"התפריט", שעלה לאקרנים בסוף השבוע האחרון, משלב בין שניים מן הטרנדים הבולטים בתרבות הפופולרית העכשווית: התייחסות לאוכל כתרבות עילית, וזריקת חיצים לעברו של המעמד העליון. אם אי פעם חלמתם לראות שילוב בין "הלוטוס הלבן" ל"רטטוי", הסרט הזה יגשים את חלומכם.
הזכרנו את "הלוטוס הלבן", אבל מאחורי הסרט עומדים דווקא יוצרי "יורשים". הפיקו אותו וויל פארל ואדם מקיי, שחתומים גם כמפיקים של הסדרה; ביים אותו מרק מיילוד, שביים פרקים רבים שלה, וכתב אותו וויל טרייסי, שכתב פרקים רבים שלה, יחד עם סת' רייס, מבכירי הכותבים של תוכנית הלילה של סת' מאיירס.
את התסריט הם הגו על בסיס ביקור של אחד מהם במסעדת פירות ים סקנדינבית. ביקור באתר הרשמי שלה מלמד כי היא מזמינה את הסועדים "להצטרף למסע קולינרי".
בהשראת היומרה הזו, הסרט מתרחש במסעדה פיקטיבית שכדי להגיע אליה צריך לשוט לאי פרטי. התפריט מתבסס על בישול מולקולרי, והשף הוא דיקטטור שמזכיר את הסופ נאצי מ"סיינפלד". לא פלא שמגלם אותו רייף פיינס, שהתפקיד הכי מפורסם שלו היה כקצין נאצי ב"רשימת שינדלר".
אל המקום מגיעה אסופת דמויות, שבקלות היתה יכולה גם לאייש את אתרי הנופש של "הלוטוס הלבן" או את ספינת התענוגות ב"משולש העצבות". או שהם עשירים או שהם זחוחים, ובדרך כלל הם גם זה וגם זה, וגם לבנים, וכולם מסתירים סוד או חטא או את שניהם. בולט בהם צעיר שמגלה בקיאות יוצאת דופן ברזי הבישול המולקולרי, בגילומו של ניקולס הולט, ומתלווה אליו צעירה מסתורית אותה מגלמת אניה טיילור-ג'וי, כוכבת "גמביט המלכה" (והנה הצלחנו להכניס שם של סדרה נוספת לתוך ביקורת הקולנוע הזו).
כבר מן הרגע הראשון ברור שזו לא הולכת להיות סעודה רגילה, ועם הזמן מתברר למה דווקא הסועדים האלה הגיעו לאי, ומה השף מבשל להם. יותר מזה לא נגלה, כי התסריט בנוי כמו פרק ארוך של "אזור הדמדומים", עם שלל תפניות וגילויים.
נאמר רק זאת: התסריט אולי מקורי ברמת המאקרו, כי לא ראינו הרבה מותחני אימה שמתרחשים במסעדת עילית, אבל לא ברמת המיקרו. מרגע שהעלילה מתחילה להתפתח, הטוויסטים צפויים כמו חציל בטחינה בתפריט של מסעדה ישראלית. הסרט מתייחס לכל אחת מן התפניות כמו המצאת המאה, אבל למען האמת התוצאה הסופית די נדושה, וכפי שכבר רמזנו, את רגע השיא שלה היא מכייסת מ"רטטוי".
הפער בין היומרות והתוצאה בפועל ניכר גם ביחס של הסרט לדמויות. לכאורה, הוא מתיימר לבקר את התרבות שבה אנשים משלמים הון תועפות על מנות שלא ישביעו ציפור. על פניו, הוא מבקש למתוח ביקורת על העולם שבו שפים הם גם פילוסופים וגם כוכבי רוק. למעשה, הוא מאדיר את המסעדות האלה ומפאר את השפים האלה.
את הארס שלו שומר הסרט לסועדים. הוא מקברי כמו "הלוטוס הלבן", "משולש העצבות" ו"פרזיטים", ועוד יותר מיזנתרופי מהם. הוא משתמש בהשתלשלות העניינים כדי להתעמר פיזית ומילולית בדמויות שמחוץ למטבח, להציג את האנושיות בשיא השפל שלה ולהעביר אותה ייסורים לא אנושיים - ונראה שהוא נהנה מכל רגע. "התפריט" מגיש שנאת אדם למנה ראשונה, למנה עיקרית וגם לקינוח.
ואם כבר מדברים על אוכל, אפשר גם הערה כצמחוני? הסרט מבקש למתוח ביקורת על כל מה שרע בחברה העכשווית, ואז מציב צ'יזבורגר כאנטי-תזה המייצגת את הטוהר הבסיסי והאותנטי שנעלם מן העולם. הכל טוב ויפה, אלא שזו מנה בשרית, ואם "התפריט" כל כך צדקני, למה הוא מתעלם מהנזק שתעשיית הבשר גורמת לעולם?
שוב, זו לא ה-בעיה שלי עם הסרט הזה, והביקורת היתה דומה גם אם זה היה תבשיל טופו. הצ'יזבורגר הוא סתם עוד דוגמה לצביעות שמאפיינת את "התפריט".
תצוגות המשחק, כמובן, טובות - פיינס יודע לשחק נאצים, טיילור-ג'וי מהפנטת כתמיד וכיוצא בכך, אבל הציר שהסרט הזה מתבשל בו כל כך חמוץ ומריר, שזה ממש לא משנה אם שחקנים או שחקניות יוסיפו לו מלח או יוסיפו לו פלפל.
למרות כל אלה, התסריט של "התפריט" נחשב לסחורה חמה בהוליווד. הוא הסתובב שלוש שנים עד שהפיקו אותו, ותמיד היו מעורבים בו שמות גדולים. אמה סטון היתה אמורה לככב בו עד שהחליפה אותה אניה טיילור-ג'וי, שהיא כיום כבר כוכבת גדולה ממנה. במבט ראשון, אפשר לתהות למה התעשייה כל כך מתלהבת דווקא מחומר גלם כל כך נדוש, פגום ומרושע, אבל האמת שהתשובה ברורה. הסרט הזה מייצג את הלך הרוח השכיח כיום בתקשורת ובתרבות הפופולרית - הערצת שפים ושנאת אדם.