"אני מכניסה את היד למכנסיים": קראו קטע מתוך הספר המצליח "רוזנפלד"

"אז מה התקציב? כמה את צריכה?"
אני מרימה את הראש ממסך המחשב שלי. הנה טדי, שוב עומד ליד השולחן שלי, הפעם עם חולצת כפתורים קצרה.
"אני עדיין לא יודעת."
"כמה בערך?"
"אני לא רוצה להגיד סתם. אני אשב עם המפיקה ונכין תקציב מסודר ואגיש לך."
"בסדר, אין בעיה. מה שלומך?"
"טוב." אני מסתכלת עליו ומחזיקה את הידיים שלי כדי שלא לגעת בו.
"אני רואה." הוא מחייך אלי והולך לו.
צריך להבין שיש ימים שאני פשוט חייבת. ממש כואב לי בין הרגליים וזה משתלט על הגוף ועל המוח. ועכשיו אני יושבת פה, עדיין יכולה להריח אותו, את הגבר הזה שמטריף אותי. עוברות עשר דקות שבהן אני לא מפסיקה לחשוב עליו ועל הזין שלו - והנה, צליל הודעה.
מה את עושה
כן, תן לי יחס מיד. אענה בכנות.
חושבת עליך.
בואי לכאן תחשבי מולי
ואז מה? זה רק יחרפן אותי יותר. אני רואה שהשטח פנוי ושוקלת מה לעשות. מה הוא רוצה, בעצם? הודעה נוספת.
נו
הוא רוצה שאני אבוא. אני נכנסת לחדר שלו, סוגרת את הדלת.
"הנה." אני מתיישבת על הכיסא שמולו.
הוא נשען אחורה ומעביר יד על העורף שלו. אני מסתכלת על החלק הפנימי של הזרוע שלו, בהיר וחלק ואני רוצה לגעת שם.
"למה את ככה?"
"ככה איך?" אני מסתכלת עליו במבט מתגרה, הרגליים שלי מיושרות קדימה, אחת על השנייה ואני מנענעת את התחתונה באופן מתריס.
"חסרת מנוחה." הוא בוחן אותי בעיניים אוהדות.
"אתה יודע למה."
"אני יודע למה?"
"נראה לי שכן."
הוא שותק לרגע, מסתכל עלי, מוריד את הזרוע שהיתה מאחורי הראש, "אולי בערב."
"אולי עכשיו."
"אי אפשר עכשיו."
"אפשר."
"יש לי ישיבה בעוד- " מעיף מבט בשעון שלו, "פחות מחצי שעה. לא יכול ללכת מהמשרד."
"לא צריך לצאת מהבניין."
"איפה?" הוא שואל.
"בחדר מדרגות."
"מה את מדברת? מסוכן מדי."
"לא בקומה שלנו. למעלה עד הסוף, יש שם אזור שקט. בדקתי."
"בדקת? זה מה שאת עושה פה במשרד?"
"בין השאר, כן."
אנחנו מסתכלים זה על זו, שותקים ומחייכים.
אני אומרת כמעט בלי קול, אבל בתנועת שפתיים ברורה, "אני רוצָה אותךָ."
"תתאפקי." הוא עונה לי בשקט.
אני מסתכלת עליו. הוא מסתכל עלי בחזרה, הלב שלי מגביר את הקצב שלו. אני לוקחת נשימה. הוא מחייך חיוך קטן, נינוח. אני דוחפת את היד למכנסיים שלי וממשיכה להסתכל עליו. הנינוחות שלו נסוגה. אני מכניסה את האצבעות שלי עד שאני מרגישה את מה שחיפשתי שם, מוציאה את היד ונעמדת. הוא מסתכל עלי בדריכות ומסמן עם הראש "לא" בתנועה שכמעט אי אפשר להבחין בה, אבל אני כבר רוכנת מעט קדימה ומיישרת את היד שלי עד לפנים שלו והוא מיד תופס לי את כף היד ומצמיד אותה ולוקח נשימה עמוקה.
"מה זו ההתנהגות הזאת? מי מתנהג ככה, את יכולה להגיד לי?"
"מחלקת מדיה."
הוא דוחף את הכיסא שלו אחורה ונעמד, "בואי, תראי לי את המקום שלך."

"אני צריך להשתין."
"אני מחזיקה!"
"את והשטויות שלך. עזבי אותי בשקט."
"אתה לא מפרגן לקנאת הפין שלי. אני חנוקה בבית הזה!!!"
הוא צוחק. "בואי מפלצת, בואי תגשימי חלום." הוא הולך לכיוון האמבטיה ואני מזנקת אחריו.

כמה שניות אחרי שאנחנו נפרדים מרועי והוא יוצא לרחוב, מתחיל מבול. זה אופייני - בכל זאת מדובר במזל של אחי. אבל אולי מה שקרה הערב משנה סדרי עולם? אני מסתכלת החוצה לחושך ורואה אותו רץ בגשם עד שנעלם משדה הראייה שלי. אני יודעת, יבוא היום וכל זה לא יהיה שלי.
טדי נעמד לצדי, ידיים בכיסים, מסתכל איתי דרך החלון.
"מה אני אמורה לעשות עם נתינה מופרעת כזאת?"
"את מי את שואלת?"
"אותךָ."
"אותי? אני לא עונה תשובות נחמדות."
"עדיין שואלת."
"להגיד תודה ולסתום את הפה."
אני מסובבת את הראש ומסתכלת עליו. "איך אני יכולה להודות בפה סתום?" אני שואלת ללא נימה של הומור.
"קודם תודי." הוא מסביר.
"תודה." אני מצייתת.
"ועכשיו תסתמי."
אני מרכינה את הראש. הגשם בחוץ פוסק. אני רואה את העיניים של רועי כשבישרתי לו את החדשות הטובות, את המבט הלא מבין. עצב נורא שוטף אותי, משתלט על כל המוח והגוף והאוויר שמסביב. לא הדרישה שאסתום היא שמעציבה אותי, אלא הכרת התודה. העיניים מתחילות לצרוב והדמעות צונחות מטה בגלל הזווית השפופה של הראש. הראייה שלי מטושטשת, והטיפות נעלמות עוד לפני שהן פוגעות בשטיח. הוא מסתכל עלי, בוחן אותי בעניין ואז מניח את כף היד שלו על העורף שלי - לא בדיוק מניח, יותר אוחז בבעלות בעורף שלי - ורוכן לצד הפנים שלי.
"תעשי לי טובה." הטון שלו לא מבקש, אבל גם לא מזלזל.
"אני לא יכולה." אני אומרת כשהראש שלי עדיין פונה מטה והבכי לא מרפה.
"אני לא מאמין לך."
"אוקיי."
"אני לא מאמין לך שאת לא יכולה."
"אוקיי."
"כי אני לא צריך שתעמדי פה עכשיו ותבכי, ואת כן יכולה לא לדבר איתי על זה מעבר למה שנחוץ."
"למה אני לא יכולה לדבר איתך על זה?"
"כי אני לא רוצה."
אני מרימה את הראש, הוא לא מזיז את היד. אני מסתכלת עליו. כן, אני מבינה מה הוא מבקש ממני.
"בסדר." אני מקבלת על עצמי את התנאים בראש מורם.
העיניים שלו עדיין בוחנות אותי, "כן?"
"כן." אני מאשרת לו, כאילו הייתי אחותה הגדולה והאחראית של זאת שהרגע בכתה כאן. הוא מהנהן לאט.
"זה מה שלימדו אותך? לא להרגיש בנוח לקבל מתנות?" הוא מרפה את האחיזה ועוזב את העורף שלי, "ומה ההיגיון, תוכלי להסביר לי? יש הורים ואין להם מספיק בשביל לתת לילדים שלהם. אז הם הולכים ומחנכים אותם שלא להרגיש בנוח לקבל. מה יוצא מזה?"
"שהם לומדים להשיג דברים בכוחות עצמם?"
"ומה את חושבת שקרה פה? את השגת לרועי מה שהוא צריך, בכוחות עצמך. בזה זה מסתכם."
ואחרי שהוא מסכם הוא מסתובב והולך ומשאיר אותי לעמוד ליד החלון, בלעדיו.

"רוזנפלד" / מאיה קסלר. הוצאת כנרת זמורה.