באפריל 2021, הריץ מי שהריץ עצומה ברשת שקראה לגייס את שלמה ארצי לפסטיגל. "הוא גדול הזמרים בישראל, השירים שלו מחברים בין עם שלם", קראה העצומה, "עם זאת, מעולם לא יצא לו להופיע כאמן אורח על הבמה הגדולה בישראל - בימת הפסטיגל". אפשר להתווכח עם לשון העצומה, בעיקר עם חלקה השני: לכנות את הפסטיגל "הבמה הגדולה בישראל" זו קביעה נחרצת שברגע הראשון מרגישה הומוריסטית וחסרת מודעות, אבל אחרי מחשבה עמוקה נראה שקשה להתווכח איתה.
לאורך השנים הופיעו בפסטיגל שמות כמו יהורם גאון, אושיק לוי, עוזי חיטמן, צביקה פיק, ירדנה ארזי, יגאל בשן, רבקה זהר, גידי גוב, אריאל זילבר, קורין אלאל, שלומי שבת, אפרים שמיר, אתי אנקרי, מאיר בנאי, ריקי גל, אתניקס, שרית חדד, יפה ירקוני, אלון אולארצ'יק, נינט, מרגול, אייל גולן, ריטה, מירי מסיקה, מוקי, רמי קליינשטיין, עומר אדם, סטטיק ובן אל, עידן רייכל, זהבה בן ועוד ועוד ועוד. כל זה עוד לפני שדיברנו על כוכבי הילדים והשחקנים שעמדו על הבמה הזאת. מגדי יגיל, ציפי שביט וחנה לסלאו, דרך ספי ריבלין, מוני ובראבא ועד טל מוסרי ויעל בר זוהר. למעט מוסד ה"קדם אירוויזיון" המנוח, אין אף אירוע תרבותי בישראל שהצליח לאסוף מאחוריו כל כך הרבה כישרונות מקומיים לאורך כל כך הרבה שנים. הפסטיגל עדיין עושה את זה, מדי שנה.
שלמה ארצי אכן מעולם לא לקח חלק בפסטיגל, אבל שנה לאחר אותה עצומה (שזכתה ל-11 חתימות בסך הכל) הוא הצטרף לצוות כותבי השירים של פסטיגל 2022 עם השיר "כשלב דופק כל כך חזק". לא בדיוק פסגת היצירה של שלמה ארצי, ואפילו לא השיר הכי טוב בפסטיגל הנוכחי - ועדיין, הצהרת כוונות. עם שבעה שירים מקוריים, עליהם חתומים חוץ משלמה ארצי כמה מהשמות המצליחים בתעשייה כמו נונו, עדן חסון ורון ביטון - פסטיגל 2022 מנסה, ומצליח, להחזיר עטרה ליושנה מבחינת מוזיקה מקורית.
אלא שהפסטיגל הוא כבר מזמן לא רק חגיגה מוזיקלית, לטוב ולרע. מצד אחד הבמה המושקעת, הרקדנים, האקרובטיות, האפקטים והתאורה יוצרים שואו מרשים שנמצא כמה וכמה רמות מעל כל מופע ילדים שאפשר לראות בישראל. מצד שני, על העלילות המטופשות שמלוות את המוזיקה של הפסטיגל בשנים האחרונות אפשר לכתוב דוקטורט שלם. לזכותם של חנוך רוזן ואורי גרוס, שאוחזים בהגה היצירתי של הפסטיגל בשנים האחרונות, ייאמר שיש להם הרבה מודעות עצמית לעניין - לראייה שמו של האירוע הנוכחי: "פסטיגל על פסטיגל". כשמו כן הוא, הפסטיגל הכי "מטא" שהיה פה.
אחרי עשרות שנים בהן הפסטיגל ניסה לירות לכל הכיוונים, כולל כמה פעמים בהם העניינים יצאו משליטה (ע"ע סערת "שיר הסלפי" ב-2014), החליטו יוצרי הפסטיגל להקליל את העסק, בקטע טוב. על הכוונת: הפסטיגל עצמו. אנחנו זוכים להצצה לאחורי הקלעים (הדמיוניים) של האירוע המסורתי, כולל כמויות מכובדות של הומור עצמי על מחירי הפופקורן במזנון, על הצנזור העצמי מחשש לבאקלש מההורים ובעיקר על הדידקטיות של הפסטיגלים בעבר.
זה מרענן, דווקא מהגישה שהפסטיגל נוקט כלפי הקהל המרכזי שלו - הילדים. רוב הילדים בהצגה שנכחתי בה במרכז הקונגרסים בחיפה עוד לא נולדו ב-2006, אז רן דנקר כיכב ב"פסטיגל גיבורי הממלכה האבודה". כמוהם, גם אני לא הכרתי בכלל את האירוע שהפסטיגל הנוכחי מרפרר אליו. זו בחירה משונה על פניה, אך בתוך שטף העלילה המטופשת ממילא - זה בכלל לא מפריע.
מי שכן ינסה לעקוב אחרי העלילה יגלה את הסיפור הבא: בזמן החזרה הגנרלית לפסטיגל החדש, מקבל חנוך רוזן הצעה לעזוב למילאנו - ומחליט לנטוש את ההפקה ולהשאיר את אליאנה תדהר כבמאית הפסטיגל. ואז, מסיבה לא ברורה, אליאנה נאלצת להתחיל מאפס ובמקום לעלות עם הפסטיגל שכבר היה מוכן, היא צריכה למצוא קונספט חדש לאירוע. אליאנה, שהופיעה ב-12 פסטיגלים, משום מה לא מכירה את הפסטיגלים הקודמים (כולל אלה שהיא השתתפה בהם) ומציגה למנכ"לית הפסטיגל סנדרה שדה (בתפקיד נהדר) המון רעיונות לפסטיגלים שכבר היו. ואז משום מקום מגיעה זינה, כוכבת הסדרה "על המפה" של שלישיית מה קשור, ומחליטה לחבל בהכנות של אליאנה לפסטיגל כנקמה על כך שלא התקבלה להפקה כילדה. באופן טבעי, אליאנה נופלת לתוך ציור יחד עם שחר סאול ומגיעה לעולם הפנטזיה של פסטיגל 2006, שם הם נכלאים על ידי מלכת הקרח הרעה - אבל למזלם מגיעה המדליסטית האולימפית לינוי אשרם ומשחררת אותם, ואז כולם חוזרים יחד לעולם שלנו יחד עם הנסיכה אנה זק והלוחמת אגם בוחבוט, וכעת בעולם שלנו יש שתי אנה זק ושתי אגם בוחבוט והן מגלות איך לברוח מסטריאוטיפים ולהיות נשים חזקות - עד שלבסוף גם זינה מוכיחה שהיא יכולה להשתנות, ואז עדן חסון עולה לבמה ושר מלא שירים. תפסתם? לא תפסתם? תתפסו בפסטיגל הבא.
אלא ש"פסטיגל על פסטיגל" מוכיח שלא צריך עלילה קוהרנטית בשביל להעביר מסרים, כאלה שתמיד היו שם בצורה מאוד שקופה - והפעם הוחדרו לעתים בסאבטקסט, ולפעמים בקול תרועה רמה. מתי בפעם האחרונה ראיתם הצגת ילדים שממש מתנגדת למוסד הנישואין? כן כן, אבי מעוז, מה ששמעת. הנסיכה אנה זק מיועדת להתחתן עם הנסיך עומר חזן, אך לא רוצה להתחתן איתו רק בגלל ששניהם נסיכים ורוצה למצוא אהבת אמת במקום. את זה ראינו באלף הצגות ילדים וסרטים של דיסני - אבל אנה זק מוסיפה טוויסט די נדיר, ומודיעה שהיא לא בטוחה שהיא אי פעם תרצה להתחתן. חתונה משולה לעונש בעלילה שלה, וחיי נישואין הם קצת כמו הכלא שגיבורי ההצגה נכלאים בו. אין פה הטפה נגד מה שבן גביר וחבריו יכנו "חיים נורמליים", אלא כן התעקשות - חכמה, מעודנת ומותאמת לגילאים רכים - על חופש הפרט.
בתקופה בה עולים לשלטון כוחות שמרניים קיצוניים - שלא לומר שונאי נשים, הומופובים וגזענים - די מדהים לראות איך הפסטיגל פתאום מרגיש כמו הצהרת חירות ליברלית. ככה זה שהמרכז זז עוד ועוד ימינה, ופתאום מה שפעם היה ילדותי ובלתי מזיק עלול להיתפס כעמדה פוליטית. זה משוגע, אבל זה מה שזה.
גם אם זה נעשה לא במודע או בכוונת תחילה, קשה שלא להתרשם בעיקר מהצד הפמיניסטי של הפסטיגל. נשים מהוות את כל הדמויות החזקות בהפקה (כולל עיתונאית שמגישה תכנית חדשות בשם המפורש - "נשים חזקות"), בעוד גברים הם מבולבלים, נרקסיסטים או סתם טמבלולים. נשים קובעות את קצב העלילה, וגם עוברות את השינויים הכי משמעותיים. זה בולט בעיקר אצל "הנבלות" של ההצגה. זינה (שלום מיכאלשווילי שחוזר לתפקיד שאולי הכי מזוהה איתו) ומלכת הקרח (סנדרה שדה) מחליפות מקומות, אך עושות את זה ממקום של בחירה אישית, ולא כפי שנשים לרוב עושות בהצגות ילדים, לצורך הקרבה מלאה בעוצמה.
בהנחה (ובתקווה) שילדים בני 10 בכלל לא מודעים לתהליכים שעומדים להתרחש בצמרת המדינה, הפסטיגל ירגיש להם כמו עוד חגיגה של פאן עם מלא ריקודים, שירים, דרקונים יורקי אש ושלישיית "מה קשור" קורעת אחת. גם היום, יש מעט מאוד תענוגות בימתיים גדולים יותר מאשר לראות את אסי ישראלוף מצחיק את שני חבריו הוותיקים מרמלה - והילדים הטהורים היציעים נקרעים מצחוק יחד איתם, אפילו אם הם לא מכירים את הבדיחות הפנימיות על שרון ושות'.
בשורה התחתונה קשה שלא ליפול בקסם של הפסטיגל. בין אם נסחפים עם המסרים החיוביים ובין אם אתם מעדיפים לראות נשים במקומן "הטבעי" לצד נסיך חזק ושטחי. זה בכלל לא משנה. השואו, השירים המצויינים ואנה זק אחת ששופכת טון של אבק כוכבים לכל עבר מספיק בשביל להפוך את הפסטיגל, שוב, למופע שאי אפשר לטעות איתו בחנוכה.
בקטנה
עם כל הכבוד לשיר של שלמה ארצי, מה שבאמת מייחד את "פסטיגל על פסטיגל" זו הנוכחות של המדליסטית האולימפית לינוי אשרם. כביכול, האדם הכי פחות קשור למופע ילדים לחנוכה - אך בפועל, האישה שקיבלה הכי הרבה תשואות מהקהל. ההורים בוודאי זוכרים את רגעי השיא בטוקיו, אבל בטוח שגם הילדים זוכרים את השבת הזאת (מזל שזה היה לפני שסמוטריץ' התחיל לפנטז על איסור ספורט בשבת), בה כולנו ישבנו מול הטלוויזיה וראינו את הענקית הזאת עוקפת את האחיות דינה וארינה אברינה (או כפי שהן נקראו בפסטיגל: "רשע ופשע") בדרך לזהב ההיסטורי.
אשרם מסתובבת סביב הבמה ומלהטטת עם סרט וכדור, ממש כמו באולימפיאדה - עם הרבה חן - והקהל מתמוגג ממנה, ובצדק. קלאס באפס מאמץ. קשה היה שלא להיזכר בדברים המכוערים שאמרה עליה המאמנת אירה ויגדורצ'יק, חודש לפני האולימפיאדה. איך זה נגמר בסוף? לינוי הפכה להשראה לדור שלם, בעוד אירה תיזכר בתור ההשראה לחיקוי המשעשע של "זינה" מבית "מה קשור".