בשנת 1904 עלה על במת תיאטרון "דוכס יורק" בלונדון מחזה חדש בשם "פיטר פן, או הילד שלא מתבגר". הסיפור על הילד המעופף, המשולש הרומנטי עם וונדי וטינקרבל ומלחמתו בקפטן הוק ובחוקי הטבע הפך להצלחה כבירה. במשך עשרות שנים הקהל מילא את ארבע קומות התיאטרון הצפוף. התיאטרון עדיין פעיל היום (למרות שהקומה הרביעית נסגרה ותכולתו קטנה משמעותית). הבר המקומי נקרא על שמו של ג'יימס בארי, מחבר "פיטר פן", וקירות התיאטרון מלאים בתמונות של הקאסט המקורי של פיטר פן, ביקורות בזמן אמת ועוד תזכורות נוסטלגיות למחזה הכי נודע שעלה בתיאטרון. אפילו תאי השירותים מחולקים מגדרית בין פיות ופיראטים. אלא שעוד לפני שפיטר פן עלה על הבמה לראשונה, התרחש בתיאטרון "דוכס יורק" ששינה את עולם התרבות של המאה ה-20.
השנה הייתה 1900, ובתיאטרון עלתה הצגה אמריקאית בשם "מאדאם בטרפליי" של המחזאי דייויד בלסקו. המחזה היה מבוסס על ספרו של ג'ו לות'ר לונג, ששחזר את סיפורה של אחותו, שנישאה למסיונר שבילה זמן ממושך ביפן. המחזה עלה לראשונה בברודווי אך את ההצלחה הגדולה שלו הוא ראה דווקא בלונדון. אחד מאותם אנשים שמילאו את תיאטרון "דוכס יורק" היה המלחין האיטלקי ג'אקומו פוצ'יני, אז בן 42. בתחילת אותה שנה פוצ'יני פרסם את "טוסקה", יצירת המופת שלו, שעלתה ברומא ולאחר מכן הגיעה למילאנו, בואנוס איירס ולבסוף ללונדון. שם ראה את "הטרגדיה היפנית", והבין מיד שזו תהיה האופרה הבאה שלו.
בדיעבד, זו הייתה החלטה טובה. בלשון המעטה. "מאדאם בטרפליי" של פוצ'יני הפכה לאחת האופרות הפופולריות בעולם, היא מוצגת עד היום בהצלחה רבה ברחבי תבל ועל הדרך עובדה למחזמר ענק בברודווי בשם "מיס סייגון". זו לא רק המוזיקה הנצחית של פוצ'יני שכבשה את לבבות הצופים, אלא גם הסיפור האנושי של "צ'ו צ'ו", כוכבת האופרה, וסופה שובר הלב. יש אופרות מוצלחות יותר, אבל מעטות נכנסות ללב כמוה.
הגרסה הנוכחית שמציגה האופרה הישראלית, בבימויו מחדש של ירז'י קריסיאק על פי מריוש טרלינסקי הפולני, מצליחה לזקק את כל מה שהקהל למד לאהוב במאדאם בטרפליי במאה השנים האחרונות, ולטשטש את הדברים שהפכו אותה עם השנים ליצירה קצת מיושנת. זו הפעם השלישית שבאופרה בוחרים להעלות את הגרסה של בית האופרה של ורשה, עם עיצוב התפאורה של בוריס קודליקה, התלבושות של מגדלנה טסלווסקה ופאבל גרבצ'יק והכוריאוגרפיה של אמיל וסולובסקי. וזה בסדר. סוס מנצח לא מחליפים, גם אם הוא גורם לנו לשבור את השיניים.
כל מה שעבד בפעמים הקודמות, עבד גם הפעם. סצנת "זמזום המקהלה" המפורסמת, שמחלקת את המערכה השניה לשני חלקים, הצליחה לשבור את הלב שוב בלי מילים. העמידה הקפואה של הנשים. האופק שהולך ומצטמצם אל תוך החושך הגדול. הספינה שמגיעה עם ציפיות גדולות, וטרגדיה בלתי נמנעת. זה רגע שמרגיש כמו נצח, וכואב בדיוק כמו שאופרה טובה יכולה להכאיב. פוצ'יני, שוב, היה גאה בעבודה של האופרה הישראלית עם היצירה שלו.
לנעליה של צ'ו צ'ו נכנסה הפעם אלה וסילביצקי הנהדרת, שהופכת לאט ובביטחון לדיווה הגדולה ביותר בישראל אך לצערי אין לי דרך לחוות דעה הפעם על הופעתה. אני הגעתי לראות דווקא ערב בו כיכבה אורליה פלוריאן הרומניה - שנתנה הופעה משובחת, גם אם קשה היה לדמיין אותה כילדה יפנית בת 15. הטנור דיטיוק ולנטין נתן גרסה מאוד נקיה של פינקרטון, והשילוב בינו לבין פלוריאן בדואטים היו רהוטים ונוגעים ללב.
הטרגדיה של פוצ'יני, בביצוע נקי ומדויק של תזמורת האופרה בניצוחו של דן אטינגר, מגיעה לשיאים דווקא ברגעים הקטנים שלה. שי בלוך בתפקיד המשרתת סוזוקי ואנתוני ווב האמריקאי בתפקיד גורו בולטים בתפקידים קטנים שכאלה, שמעמיקים את האופרה ונותנים לה טעם על-זמני. הפנטומימאים, שהפכו לסימן ההכר של ההפקה של טרלינסקי, עוזרים להעביר לצופים את המתרחש על הבמה בלי מילים. נראה שלרוב הקהל, כתוביות התרגום היו מיותרות הפעם.
האופרה עלתה בתל אביב בתזמון מושלם, לצד העונה השנייה של "הלוטוס הלבן" - שמרפררת לא מעט למוזיקה של פוצ'יני, ולמאדאם בטרפליי בפרט. באחד הקטעים הכי טובים של העונה, מוזמנת טניה לתאטרו מאסימו, בית האופרה הנודע של פלרמו, כדי לצפות באופרה. בהתחלה היא מרגישה קצת כמו "צ'ו צ'ו" עצמה, כשהיא נגררת מעט כנגד רצונה למקום שמרגיש לה זר, אך ברגע שהיא מתרגלת לאווירה היא מתחילה גם להתאהב בה, ואף מנופפת בשלום לאישה מקומית אותה היא חושבת בטעות ל"מלכת סיציליה".
שיא הסצנה מגיע כשטניה מבינה כמה היא יכולה להזדהות עם צ'ו צ'ו, כשהיא מספרת על כך שהיא עדיין מאמינה באהבה של בעלה שנטש אותה. "אני אמשיך להתחבא, כדי לא למות, עד שהוא יבוא ויקרא לי 'אישה קטנה ויקרה שלי'", שרה צ'ו צ'ו באיטלקית, אבל מחסום השפה לא מפריע. טניה, שחושדת שבעלה בוגד בה, פורצת בבכי. בן הלוויה שלה לאופרה אוחז בידה ובוכה יחד איתה. רבים בעולם החלו לחשוד שהסוף של טניה יהיה דומה לזה של צ'ו צ'ו, אלא שבדיעבד (ובלי לעשות ספוילרים), זה בעיקר היה רגע טלוויזיוני מושלם, וכזה שיכול (וצריך) למשוך קהלים חדשים לאופרה, כדי לחוות את רגעי הרגש המזוקקים האלה, שמתעוררים כל פעם מחדש בבית האופרה.
מחקר אוסטרלי מצא כי 22% מהאופרות נגמרו בהתאבדות, מתוכן 56% של נשים. מחקר פסיכולוגי אמריקאי העלה סברה כי צופי אופרה קבועים פתוחים יותר לרעיון של התאבדות כמעשה רומנטי. התיאוריה הזאת נקראת "אפקט מאדאם בטרפליי", וסליחה מראש על הספוילר. התרבות היפנית מלאה בטקסי התאבדות. אנחנו מכירים חלק מהם כ"ספוקו", "קמיקזה", "ג'ונשי" או "חריקירי". קשה לשפוט אותם לפי קנה מידה מערבית, ואולי בגלל זה הסוף של "בטרפליי" שונה בתחושתו מהגורל של גיבורות אופראיות אחרות. זו לא הקרבה, זה ניצחון קטן. צ'ו צ'ו בוחרת לשמור על כבודה. ואולי, רק אולי, זו הפרשנות המקלה של 2022 לסיפור מסוף המאה ה-19, שמנסה להעצים ילדה בת 18 שפשוט לא יכלה יותר לסבול את העולם הזה. בטוח שעוד נראה את האופרה הזאת שוב. מעניין מה יהיה החידוש הבא בעולם של בטרפליי.