבובה המואנשת אולימפיה, ושל אלה וסילביצקי בתור אנטוניה שמחפשת את קולה ואז מוצאת עם ריבית - אך בתוך אופרה ארוכה שכזאת (ההפקה הישראלית נמשכת שלוש שעות וארבעים דקות כולל שתי הפסקות) התפקידים שלהן מרגישים קטנים. את תפקידה של אלינור זון בתור ג'ולייטה הספקתי לשכוח כמעט עד סוף ההפקה, ואולי עדיף שכך. בכל מקרה, רבים נטשו את בית האופרה במהלך שתי ההפסקות, ובמערכה האחרונה המון כיסאות ריקים נחשפו באולם.
ייתכן כי הבעיה היא בסמיכות שבה ראיתי את ההפקה ההונגרית, שעל פניה הייתה פחות "מרשימה" ויזואלית. הבמאי סטפנו פודה ברא על בימת האופרה הישראלית עולם תלת ממדי שלם על הבמה, שכלל משחקי אור וצבעים, תפאורה זזה ומתעתעת עם אפקט וואו בלתי מבוטל, ובכל זאת היא הצליחה למצות את עצמה בערך אחרי חצי מערכה. גם חודשיים אחרי, הזיכרון של ההפקה "הצנועה" בבודפשט מרגיש לי בלתי נתפס. יש משהו על-אנושי בזמרת סופרן דרמטי-קולורטורה כמו קלרה קולונטיס, שביצעה בבודפשט את ארבעת תפקידי הנשים (כולל את זה של סטלה), ובכל תפקיד מצליחה להביא תצוגה שנוגעת בשלמות. קשה שלא לפנטז על הילה פחימה, שהמנעד שלה לא נופל מאף דיווה אחרת, מבצעת את שלושת התפקידים בעצמה.
בזווית החיובית חייבים לציין את ענת צ'רני שמגלמת את התפקיד הכפול של המוזה והחבר ניקלאוס, ונתנה בפרמיירה של הופמן את ההופעה הכי טובה שלה עד כה באופרה הישראלית, ברמה שלא מביישת אף מצו-סופרן בינלאומית. זאת לא הפעם הראשונה שאני מציין בהקשר של צ'רני שמעבר לקול גדול, היא מביאה לבמה גם כישרון משחק חינני. גם הבס הנהדר של סקוט ויילד האמריקאי בתפקיד היועץ קרספל, אביה של אנטוניה, בלט לטובה - אך מדובר בתפקיד קטן יחסית.
"סיפורי הופמן" היא אופרה רצינית, כבדה ואפלה. גם הרגעים המבדרים בה הופכים במהירות לקודרים. ובכל זאת, ואולי בגלל זה, היא אחת מהאופרות הכי מעניינות שאי פעם נכתבו. כזאת שבהחלט יכולה למשוך דם חדש וסקרן למסדרונות האופרה. זאת הסיבה שבחרו להעלות אותה בארץ עם הקמת המדינה - בתרגום לעברית (על הכרזה נכתב שמו היהודי של המלחין: יעקב אופנבך). כל אלה מוסיפים להרגשת הפספוס של יצירת המופת. האופרה הישראלית הצליחה להפיק ממנה ערב די משמים. הישג די מרשים, לאור הנסיבות. וחבל.