סטיבן ספילברג הוא שם מוכר כמעט בכל בית - לפחות בכל בית שיש בו מישהו מעל גיל 25 עם זיקה לקולנוע. כמעט כולם מכירים לפחות שניים-שלושה סרטים שלו, אבל מה אנחנו יודעים עליו?
בניגוד לבמאים רבים אחרים, ספילברג מעולם לא ביים סרט המבוסס על סיפור חייו. רק עכשיו, רגע לפני שהוא חוגג 76 ואחרי יותר מחמישים שנות עשייה, מגיע הסרט האוטוביוגרפי הראשון שלו - "הפייבלמנים" שמו. הוא עולה לאקרנים בישראל בסוף השבוע, נישא על גל של ביקורות משתפכות ותחזיות אופטימיות לקראת עונת הפרסים. הנבואה ניתנה לשוטים, אבל כרגע זה הפייבוריט לאוסקר, פרס שהקולנוען מכיר היטב.
גיבור הסרט הוא במובהק בן דמותו של הבמאי, אבל לא נקרא סטיבן ספילברג אלא סם פייבלמן. אפשר להתווכח לפיכך אם זה סרט אוטוביוגרפי או סמי-אוטוביוגרפי, אבל כך או כך, יותר מאשר אוטוביוגרפיה - אפשר לראות בו משהו אחר. בשנים האחרונות, כל דמות קומיקס מקבלת Origin Story: סרט שמסביר איך הפכה לגיבור-על או לנבל, מי הנמסיס שלה ולמה. בהמשך לכך, "הפייבלמנים" הוא ה- Origin Storyשל ספילברג: סרט שמסביר איך הפך לבמאי, למה משפחה כל כך מעסיקה אותו ביצירתו, וכיצד גיבש את זהותו היהודית באמריקה.
הסרט פועל בשלושה מישורים, שכולם מצטלבים זה בזה. המישור הראשון משפחתי: אלה קורותיו של ספילברג/פייבלמן אבל גם של ההורים שלו, בגילומם של מישל וויליאמס ופול דאנו. הבקיעים במערכת היחסים שלהם נגלים כאן לאט-לאט, ובסופו של דבר מובילים לפרידה, שהשפיעה עמוקות על בנם. כשצופים ב"הפייבלמנים", אפשר להבין טוב יותר למה גירושים עמדו במרכז שניים מהסרטים הגדולים הראשונים של הבמאי, "מפגשים מהסוג השלישי" ו"אי.טי".
ההורים חלוקים לגבי עתידו של בנם. האב, מהנדס שעובד בתעשיית המחשבים הצומחת, רוצה שיילך בעקבותיו. האם, שבעצמה הקריבה את קריירת הפסנתר שלה לטובת גידול ספילברג/פייבלמן ואחיותיו, מעודדת אותו לטפח את שאיפותיו האמנותיות.
אין בסרט טינה מיוחדת כלפי האב, אבל ברור שעיקר הסימפטיה שבו היא לאימא, המוצגת כדמות הכי שלמה, מורכבת, חכמה, תומכת ומבינת עניין במשפחה. "הפייבלמנים" הוא מכתב אהבה של ספילברג לאימא שלו, לאימא היהודייה, ולאמהות בכלל.
במישור השני, הסרט גם מכתב אהבה למסך הגדול, ומי שמנחילה את האהבה הזו בספילברג/פייבלמן היא אימו. קודם כל, היא הופכת אותו לעכבר קולנוע. הסרט מתחיל בסצינה יפהפייה בה ספילברג/פייבלמן הוא עדיין ילד קטן ומבוהל, שעומד מחוץ לאולם הקולנוע ומפחד לצעוד פנימה. האימא, אלא מי, משכנעת אותו להיכנס, ולבוא עמה ועם אביו להקרנת האפוס "ההצגה הגדולה בתבל" אי שם ב-1952. היא מבטיחה לו שזו תהיה חוויה בלתי נשכחת - והיא צודקת, כמובן.
התינוק נשבה. ספילברג/פייבלמן מתאהב בקולנוע, ואימו מעודדת אותו בהמשך להפוך מצופה פסיבי ליוצר אקטיבי, וקונה לו את המצלמה הראשונה שלו. לא נגלה מה ההסבר שלה לכך, אבל נאמר כי זה אחד ההסברים הכי יפים שאי פעם ראינו לכוחה של האמנות הזו, ולחשיבות שיכולה להיות לה בחייו של אדם. בכל מקרה, הבן שלה מגלה כישרון נדיר.
זה שיש לספילברג/פייבלמן חוש נדיר לספטקל זה מובן מאליו. ואכן, כילד אנחנו רואים אותו מצלם אסונות באמצעות רכבות הצעצוע שלו, שמכינות אותו לסצינות האקשן של "אינדיאנה ג'ונס". אך מעבר לפנטזיות ההרס האלה, הוא גם מיטיב להשתמש במצלמה כדי להבין טוב יותר את המציאות. כך, למשל, בזכות המתנה שקיבל מאימא שלו, הוא מגלה את הסוד הגדול שלה. ולא נגלה לכם אותו, כמובן.
מה כן אפשר לומר? זה לא סוד לומר שספילברג יהודי, ואם "הפייבלמנים" הוא הסרט הכי אישי שלו, אז מטבע הדברים זה גם הסרט הכי יהודי שלו. בין השאר, מככבים בו שני קומיקאים יהודיים בולטים: ג'אד הירש הוותיק כדוד-רבא של הבמאי, שמגיח לכמה סצינות בלבד, אבל מותיר בהן חותם עמוק עם סקירה בלתי נשכחת וחוצת יבשות של הקשר ארוך השנים בין העם היהודי ותעשיית הבידור; וסת' רוגן הצעיר בהרבה, כדמות שאת טיבה לא נוכל לחשוף.
כן נגיד שכבר בתחילת הסרט, ספילברג/פייבלמן הקטנטן משתוקק לאורות חג מולד, אבל הוריו מבהירים לו שאצלם מדליקים נרות חנוכה - וזה מה שהם אכן עושים. הסרט מתחיל בניו ג'רזי, בה יש אוכלוסייה יהודית גדולה, אבל בעקבות עבודתו של האב, המשפחה עוברת לאריזונה ובסופו של דבר לסנטה קלרה שבקליפורניה.
בשלב הזה, גיבור הסרט כבר נער, וביום הראשון שלו בתיכון הוא מגלה שאין עוד יהודים בסביבה. הגיבור כאן הוא אמנם בן דמותו, וקוראים לו "פייבלמן" ולא "ספילברג", אבל זה לא משנה - שהרי גם שם המשפחה הזה מסגיר את זהותו. מלכי המסדרון מדביקים לו את הכינוי "בייגל-מן", מבהירים לו שהם לא אוהבים יהודים ודורשים ממנו להתנצל על כך שהרג את ישו, וכך הסרט מספק לנו המחשה כואבת שהאנטישמיות באמריקה היתה קיימת הרבה לפני קניה ווסט וקיירי אירווינג. השורשים שלה עמוקים, הביטויים שלה אלימים.
וכאן, הסיפור היהודי שהוא גם הסיפור המשפחתי מצטלב בסיפור הקולנועי. ספילברג/פייבלמן, שבתחילה ביקש אורות חג מולד במקום נרות חנוכה, שוב צריך לבחור, והפעם בוחר שלא להתכחש לזהותו. הוא מסרב להתנצל, עומד על שלו וגם כובש את לבה של הנוצרייה הכי אדוקה בתיכון, שאחראית לסצינות הכי מצחיקות בסרט - לפחות בהקרנה שבה הייתי, הקהל שאג מול הרגעים בהשתתפותה, ולמרבה המזל יש הרבה כאלה (אגב, במציאות ספילברג נשוי לשחקנית קייט קאפשו, שהתגיירה ולדבריה הוא גילה את היהדות מחדש דרכה).
דרך הסטטוס שלו כאאוטסיידר, ספילברג/פייבלמן הופך מילד הכאפות של התיכון למי שכולם נושאים אליו את עיניהם, וכמו יהודים רבים לפניו ואחריו, הוא עושה זאת הודות למצלמה שלו. בזכות היכולות שלו, מבקשים ממנו לעמוד איתה ולהתבונן בחבריו לספסל הלימודים ולצלם אותם לסרט שיסכם את תקופת התיכון, שהרי מי עוד יכול לעשות זאת חוץ ממנו? כעת, בזכות כוחו של המבט ובזכות היכולת הנדירה שלו לתפוס את המציאות וברצונו לעצב אותה כרצונו, הוא יכול לרומם או להשפיל את מי שירצה.
כמובן שלא רק ספילברג הבדיוני הוא במאי גדול, אלא גם ספילברג האמיתי, שיותר מתמיד מתגלה כאן כמאסטר. ניכר שהתמוגג לעשות את הסרט הזה, והתוצאה היא תענוג צרוף. גם שיתוף הפעולה שלו עם שותפיו הקבועים מוצלח כתמיד: הצלם יאנוש קמינסקי, המלחין ג'ון וויליאמס ובעיקר התסריטאי טוני קושנר. התסריט שכתבו שניהם יחד הוא מלאכת מחשבת, שבה סצינה במערכה השלישית תמיד משלימה סצינה מהמערכה הראשונה או השנייה.
גם תצוגות המשחק מעולות. הזכרנו כבר את וויליאמס, דאנו, הירש ורוגן, אבל מי שגונבים את ההצגה הם גבריאל לה-בל בתור ספילברג הצעיר, והופעת אורח קצרה אחת, בה במאי גדול שעדיין בחיים, ולא נחשוף כאן את שמו, מגיח כדי לגלם את הבמאי האגדי והמנוח ג'ון פורד, ומספק סצינה לפנתיאון בה הוא מסביר איך מביימים קולנוע. ככה זה: כיאה להיותו של התסריט מלאכת מחשבת, הוא מתחיל בסצינה בה מסבירים איך צופים בסרט ומסתיים בסצינה בה מסבירים איך עושים סרט.
הסרט מבוסס על חייו של ספילברג, ולכן זה לא יהיה ספוילר לומר שהוא מתחיל בניו ג'רזי ומסתיים בהוליווד, כשהבמאי הצעיר מקבל את העבודה הראשונה שלו בתעשייה. גם לא יפתיע איש לשמוע שהסרט מסתיים כשהגיבור שלו מחייך - אם ב"רשימת שינדלר" היה הפי אנד, אז שכאן לא יהיה?
חשוב מכך, החיוך של הקהל בסוף הסרט גדול עוד יותר מזה של הגיבור. גם כי "הפייבלמנים" מלא בכל כך הרבה אהבה ונשמה, גם כי הוא מציע לנו חוויה קולנועית סוחפת ומסחררת, אבל בעיקר כי בסופו של דבר, הוא מציע לנו סיפור אופטימי - ופשוט.
אפשר לראות ב"הפייבלמנים" אוטוביוגרפיה של ספילברג, אפשר לראות בו סרט על טבעה של אמנות הקולנוע ואפשר לראות בו את הסיפור של יהדות ארצות הברית, אבל מעל הכל זה סיפור על ילד שחלם להיות במאי קולנוע, והגשים את החלום; סרט של ילד שהתאהב בקולנוע כשראה את "ההצגה הגדולה בתבל" ומאז ועד היום, פעם אחר פעם מגיש לנו את ההצגה הכי טובה בעיר.