ב-9 באפריל 2004 עלה ווירד אל ינקוביק (או כמו שנהוג לקרוא לו בטעות בישראל: ווירד אל ינקוביץ') להופעה בהיכל התרבות של אפלטון, ווינסקונסין בפני 5,000 מעריצים נלהבים. זה היה עוד ערב בסיבוב ההופעות הענקי שכלל 127 הופעות בתוך 15 חודשים. אותו ערב הייתה הופעה קצת שונה. לא מבחינת הקהל, שזכה לשמוע את כל שירי הפארודיה שהפכו את ינקוביק לתופעה עולמית - אלא מבחינת האמת. רגע לפני שעלה לבמה, ינקוביק קיבל את הבשורה המרה ששני הוריו נמצאו מתים בביתם משאיפת פחמן דו-חמצני שנפלט בביתם. אף אחד לא היה כועס על ינקוביק אם היה מבטל את ההופעה, אבל הוא החליט לעלות בכל זאת. הוא הסביר בדיעבד את ההחלטה בכך שהוא ידע שהמוזיקה שלו עושה כל כך טוב לאחרים, והוא קיווה שהיא תעשה את זה גם בשבילו.
הערב הדרמטי הזה, אותו הוא מגדיר כקשה ביותר בחייו, לא נכנס לסרט החדש "ווירד: סיפורו של אל ינקוביק" שמבוסס על חייו. אחרי שרואים את הסרט, מבינים גם למה. לא מדובר באמת בביוגרפיה מוזיקלית, אלא בפארודיה על הז'אנר. ואם יש בעולם הזה מישהו שאסור להתעלם מפארודיות שהוא עושה - זה אלפרד ינקוביק.
את הביקורת הזאת יהיה קל מאוד לאמ;לק. אם אתם אוהבים את המוזיקה של ווירד אל ינקוביק - אתם בטוח תאהבו את הסרט החדש שמבוסס על חייו, בבימויו של אריק אפל. למרות, ואולי בגלל, שזאת כנראה הדרך הכי חופשית שאי פעם השתמשו במילה "מבוסס" - וזה חלק מהקונספט.
זה לא תמיד המקרה בביו-פיקס שכאלה. אפשר להעריץ את המוזיקה של אלטון ג'ון, ועדיין לחשוב שהסרט "רוקטמן" גרוע. אפשר לאהוב את "קווין" ולא להבין את ההתלהבות סביב "רפסודיה בוהמית" שמבוססת על סיפור חייו של פרדי מרקיורי. זה מה שכל כך כובש בסרט החדש של ינקוביק, הוא לא מנסה להיות באמת סרט ביוגרפי - אלא פארודיה על סרטים כאלה. בכך, הוא פונה בדיוק לקהל היעד, זה שהולך איתו מאז 1979 כשהוציא את הפארודיה שלו על "My Sharona" של להקת הקנאק - והפך לתופעה בינלאומית.
יש לציין שזו לא הפארודיה הכי טובה שעשו אי פעם על הז'אנר. "הולך חזק: סיפורו של דיואי קוקס" מ-2007 הצליח להגחיך את כל הסרטים המוזיקליים של המאה, והגיע למעמד פולחני - לא מעט בזכות תצוגה מופלאה של ג'ון סי. ריילי בתפקיד הראשי, עליו היה מועמד לפרס גלובוס הזהב. 30 שנה קודם קמה באנגליה להקת "הראטלס" על ידי יוצא מונטי פייתון אריק איידל, שכולה פארודיה על הביטלס (בשיתוף פעולה ספורטיבי של ג'ורג' הריסון). באותו זמן באמריקה הקים רוב ריינר יחד עם מספר קומיקאים את "ספיינל טאפ", שהיוותה פארודיה על להקות רוק אצטדיונים מזדקנות. שתי הלהקות הונצחו בסרטים שמהווים את אבני היסוד של הפארודיה המוזיקלית.
דניאל רדקליף, שנכנס לנעליו של הגרסה הבדיונית של ינקוביק, עושה תפקיד נהדר ככוכב רוק קלישאתי. זה שמנסה לרצות את הוריו, מתאהב בנערה הלא נכונה ונופל בסוף להתמכרות לסמים ואלכוהול. שום דבר מהדברים האלה לא נכונים כמובן. הקשר של ינקוביק להוריו היה בריא ככל הידוע ונגמר כאמור בטרגדיה, הוא לא יצא עם מדונה (אוון רייצ'ל ווד בתפקיד נהדר) למרות שהיא בהחלט זאת שהציעה לו לעשות פארודיה על "כמו בתולה" והוא לא נגע בחומרים אסורים מנאמנות לחינוך הנוצרי שקיבל בבית. כן, הוא לא יהודי. ייתכן כי העובדה שווירד אל לא יהודי היא בעצמה אנטישמית.
הכוכבים האורחים בסרט כוללים כוכבים גדולים כמו לין מנואל מירנדה, קונאן אובראיין ומייקל מקיין (בין היתר סולן "ספיינל טאפ", סגירת מעגל נאה של ינקוביק), שרק מוסיפים לתחושת הכיף הכללית של הסרט. אלא שלא הכל עובד בסרט, כפי שלא הכל עובד בשירים של ווירד אל. הדמות (האמיתית) של דוקטור דמנטו, בגילומו של ריין ווילסון (דוויט מ"המשרד") די מעיקה, פאנצ'ים מסוימים ניתן לזהות מקילומטר בעוד אחרים פשוט ילדותיים. ובכל זאת, חווית הצפייה של הסרט כיפית, ואפילו מרגשת לעתים. שוב, אם אתם נמנים על מעריצי ווירד אל. ברגעיו הטובים ביותר, הסרט לא מפחד להיות גאוני. ברגעים אחרים, הוא לא מפחד להיות מטומטם. זה לא סותר.
המחויבות של ינקוביק לקומדיה מרשימה, ונראה שהסרט מנסה לעמת אותו עם המחויבות הזאת. כך למשל כשבן דמותו חוטף עלבונות קשים מאחד מאנשי התעשייה (בגילומו של ויל פורטה), בזמן ששותפו (ווירד אל עצמו) יושב בחדר ונאלץ להקשיב לעלבונות. הפארודיה עצמה עובדת בצורה מעולה - וכדי להימנע מספוילרים לא אפרט את הטוויסטים הגאוניים שעושים ינקוביק ואפל בהמשך סיפור, שיגרמו לכם לרוץ לגוגל כדי לבדוק: האמנם?