האמנית ענבר חוצן-צלניקר דחתה את הביקור ברחוב יוהניסברגר עד לרגע האחרון ממש בטיול שלה בברלין. את הכתובת המסתורית היא קיבלה מאישה אחת מאיזה גוף הסברתי של ממשלת גרמניה, אליו הגיעה דרך האינטרנט כשחיפשה בגוגל את שם משפחתה "חוצן" יחד עם המילה "ברלין".
זה היה קצת לפני שהיא ובעלה החליטו לנסוע בפעם הראשונה לבירת גרמניה, ומשום שידעה שמשפחתה הגיעה משם, חשבה שאולי כדאי להעיף מבט. אבל להפתעתה, אותו חיפוש העלה תוצאות רבות, בהן אותו אתר. ובאופן מוזר עוד יותר, לאחר ששלחה מייל לכתובת שמצאה בו, אותה אישה חזרה אליה במכתב מפורט ובו מידע על משפחה בשם זה, וציינה גם את אותו רחוב בעיר. מה הסיכוי שהיא, ענבר, קשורה לכל זה?
היא הניחה שתמצא שם רחוב רגיל ותו לא. ואכן, כשהגיעו היא ובעלה למקום, רק שעות ספורות לפני הטיסה חזרה לישראל, הם הגיעו לרחוב ברלינאי צדדי, ירוק ושקט. ענבר המשיכה ללכת עוד כמה מטרים עד שהגיעה לבית מספר 3, ושם בכניסה, על המדרכה, היא מצאה את זה. היו שם חמש אבני נגף, מכוסות מעט בעלים שנשרו מהעצים ובבוץ שהותירו הולכים ושבים. אבל מתחת ללכלוך היא ראתה - לא היה אפשר לטעות - את השם "CHOTZEN", חוצן, חקוק על כל אחת מחמש האבנים. היא ניגבה אותן עם טישו, וככל שהמשיכה כך ההבנה - וההלם - התחזקו.
"ההרגשה היא כמו כשמסתכלים על מצבה. כתוב השם של האיש, ואת השנים בהן הוא נולד ומת", ענבר משחזרת. "אף פעם לא נתקלתי בשם 'חוצן' חוץ מהמשפחה הקטנה שלי. פתאום נפל לי האסימון שהאנשים שם הם המשפחה שלי, שהייתה לי משפחה גדולה שלא הכרתי. אבל כמעט באותו הרגע שהבנתי את זה, פתאום ראיתי מילים כמו 'אושוויץ' ו'טרזינשטט', והסיפור הפך להיות מובן מאליו". האנשים האלה, המשפחה שלה, כולם קורבנות של השואה, היא חשבה אז, אבל איך זה שהיא לא מכירה אותם?
"הבנתי שהם קשורים אלי, שהם קשורים אלי לגמרי, ופתאום הרגשתי קשר פיזי למקום. קשר שאפילו לא הרגשתי איתו נוח". והיא מסבירה, "כי מה פתאום אני מרגישה קשר לגרמניה? אני ישראלית. דור שלישי. אין לי שום סיבה להרגיש קשר לשם".
"אבל", היא אומרת, "הרגשתי אותו באותו רגע, ולא היה מה להמשיך להתכחש לזה. כל ההבנה הזאת באה אלי בתוך שניות שם ברחוב ההוא".
כמעט שבע שנים חלפו מאז אותו ביקור ביוהניסברגר 3, שנמצא ברובע וילמרסדורף בברלין, ולא רחוק מאוד משם, במוזיאון השכונתי "וילה אופנהיים", מוצגת בימים אלה תערוכה מציוריה של ענבר. בציורים - דמויותיהם של אותם אנשים שאת שמותיהם לא זיהתה אז באבנים באותו הרחוב: בני משפחת חוצן.
"רגע, מה זה החיוך הזה?"
עד עליית הנאצים לשלטון, ניהלה משפחת חוצן חיים רגילים למדי בברלין. ההורים, ג'וזף ואלזה חוצן גידלו באהבה את ארבעת בניהם: אפּי, הוגו-קורט, אריך ואולריך. כל הבנים היו ספורטאים נלהבים וחברים במועדוני ספורט שונים, והמשפחה כולה אהבה לנפוש בטבע. אלא שהדברים השתנו מאוד אחרי 1933. ככל שהגזרות של הנאצים הלכו והתרחבו, כך גם הוגבלו בני המשפחה עוד ועוד.
תחילה הוצאו הבנים ממסגרותיהם החברתיות, וגורשו למוסדות של יהודים בלבד. אחר כך גם אלה נסגרו ממילא. עם תחילת המלחמה ג'וזף וכל ארבעת הבנים, שהיו בשנות העשרים שלהם, הפכו לעובדי כפייה. ב-1942 נשלחו הבן אריך ואשתו אילזה למחנה בריגה. באותה השנה גם מת ג'וזף מתשישות בברלין. ב-1943 נשלחו האחים הוגו-קורט ואולריך ונשותיהם ליסה ורות לטרזינשטט, ומאוחר יותר לאושוויץ, שם נספו כולם למעט רות. מהמשפחה הגרעינית שרדו רק האם אלזה, והבן הבכור אפי, שהצליח לרדת למחתרת.
הקשר בין ענבר לאותה משפחה עובר דרך סבה, שלמה חוצן, שהיה אחיינו של ג'וזף חוצן. מי ששמם חקוק על חמש האבנים הם אולריך, אריך, הוגו-קורט, ליסה ואילזה. "גדלתי במשפחה שבה לא דיברו על השואה. סבא שלי עלה לארץ ב-1935, ומת כשהייתי בת 11. ידעתי רק שאמא שלו נספתה בשואה, וחוץ מזה - כלום", מספרת ענבר. "כשהתוודעתי לסיפור שלהם, זה סחף אותי לחלוטין".
היא למדה על סיפור המשפחה מתוך ספר בגרמנית, "חדשות מחוצן", שנכתב על ידי ההיסטוריונית ברברה שיב, אותה הכירה במהלך החיפושים אחר מידע נוסף על קרוביה. בספר מתועדים זיכרונותיו של הבן אפי, שמת ללא ילדים בשנות ה-90.
מאותם חמישה שמות חרוטים על מדרכה, עולם שלם החל להתעורר מחדש לחיים. אחרי שענבר ראתה לראשונה את תמונותיהם של בני המשפחה, כולם צעירים וחסונים, שמחים ואוהבים - היא הייתה חייבת להכיר אותם יותר מקרוב. "אני לא בן אדם של מחקר, שכותב. אני בן אדם של ציור", היא אומרת לי בפשטות. "אז ציירתי אותם, הכי פשוט בעולם. אמרתי לעצמי... 'אוקיי, עכשיו אני מציירת את בובי - שזה שם החיבה של הוגו-קורט - אוקיי, אז זה בובי'. 'עכשיו אני מציירת את ליסה, אוקיי, זאת ליסה'. וכך הלאה. ככה פשוט למדתי אותם. ציירתי אותם לעצמי כדי לדעת מי זה מי. וככה נאספו עוד ועוד ועוד ציורים".
היא המשיכה לחפש מידע אודות המשפחה, ולהפתעתה הוא רק המשיך להגיע. לאורך כל המסע שלה, שנמתח על גבי שנים, היא הכירה עוד ועוד חוקרים גרמנים שבעבודתם עסקו בסיפור משפחתה במשך העשורים האחרונים. "המחקר העשיר את הציורים שלי", היא מספרת. "אבל אני חושבת שהידע אליו הגעתי הוא ידע שונה מידע היסטורי, בגלל הרגש, בגלל הדבר הזה של האמנות. בגלל שכשאתה מצייר מישהו אתה מנסה לחשוב, 'רגע, מה זה החיוך הזה? מה המשמעות הנוספת?'. ואני חושבת שהגעתי להיכרות נורא נורא עמוקה עם בני המשפחה. רגשית, אמיתית. גם אם זה לא נכון במאה אחוז - ככה הם בשבילי".
ככל שהמשיכה ענבר לצייר את בני משפחתה, כך החלו להתפתח הנושאים מתוך הציורים. סיפור המשפחה הברלינאית העליזה עם ארבעת הבנים, הבחורים האתלטים החסונים, נגלה מתוך ציוריה, חושף עד כמה נפלאים היו חייהם, עד כמה אהבו את ביתם, את מולדתם, וזה את זה - כשמעל לכל מרחף הסוף הבלתי נמנע של השואה. "בגלל שלא דיברו אצלי מילה בבית על השואה, זה משהו שהיה חסום ולא יכולתי בכלל להביע אותו, אף פעם. ופה יכולתי, התחברתי לזה מאוד חזק, וזה השפיע על הדרך בה החלטתי לצייר את הציורים".
"כדי שלא יישכח"
התערוכה של ענבר נפתחת בציור גדול ובו אם המשפחה, אלזה, כשלכל רוחבו כתוב באותיות שחורות:"!Liebe Mutti", ובתרגום חופשי מגרמנית: "אמא'לה אהובה שלי". אלזה חוזרת שוב ושוב בציורים, והצופה מהצד יתהה על פשר תפקידה הגדול בסיפור. בציור אחר - ששלט קטן מסגיר את שמו: 'לה פייטה' - נראים אלזה ובנה אריך, כשהאחרון שעון על רגלי אימו. הציור מתבסס על צילום של המשפחה בבוקר יום ראשון רגיל למדי, בו הנוכחים אוכלים עוגה. אך הרמזים שקושרים אותו מידית לפסל המפורסם של מיכלאנג'לו, "פייטה", שבו מריה מערסלת את גופת ישו בנה לאחר שנצלב, מתחילים לעורר שאלות טורדות מנוחה באשר לתפקיד שמשחקים האם ובנה בסיפור משפחת חוצן.
קריאה בחומרים הארכיוניים המוצגים גם הם בתערוכה, מלמדת שאלזה עצמה הייתה פרוטסטנטית שהתגיירה. ומכאן צצות שאלות חדשות על משמעות הדבר עבור המשפחה בגרמניה הנאצית. ככל הנראה, בזכות המוצא הארי של אלזה, הגירוש של בניה נדחה עוד ועוד, מה גם שהיא עצמה, כך מגלים הציורים והממצאים בתערוכה, נלחמה כדי לשחרר אותם שוב ושוב ממעצרי הגסטפו. בציור אחר שציירה ענבר, שכמו רבים צוייר על גבי העתק של מכתב אמיתי שנשלח לאלזה מהבנים, כשכבר גורשו לטרזינשטט, מוצגת אלזה כמריאן בתמונה המפורסמת "החירות מובילה את העם" של דלקרואה - כסמל למאבק על החופש.
הסיפור של המשפחה, עד כמה שהוא נוגע ומסעיר קודם כל את היוצרת - שהיא גם קרובת המשפחה עצמה, כאמור - אינו סיפור יוצא דופן בקרב משפחות יהודים בגרמניה, ובייחוד בברלין. "אחד הדברים שמאפיינים את המשפחה הזאת, זה שהם היו בדיוק כמו כולם בעיר באותה התקופה. הם היו משפחה רגילה", מעידה ענבר. "ובעצם זה אחד המסרים. וזו אחת הסיבות שרציתי להציג את התערוכה דווקא בברלין. רציתי להציג לאנשים שהם 'כמוהם'. כאן בישראל הייתי צריכה להסביר דברים, כמו העובדה שבני המשפחה היו ספורטאים, שהם היו חלק ממועדון שיט למשל... בברלין זה משהו שהוא כל כך מקובל ורגיל - הם היו פשוט כמו כולם".
"זה לא שבברלין התערוכה מוצגת כמשהו נישתי, 'יהודי', אלא היא מספרת סיפור נוראי על מה שהעם הגרמני עשה לבני העם שלו עצמו", היא מדגישה.
התערוכה נפתחה בסוף ספטמבר האחרון, ובין המבקרים שהגיעו אליה היו גם רבים מהחוקרים הגרמנים שענבר פגשה במהלך התחקיר על משפחתה. היא מספרת בהתרגשות כיצד באירוע הפתיחה כמה מהם באו אליה והודו לה על עבודתה. "אני חושבת שהתערוכה נתנה להם כוח להמשיך, הזכירה להם את החשיבות של העבודה שלהם, של כל מפעל שימור ההיסטוריה הזה", היא מנסה להסביר לי את תגובותיהם.
"אחרי הכול, בלי העבודה של החוקרים עוד רגע וזיכרון המשפחה הזאת היה נעלם, ולי לא היה סיכוי לדעת על המשפחה שלי כלום. אבל זה מה שקרה בעצם: תוך כדי שהכרתי את בני המשפחה הזאת, הצלחתי לבנות לעצמי את השורשים שלי מחדש. בזמן שציירתי את ביתם של אלזה וג'וזף חשבתי שהוא בטח היה דומה לבית של המשפחה שלי, שהייתה, מסתבר, כל-כך קרובה אליהם. למשל, בדיעבד הבנתי שאחד הבנים, הוגו-קורט, למעשה נקרא על שמו של אחיו האהוב של ג'וזף, שהוא סבא-רבא שלי, שנהרג במלחמת העולם הראשונה".
בין המבקרים בפתיחת התערוכה הייתה גם אורחת אחת שתגובתה השפיעה על ענבר במיוחד. זו הייתה אותה האישה שעבדה בגוף ההסברה בממשלת גרמניה, שכיוונה אותה אז, לפני שבע שנים, לכתובת ביתם של בני משפחת חוצן - היכן שהתחיל הכול. במהלך השנים ענבר הבינה שאותה אישה הייתה למעשה אחראית גם על הצבת אבני הנגף של בני המשפחה ברחוב בו גרו. היא ניגשה אליה ואמרה לה שנהנתה מהתערוכה. אבל אז גם סיפרה לה: "סבא שלי היה נאצי". ענבר הקשיבה, אבל הידיעה הייתה קשה לעיכול. "אנחנו הישראלים כל כך רגילים להכיר את הסיפור הזה מהצד של הקורבנות", היא אומרת, "ופתאום, בצורה הכי ברורה, נדרשתי לחשוב גם על הצד של הפושעים. הצד שלהם ושל הצאצאים שלהם, ואיך הם מתמודדים עם האשמה הזאת".
אל התערוכה אכן מגיעים בעיקר בני המקום, הברלינאים, בהם תלמידי בתי ספר וסמינרים שונים. כשהגעתי למוזיאון לבדי ביום שמשי אחד, שמחתי להסתובב בין היצירות במוזיאון הצנוע, כשברקע נשמע קולה של ענבר מדבר בעברית, מתוך סרט שנעשה עבור התערוכה ומוצג בה. איך זה שמרגישים קשורים למקום שהוא כל כך רחוק מהבית? "השואה קטעה חיים של אנשים", אומרת לי ענבר בשיחה בינינו כחודש לאחר מכן בישראל, "אבל היא קטעה גם לנו, החיים, את הקשר לשורשים שלנו". כעת במוזיאון דנים בשאלה האם ואיך לשנע אותה למקומות נוספים, אולי גם לישראל.
בסופו של דבר, לא משנה אם המבקרים בתערוכה הם יהודים או לא, ברלינאים או לא. הרי השואה היא, אם ירצו או לא, נחלתה של האנושות כולה. "הנושא המרכזי שעולה מהתערוכה הוא ההומניות", אומרת ענבר, "והתפקיד המשותף שלנו הוא להנחיל את ההיסטוריה, ולמצוא דרכים שונות לספר את הסיפור כדי להנגיש אותו לכמה שיותר אנשים. כדי שלא יישכח".
התערוכה "Chotzen" מוצגת ב"וילה אופנהיים", Villa-Oppenheim, ברובע שרלוטנבורג-וילמרסדורף בברלין, מה-29 בספטמבר 2022 ועד ה-26 במרץ 2023, הכניסה חינם