ג'ודי קנטור ומייגן טוהי הן לא שם מוכר בכל בית, אבל יש להן תרומה משמעותית לאחת התפניות החשובות בדורנו. הן מי שפירסמו בניו יורק טיימס את התחקיר על הארווי ויינשטיין, שהוביל לתנועת ה-MeToo.
קנטור וטוהיי פרסמו ספר בשם "She Said" בו פירטו כיצד עבדו על התחקיר, משלב אסיפת העדויות ועד הפרסום שלו. כעת, הספר הפך לסרט שבעברית נקרא "מילה שלה", ויצא לאקרנים בסוף השבוע האחרון.
הסרט דובר אנגלית כמובן אבל עומדת מאחוריו הגרמנייה מריה שרדר, שהתחילה את המסלול שלה כבמאית עם עיבוד לספר אחר - "חיי אהבה" של צרויה שלו. קשר ישראלי אחר שלה היה כשביימה את "המורדת" בכיכובה של שירה האס, שהיה כזכור להיט עצום בנטפליקס, והזניק את הקריירה הבינלאומית של הקולנוענית האירופאית. לאחרונה, באיחור של שנה וחצי בעקבות הקורונה, עלה אצלנו הסרט האחרון שביימה בגרמנית, "הגבר המושלם שלך", שכיאה לשמו התגלה כמושלם, והמחיש עד כמה גדול הכישרון של היוצרת.
ההבנה של שרדר במבע הקולנועי ניכרת גם ב"מילה שלה". המהלכים האמנותיים שלה מרתקים מבחינה מוסרית, אנושית ואמנותית. קודם כל, היא בחרה שלא להציג בסרט את דמותו של ויינשטיין עצמו. אנחנו שומעים את קולו פה ושם ורואים אותו מן הגב שלו פעם אחת - אבל לא יותר מזה.
אמנם, מזכירים את שמו של המפיק האימתני כמעט בכל סצינה בסרט, אבל אם שרדר היתה מציגה אותו, התיאור שלו היה עלול להיות קריקטורי מדי מצד אחד, או סימפטי מדי מצד אחר, שלא לדבר על סטריאוטיפים אנטישמיים שקל ליפול בהם. מול השאלה איך מתארים מפלצת, שאלה שכל כך הרבה במאים כבר נפלו בה, הבמאית בוחרת פשוט לא להראות את המפלצת, כי לא מגיע לה הכבוד הזה, ולהשאיר אותה על תקן פיל בלתי נראה במרכז החדר.
בהמשך לכך, הסרט מספר על עשרות פשעים מיניים שביצע ויינשטיין, אבל אף פעם לא מראה אותם. אנחנו שומעים את העדויות, ולעתים גם רואים את הנשים לאחר התקיפה, אבל לא חוזים בדבר עצמו. שרדר אמרה כי הדבר האחרון שהקולנוע צריך הוא עוד סצינת אונס, וזה נכון. כל כך הרבה סרטים חטאו באסתטיזציה של תקיפות מיניות, ולעתים אף הציגו אותן בצורה נצלנית ופורנוגרפית. "מילה שלה" מוכיח שאפשר גם אחרת.
בין הנשים שויינשטיין תקף היתה גם הכוכבת אשלי ג'אד, שהוא הרס לה את הקריירה כי העזה לסרב לו, והיא מופיעה כאן בתפקיד עצמה. הליהוק הזה עלול ליצור את הרושם ש"מילה שלה" בוחר בגישה תיעודית, אבל זה לא נכון. אמנם, הוא שומר על הטון הקורקטי והענייני של הספר, אבל מעבר לכך אין בו אלמנטים דוקומנטריים, ושרדר מיטיבה להשתמש בארגז הכלים שמציע לה הקולנוע העלילתי.
למשל, העמדת המצלמה. שרדר עובדת כאן עם נטשה ברייר, אחת הצלמות הבולטות של השנים האחרונות, שבין השאר שיתפה פעולה עם עלמה הראל ב"האני בוי". השתיים לא נוקטות בצילום ריאליסטי, אלא להפך. פעם אחר פעם, כשהדמויות הולכות מנקודה אחת לאחרת, הן מעמידות את המצלמה רחוק מהן ויוצרות את האשליה שהן נדרשות לחצות מרחק רב. גם כשהן בסך הכל הולכות במסדרון קצר או בפיסה קטנה של מדרכה, המבע הקולנועי יוצר את הרושם שהמרחק גדול בהרבה, והסיבה לכך ברורה: זה משל יפהפה לכך שיש להן דרך ארוכה לעבור עד שהתחקיר יתפרסם, ולכולנו כחברה יש דרך ארוכה לעבור עד שנפנים את מה שצריך ללמוד ממנו.
נוסף לכך, שרדר משתפת פעולה עם ניקולס בריטל, אחד המלחינים הגדולים של דורנו ומי שחתום על הפסקולים של "אור ירח" ו"יורשים", בין השאר. הצלילים שכתב ל"מילה שלה" מעצימים את הדרמה ומוסיפים לה גוון של מלנכוליה, ובעיקר תורמים ליצירת מתח. האם העיתונאיות יצליחו להשלים את התחקיר? האם ישכילו לשכנע את אחת הקורבנות לדבר "און דה רקורד"? האם ויינשטיין וצבא עורכי הדין שלו יצליח לעצור את מכונות הדפוס? כולנו מכירים את סוף הסיפור, ובכל זאת הסרט מצליח להותיר אותנו על קצות האצבעות הודות לפסקול שלו.
נקודה נוספת לזכות הסרט: הוא נמנע מייפוי המציאות של העיתונות. כל מי שהזדמן לו לעבוד במערכת עיתון, מגחך בדרך כלל מול הייצוגים שלה בקולנוע. אצל שרדר, אין מכונות כתיבה, אין אנשים שמעשנים בחניון ואין נאומים מלאי פאתוס באמצע המשרד. אפילו הניו יורק טיימס נראה אצלה כמו סניף שירות לקוחות של תן ביס. אפילו עורכת בכירה בניו יורק טיימס עובדת על מחשב נייד חסר חן. גם רחובות ניו יורק נטולים כאן כל שמץ של רומנטיקה. "מילה שלה" אף פעם לא שוכח מה הוא - סרט על תחקיר אודות שורה ארוכה של תקיפות מיניות מזעזעות. כיאה לכך, הוא מתרחק ככל האפשר מרומנטיזציה של הפרשה הזו ושל מה שסובב אותה.
הסרט גם מביא לידי ביטוי את הזיקה ארוכת השנים של שרדר ליהדות, שכבר באה לידי ביטוי ב"חיי אהבה" וב"המורדת". ג'ודי קנטור יהודייה, ו"מילה שלה" מדגיש זאת. היא מדליקה נרות שבת באחת הסצינות הראשונות, ולאחר מכן מדברת על הפעם הראשונה בה ראתה שלסבתה ניצולת השואה יש מספר על היד. אלה לא סתם אנקדוטות: כיאה לזהות היהודית-אמריקאית שלה, העיתונאית גדלה על ערכים ליברליים ועל משנת "תיקון עולם", והם תרמו לעיצוב התודעה שלה והיו נר לרגליה בתחקיריה.
בסצינות אחרות, קנטור מציינת שלא רק היא עצמה יהודייה, אלא גם ויינשטיין וצוותו, שמנסים לדבר אליה כ"יהודים אל יהודים" ולהשתמש בזהות המשותפת כדי להוריד אותה מהתחקיר. וכך, "מילה שלה" הופך גם לסרט על אישה שהיא גאווה לעם היהודי, וגבר שהוא בושה לעם היהודי, והתבייש בהיותו יהודי. הסרט מזכיר כי הטורף המיני לא בחל בדבר, חוץ מסייג אחד - הוא לא נמשך בדרך כלל ליהודיות, מה שכמובן מעיד על התסביכים ועל השנאה העצמית שלו.
את קנטור מגלמת זואי קזאן, לא יהודייה שמתמחה בגילומן של יהודיות - היא גם גילמה את אמו של פיליפ' רות ב"הקנוניה נגד אמריקה". את טוהי מגלמת קארי מאליגן, שכיכבה בעבר ב"חיי פרא", שקזאן כתבה עם בן זוגה פול דאנו (גם הוא לא יהודי, שמגלם כעת את אביו של סטיבן ספילברג ב"הפייבלמנים", ומדליק שם נרות בדיוק כמו שזוגתו עושה כאן). שתיהן מצוינות, וכך גם שחקניות המשנה - פטרישיה קלרקסון, סמנתה מורטון ואחרות. "מילה שלה" מספק חווית צפייה מרתקת, סוחפת, מטלטלת, מרגשת ומעוררת מחשבה; הוא מוכיח שהעיתונות לא מתה, לפחות לא בארצות הברית, וגם ז'אנר סרטי העיתונות עדיין בחיים.
ומה לגבי מצבה של המהפכה שהתחקיר הזה התניע? תלוי איפה שואלים. האם מישהו יכול לתאר לעצמו את הארווי ויינשטיין מתייצב להקרנת הבכורה של "מילה שלה", או של כל סרט אחר לצורך העניין? כמובן שלא. אצלנו, לעומת זאת, "בתולים" הוא הסרט הישראלי הכי מדובר כרגע, ומשה איבגי התייצב בגאווה לפרמיירה שלו לפני שבוע.