אם היה צריך לבחור את אשת השנה בתרבות הפופולרית, הייתי בוחר באגתה כריסטי - כן, דווקא הסופרת שנולדה לפני המצאת הקולנוע והלכה לעולמה באמצע שנות השבעים, התגלתה השנה כרלוונטית מתמיד בקולנוע ובטלוויזיה.
רשימה ארוכה של יצירות עכשוויות שאבו השראה מיצירתה הבלשית: מהסדרות "רק רוצחים בבניין" ו"הלוטוס הלבן" ועד הסרטים "רצח על הנילוס", "תראו אותם רצים" ו"התפריט". עכשיו ההשפעה של כריסטי ניכרת גם במותחן הקומי "רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית", שעלה בנטפליקס בסוף השבוע לאחר סיבוב קצרצר אך מוצלח באולמות הקולנוע.
מדובר בסרט המשך של "רצח כתוב היטב" ("Knives Out") שיצא לפני שלוש שנים ולמרות שאין בו אפקטים או גיבורי על - הצליח לרסק קופות. חשוב לציין כי להמשכון אין קשר ישיר לסרט הקודם, ואתם בהחלט יכולים לצפות בו גם אם לא ראיתם את הסרט הקודם בסדרה.
כמוהו, ובהשראתה של כריסטי, הוא מציג בלש דמוי הרקול פוארו, בשם בנואה בלאנק, אותו מגלם דניאל קרייג. בדומה לסרט הקודם ולמיטב כתביה של הסופרת הבריטית, הבלש נמצא במקום שהתכנסה בו קבוצה מגוונת של דמויות. אחת מהן מתה בנסיבות מסתוריות, כולם חשודים במעשה - והוא מנסה לפתור את התעלומה.
הפעם, המקום הוא אי יווני פרטי. המפיצים אצלנו ניצלו זאת כדי לקרוא לסרט "רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית" ולנגן על החיבה של התיירים הישראלים לשכנתו הים-תיכונית, אבל האמת שהתרגום מטעה. אמנם הסרט עושה שימוש מיטיבי בנופים, אבל להתרחשות ביוון אין משמעות כל כך גדולה.
לעומת זאת, במקור נקרא הסרט "Knives Out: Glass Onion", ולבצל ולזכוכית דווקא יש. לא נוכל כמובן לגלות למה, אבל כן נגיד שהתסריט עתיר שכבות, וצריך לקלף אותו כמו בצל. אז בוא נתחיל.
הרבה עיבודים קודמים לכתביה של כריסטי הסתפקו בתרגום ישיר שלה לקולנוע, בלי שום אירוניה או שאר רוח. "רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית" לא עושה את הטעות הזו. הוא מודע לכך שחוקים נועדו כדי לשבור אותם.
מי שמזמין את האורחים לאי הפרטי שלו הוא יזם שברור כי דמותו מבוססת על אילון מאסק. גם בגלל אופיו המאתגר והדורסני, גם בגלל שההמצאה שלו קשורה באנרגיה חלופית, וגם כי מגלם אותו אדוארד נורטון, שדומה פיזית לבעלים החדשים של טוויטר והיה יכול לגלם אותו גם בסרט ביוגרפי רשמי. בדרך כלל, כשיש דמות של ממציא בסרט מתח מדובר בקלישאה של הממציא הגאון, אבל כאן הוא לא גאון בכלל. להפך, הוא די טיפש, והגיע לאן שהגיע רק בזכות הדורסנות וכישורי השיווק שלו. הטיפשות שלו מייצרת אפקט קומי, וחשוב מכך - היא מתגלה כמוטיב חוזר שמכתיב את העלילה, את בניית התעלומה ואת התרתה.
האורחים באי הם "חבריו הטובים" של היזם, אבל עם הזמן מתברר שהוא קנה את החברות הזו בכסף, וספק הם סובלים אותו. הנטייה כיום בהוליווד היא למלא את המסך באנסמבל אינסופי של דמויות, אבל כאן הכמות קאמרית יחסית. בין האורחים, שהופכים לחשודים, בולטים בהם מי שהיתה שותפתו של היזם עד שהתנערה ממנו בגלל חוסר המוסריות שלו, בגילומה של ג'אנל מונה; דוגמנית בגילומה של קייט הדסון, שקיבלה איקס גדול מתרבות הביטול בגלל ציוץ עם קונוטציות אנטישמיות; שרירן ויראלי בגילומו של דייב בטיסטה, שבנוי לתלפיות אבל סובל מאלרגיה לאננס; ועוד כהנה וכהנה.
בעיבוד שגרתי לכריסטי, השתלשלות העניינים היתה נראית כך: היזם היה מזמין את האורחים לאי, מישהו היה מת, החוקר היה חוקר את כולם, ובסוף מגלה את הרוצח/ת/ים/ות. לא כך ב"רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית", שהופך את הקערה על פיה פעם אחר פעם, ועושה זאת בנקודות ציון מפתיעות. כבר בעיצומה של המערכה הראשונה קורה בו משהו שהיה מגיע בסיום של כל מותחן אחר, ואז הוא טורף את הקלפים שוב.
בשלב מסוים, הדוגמנית צועקת "מה זו מציאות?". היא אומרת את זה בצעקנות מוגזמת, ועד כה בנו אותה כדמות הכי טראשית בסרט, אז הקהל צוחק מהשאלה שלה. אך למעשה, דווקא הדמות הזו אחראית למשפט הכי חכם ומייצג כאן. המותחן הזה מתעתע בנו עד כדי כך שלא ברור מה זו בכלל מציאות, מה אמת ומה בדיה, בתסריט ובחיים בכלל.
כיאה לשמו, "רצח כתוב היטב" אכן כתוב היטב. ריאן ג'ונסון, היוצר של הפרק הקודם בסדרה, כתב וביים את הסרט לבדו - תופעה יוצאת דופן בהוליווד, בה במאים בדרך כלל נעזרים לפחות בתסריטאי אחד. בשביל קצת גאווה פרובנציאלית, נציין כי הוא כותב ומביים לבדו, אבל בכל זאת יש לו שותף קבוע: המפיק הישראלי רם ברגמן, שהולך איתו דרך ארוכה. השניים פרצו עם "בריק" באמצע שנות האלפיים, כשלו עם "האחים בלום", חזרו לתחייה עם "לופר" ואז נסקו עם "מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי" וסדרת "רצח כתוב היטב".
כך או כך, הכתיבה של ג'ונסון מופתית. הזכרנו את כריסטי פעמים רבות אבל צריך גם להזכיר את צ'כוב, ואת האמירה המפורסמת שלו שאם אתה שם אקדח במערכה הראשונה, אז אתה צריך להשתמש בו במערכה השלישית. שום משפט לא סתם נזרק פה לאוויר, שום חפץ לא סתם מגיח לתמונה - להכל יש משמעות שמתבררת עם הזמן.
הבמאי עושה חיל גם בעבודת הכתיבה וגם בעבודת הבימוי. הסרט נמשך שעתיים ועשרים, אבל התחושה היא שהוא קצר בהרבה - הזמן עובר מהר כשנהנים. השימוש של הקולנוען באמצעי המבע השונים, מעריכה ועד תאורה, פשוט מזהיר, והתוצאה קצבית ומסחררת.
ג'ונסון גם מצטיין בליהוק ובעבודה עם שחקנים ושחקניות. קרייג מוכיח שלא צריך יותר את ג'יימס בונד כשיש את בנואה בלאנק. קייט הדסון חוזרת לתחייה עם תפקידה הטוב מאז "איך לאבד בחור בעשרה ימים". ג'אנל מונה מהפנטת כהרגלה. אדוארד נורטון מושלם בדמות הדושבאג, וגם כל השחקנים האחרים תורמים את חלקם בצורה מיטבית.
מעל הכל, המעלה העיקרית של הסרט היא העומק התיאורטי שלו. עיבודים רבים קודמים ליצירתה של כריסטי היו דרמות תקופתיות נוסטלגיות בלי שום ממד אקטואלי ורלוונטי. בניגוד לכך, "רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית" נשען על הקלאסיקות כדי לדבר על ההווה - והוא אומר כל כך הרבה.
קצרה היריעה מלפרט את כל הרעיונות בסרט, וממילא אי אפשר לעשות זאת מחשש לספוילרים. אתמקד אם כך בקצרה בשני רעיונות מרכזיים.
דבר ראשון - ברור שהסרט בז ליזם דמוי אילון מאסק, ובזה הוא מצטרף לגל של יצירות עכשוויות מלאות בוז לעשירים לבנים ופריבילגים. אך כאן, יש נדבך נוסף - "רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית" לא מתעב את הגיבור שלו רק בגלל שהוא עשיר, ואפילו לא רק בגלל שהוא קפיטליסט, אלא בגלל אידיאולוגיה נוספת שהוא מייצג.
בדומה למאסק, הממציא כאן מייצג אידיאולוגיה שתמיד היתה פופולרית באמריקה וכיום נמצאת בתנופה - ליבטריאניזם (או ניאו-ליברטריאניזם). הוא מאמין שאתיקה זה לרכרוכיים, רגולציה זה לחלשים וחוקים זה למטומטמים - אלא שהוא המטומטם הגדול מכולם, והוא ילמד מה קורה כשלוקחים את האידאולוגיה שהטיף אליה ומסובבים אותה נגדו, כי אם לפי המשנה שלו לכולם מותר לשבור את כל הכלים, זה אומר שמתישהו ישברו גם את שלו.
הרעיון השני מורכב יותר אבל גלום בחפץ אחד - המונה-ליזה. זה לא סוד להגיד שהיזם מחזיק ברשותו בציור המקורי של דה וינצ'י, כי הדבר נחשף כבר בתחילת המערכה הראשונה. הסרט מתרחש בתקופת הקורונה, והמיליארדר קיבל את הציור כהשאלה ארוכה-טווח מהמוזיאון, שממילא סגור. ברור שהוא לא מבין כלום באמנות, אז למה כל כך חשוב לו להחזיק בנכס הצאן הזה? זו שאלה טובה, שאומרת הרבה על ההבדל בין הון כלכלי והון תרבותי, על זה שכל הכסף בעולם לא יכול לקנות טעם ולא יכול לקנות השראה - וגם על מגלומניה.
היזם מצהיר בתחילת הסרט כי הוא שואף שיום אחד, יזכירו אותו ואת ה"מונה ליזה" באותה נשימה. כיאה למבנה של התסריט, גם ההצהרה הזו וגם הציור מגיחים לראשונה במערכה הראשונה וחוזרים במערכה השלישית, בצורה שמספקת את אחת ההמחשות הכי יפות שראינו בקולנוע לביטוי "להיות בצד הלא נכון של ההיסטוריה". ריאן ג'ונסון כתב תסריט מבריק, והוציא אותו לפועל בצורה הטובה ביותר. אם אגתה כריסטי צופה מן השמים ב"רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית", היא בטח מוחאת לו כפיים גם כן.