בצעדים קטנים ובנשימה כבדה צלחתי את האסופה הנבחרת של מכתבי קפקא לפליצה אהובתו, "מכתבים אל פליצה" (עם עובד). מסתבר שתפישת מכתביו הפרטיים של קפקא כיצירה ספרותית לכל דבר, עד לכדי רוממותה לרמת קלאסיקה (שהיא הרי המוטיביציה שהובילה לפרסומם) מובנת, אף כי לא לגמרי מחמיאה לו. שכן מי שנחשב למנסח הבכיר והמובחר של מצבו החרדתי והמנוכר של האדם במאה ה-20, נגלה כטיפוס מורכב ועם זאת מייגע ביותר, שלא לומר די נודניק.
חלופת המכתבים בין קפקא, פקיד קטן בחברת ביטוח בפראג, לפליצה באוור, עובדת זוטרה בחברה תעשייתית ברלינאית נמשכה בחמש שנים שבין 1912 ל-1917. פגישותיהם הזעומות במספרן הניבו לרוב תוצאות לא מספקות, כפי שניכר מהמכתבים, ועם זאת במהלך התקופה התארסו השניים וביטלו את אירוסיהם פעמיים. מלבד הפגנות אהבה מוחצות, סיפורי תחלואים ספק בדויים ורטינות אין קץ על אודות עבודתו הפקידותית, מלווים המכתבים באזכורים ובלבטי הכתיבה של יצירות ספרותיות שכתב קפקא באותה העת כמו "גזר הדין", "הגלגול", הקובץ "התבוננות" ואף "המשפט" המוכר מכל.
מבחינת האספקט הייצוגי, מכתבי קפקא מספקים לקהל מאמיניו את כל שרק יכלו לייחל לו. קפקא, היושב בשיניים נוקשות ובידיים קפואות בקיטונו הלא מוסק, מייחל לדממה, כמה לבדידות, חולם על היום שבו יוכל להסתגר לעד ספון על מכתבתו במרתף אפל - כל אלה בהחלט מרכיבים ארכיטיפ מדהים באמינותו של מודל האמן המיוסר. גם ריבוי הפרשנויות של כתביו הספרותיים ימצאו במכתבים קרקע פוריה לצידוקים, נימוקים והוכחות ביוגרפיות: היחסים הנוירוטיים עם האב העריץ; הייאוש והאשם כרכיב רגשי חיוני למען קיום אותנטי; האלימות והברבריות החבויות מתחתיה של שגרה נורמלית; הביקורת החברתית; הגוף הסובל כביטויה של נפש דאובה; ויותר מכל, החיפוש חסר התוחלת אחר משמעות, ביטחון, ערך עצמי ופשר קיומי. הכל כתוב שם בנימה אישית ובכנות מרשימה ונטולת עכבות.
אולם תיחום מכתביו של קפקא בחלל המוכר היטב תחמיץ ודאי את אחד המוטיבים הפחות נעימים לגילוי על אודותיו - מוטיב הכוסית ההיסטרית. יחסיהם של קפקא ופליצה תחילתם במפגש חברתי משותף שלאחריו אמר עליה: "העלמה פ' ישבה אל השולחן והאמת היא שחשבתי אותה כמשרתת. גם לא הייתי סקרן לדעת מי היא... פנים גרומות ריקות שלא הסתירו כלל את ריקנותן... בזמן שהתיישבתי התבוננתי בה בפעם הראשונה מקרוב, כשישבתי, כבר היתה לי עליה דעה נחרצת". אין בחוסר עניין זה כדי להעיד על האובססיה שעתיד ללקות בה קפקא, המתרה בעלמה פ' לכתוב לו מדי יום על כל פעולותיה, מנהגיה, בגדיה ושיחותיה. וגם אין בכך כדי לרמז על הפיכתו לדרמה-קווין רציני שידרוש תדיר מפ' לחדול לגמרי מכתיבתה אליו בנימוק הקלאסי "זה לא את, זה אני".
קשה להבין מה מצא לו קפקא באותה עלמה נטולת חן וחסרת שאר רוח, שאהבתו אליה מדירה שינה מעיניו ומטילה צל על ימיו. נראה כי במובן מסוים הוא החמצת הליהוק הכי חמה של ציפי ברנד ל"מישהו לאהוב", וכי בקלות היה מוצא לו מקום טוב בין הפאם פטאליות המדומות למתאהבות הנרגשות. עם זאת, נדמה שהקונפליקט המייסר, שמצדו האחד מצויה התשוקה לממש בפועל את אהבתו לפליצה ומצדו השני חוסר היכולת להקריב ולו שבריר שנייה יחיד של כתיבה גם בעבור חיי זוגיות נחשקים, נדמה אמיתי לחלוטין ולא רק גירוי מרופט שמכסה על שעמום עצמי.
אבל אל לנו לקרוא את אי הביטחון של קפקא כטרחנות מייגעת ותו לא. לנוכחותה של פליצה קשר ישיר לחיי היצירה של קפקא (כפי שהוא אף אומר: "ועכשיו הוספתי אל חיי את המחשבה עליה... אבל אפילו לזה יש קשר לכתיבה שלי..."). היעדרותה של פליצה מחייו משמרת את קפקא במצב של עוררות רגשית ואף מעניקה לו כוח כסופר. כי כשקפקא נוזף בפליצה שלא כתבה לו, כשהוא מקטר בפניה שוודאי התעסקה עם דברים אחרים, כשהוא מתבכיין כי חש שלא אהבה את כתביו ולמעשה בכל פעם שהוא מספר לה בהחלטיות נחרצת מה עשתה, חשבה והרגישה בלעדיו, הוא הופך אותה לא רק לנמענת אלא גם לנכתבת. ב"מכתבים אל פליצה" פליצה אינה מתפקדת באמת כישות עצמאית, אלא מתהווה כדמות כמעט בדיונית הנתונה למרותו של כותבה. בה במידה שקפקא אינו אך קורבן אהבה אלא יוצר עם סמכות בלעדית. ואם בראשית הטקסט נכתבה השגה בגנותו של קפקא, הרי שקריאה כזו מאפשרת דווקא לגשר על הפער המביך בין דמותו של קפקא כמאהב יבבן לדמותו כסופר ענק.
דרמה קווין
26.2.2003 / 9:53